באה חושך לגרש: סיון לביא עושה אמנות כדי להתגבר על הפחד

לפני כחודש הכריזה סיון לביא על פתיחתה של תערוכת יחיד חדשה שלה במתחם האמנות המסקרן, הממוקם בקומה החמישית של התחנה המרכזית החדשה בתל אביב, גלריה מרכזית. התערוכה, שלה קראה ״ויהי אור״ (ובאנגלית Let There Be Glitter), הייתה תולדה של שהות אמן שבמהלכה הציירת השתלטה על החלל הקודר ורחב הידיים של התחנה במשך חודשיים. 

לביא מילאה את קירות המקום בקנבסים לבנים עצומים, והטביעה עליהם ציורים מופשטים גדושי צבע של נקודות וקווים, מתוך תקווה להפיח שמחה וצחוק בנקודה העירונית המסחרית והחשוכה. ערב הפתיחה, שכלל גם הופעת פרפורמנס, היה מוצלח ומרגש מכפי שציפתה. אך ימים אחדים לאחר מכן היא קיבלה את ההודעה המצערת שעל הגלריה לסגור את שעריה בשל התפרצות נגיף הקורונה בישראל.

באופטימיות רבה – שהיא חלק בלתי נפרד מהחזון שמעצב את היצירה של לביא, כך עולה משיחה עימה – האמנית בת ה־28 החליטה לא להיפרד בצער מהפרויקט שעליו עמלה. במקום להתאבל על סיומה של התערוכה בטרם עת, היא מבקשת לשתף דימויים ממנה שהספיקה לתעד ואף להציף שוחרי אמנות במסרים חיוביים שהתגבשו סביב העשייה האמנותית, וממשיכים להוביל אותה בעודה יוצרת בבידוד שבו היא נמצאת כעת. 

שם התערוכה נבע ממחשבות על מעשה בריאת העולם התנ״כי. ״חשבתי על התחנה המרכזית כמקום מאוד מאפשר״, היא אומרת. ״מצד אחד זה מקום אפל עם הרבה ייאוש ועוני, ומצד שני יש הרבה מרחב. כל אחד יכול לשכור חלל בתחנה המרכזית ולעשות מה שבא לו, לא ממש מפקחים שם. כשמקבלים חלל הוא יכול להיות חשוך ואפל, או שאפשר להאיר אותו ולמלא אותו בקשת בענן. השאלה היא איזה עולם אני בוחרת לברוא, ואיזה עולם כל אחד מאיתנו בוחר לברוא. באנגלית, האסוציאציה של המילה glitter הייתה איזה דמיון שהיה לי. ראיתי את עצמי מפזרת את האור שם כמו איזה שובל שאני משאירה אחרי״. 

חלל אמנות עוטף כמו רחם 

לביא, בוגרת התוכנית לתואר שני באמנויות בבצלאל שגם השלימה לימודי תואר בפסיכולוגיה, אמנות ומדע, בחרה במיקום הלא שגרתי להציג בו את עבודותיה כשנענתה לקול קורא שפירסם אוצר הגלריה דורון פורמן. אך החיבה לתחנה המרכזית שררה בה עוד בטרם נבחרה לשהות בחלל. 

״בפעם הראשונה שבה הגעתי לתחנה המרכזית, התגובה שלי הייתה: ׳אוי, מה זה המקום הזה׳. אבל בפעם השנייה שהגעתי לשם התאהבתי. הבנתי שזה מקום מגעיל ומגניב, ושאני חייבת לעשות שם משהו. היה איזה יום שבו הסתובבתי שם לפני כמה שנים ודמיינתי בעיני רוחי איזו אופרה שמתנגנת באחת מהקומות העליונות. 

״אני מאוד אוהבת את החלל. כל פעם שהגעתי לשם נדהמתי מכמות המסדרונות, החדרים והאזורים שיש שם. התחנה מלאה בזוויות ראייה ואפשר לראות שם ממרחקים גדולים. אז אפילו שהיא מקורה, זה מרגיש קצת כמו להיות בטבע״.

את החלל היא ביקשה לעצב כך שיהיה ״עוטף כמו רחם. ציירתי ציורים שנתלו ברחבי התחנה, אבל גם רציתי להכניס את התחנה פנימה. מהיום הראשון התחלתי לשוטט שם ולצלם דברים בפלאפון. יש הרבה דימויים בתחנה שנראים סתם, כל מיני דברים שאף אחד לא מסתכל עליהם כי זה לכלוך. בשבילי זה היה וואו, מאוד אסתטי״. 

היא הביאה מדפסת והתחילה להדפיס את התצלומים של הדימויים שעוררו בה השראה. לאחר מכן שילבה אותם ביצירות, שחלקן נתלו על משטחים רחבים שהשתלשלו מתקרת הגלריה. במהרה, גם התקשורת עם עובדי התחנה המרכזית השפיעה על אופי העבודה וחלחלה לתוך ההליך היצירתי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״הדבר הראשון שעשיתי זה לצייר נקודות עם מרקר על החלונות, כדי להפוך את החלל לשלי. מרגע שזה קרה, התחילו לדפוק לי על החלון ילדים. מסתבר שיש הורים שעובדים בתחנה כל יום שעות ארוכות; אחרי שהילדים שלהם מסיימים את הלימודים בבית הספר הם מגיעים לשם ומשוטטים. בהתחלה זה היה נראה לי נורא עצוב, דל ועני. אבל מצד שני, הילדים משוטטים ופוגשים כל מיני דברים מעניינים, לדוגמה המפגש איתי״. 

מפגש יומי עם קבוצה של ילדות קטנות, שבמהלכו לביא ציירה עימן על דפים, היווה חלק נכבד מהיצירה שעמדה בתערוכה. ״השתמשתי בחלק מהרישומים שלהן. השיח בינינו היה מעניין. הן יצרו דימויים בעקבותי, ואני התחלתי להגיב לציורים שלהן״. 

מבט חטוף בציורים המופשטים של לביא עשוי לעורר בלבול בצופה. גם האג׳נדה היצירתית שבשבחה היא מדברת לא מעידה על קיומם של רבדים נסתרים באמנות. לביא גורסת שגישה כזו ליצירת אמנות היא הלב האמיתי הפועם בלב העשייה.

״זו הפעם הראשונה שהצלחתי לאפשר לעצמי את המופשט במלואו״, היא מודה. ״שלוש נקודות וקו, זהו. לא אמרתי לעצמי ׳מה יגידו׳, או ׳אולי זה לא מספיק׳. משהו בחלל הזה, בנפח שלו, והעובדה שהוא לא מוסד אמנותי, נתן לי חופש מוחלט. גם הילדות שביקרו אותי תרמו לזה. הן היו בנות ארבע או חמש, וזה גיל שבו אתה עדיין לא אומר לעצמך ׳אוי, אני לא יודעת מה לצייר׳״. 

זו הפעם הראשונה שהצלחתי לאפשר לעצמי את המופשט במלואו: שלוש נקודות וקו, זהו. לא אמרתי לעצמי מה יגידו, או אולי זה לא מספיק. גם הילדות תרמו לזה: הן היו בנות ארבע או חמש, וזה גיל שבו אתה עדיין לא אומר לעצמך אוי, אני לא יודעת מה לצייר

יצירתה היא תוצר של פילוסופיה יצירתית שדרכה לביא מבקשת לחוות את העולם. ״אני תמיד חשבתי יותר מדי, והייתי ממש שיפוטית כלפי עצמי והיצירה שלי. קרו לי כמה דברים בחיים שגרמו לי להרפות את זה, ולראות את הדבר כשלעצמו. הבנתי שגם באמנות זה יכול להיות ככה, שהאמנות היא כלי לעזור לאנשים אחרים לעשות מה שבא להם. החיים שלנו הם עכשיו, וזה הזמן שלנו לעשות את מה שאנחנו רוצים לעשות איך שאנחנו רוצים לעשות את זה״. 

מופע הפרפורמנס שעשתה בערב הפתיחה הוקדש לקו המחשבה החיובי הזה: ״בפתיחה דיברתי על מחשבות ועל פחד. זה בסדר לפחד, וזה מאוד רלוונטי ממש עכשיו כשעולה אצל כולם המון פחד. אז יש לומר, קיים לא נודע גדול, כל אחד מאיתנו מפחד. אפשר ליפול על הרצפה ולהשתתק, או אפשר לדבר על זה שאלו הן מחשבות. ברגע שנושמים לתוך הפחד יש גלים שעולים ויורדים, אבל אפשר לעבור את זה ולצאת מהצד השני״. 

בחזרה אל הגוף

לביא גורסת שתפיסת האמנות היא שכלתנית מדי, ומקווה שציוריה הגדולים והילדיים למראה יאפשרו לצופים לתפוס אותם באמצעות החושים. ״תמיד התעניינתי במצב האנושי ובחיבור בין אמנות והנפש״, היא מדגישה. 

הכניסה לחלל הגלריה או ההתבוננות ביצירותיה ברשת הן ״כמו להיכנס לתוך צבע או תחושה. דמייני שאת שוחה בקערת קונפלקס צבעוני״, היא מבקשת ממני וצוחקת. ״קל לנו כבני אדם ללכת למקום של הידע, לדבר על מה שקשור למוח. נהיה לנו הרבה יותר קשה פשוט להיות ולדבר על הדבר שקורה בחדר. הרבה יותר קל לפלסף על משהו מאשר להגיד ׳זה גורם לי להרגיש צביטה בלב׳ או ׳זה ממש מרגיע אותי, אני מרגיש את הגוף שלי מתחמם׳״. 

בימים אלה היא חוקרת לעומק את תחום הפרפורמנס, כותבת שירה ומנסה להגדיר לעצמה גבולות חדשים ביצירה שעוברת אל העולם הממחושב עקב ההסגר שנכפה על כולם. ״האינטרנט הולך עכשיו לכיוון ממש שמח״, היא מעירה. ״תמיד הייתה בו מלא ציניות ועכשיו הוא מוצף אמנות ותערוכות. זה מה שתמיד חלמתי שהאינטרנט יהיה״, היא מוסיפה בסיפוק. ״עכשיו אני חושבת על מה יהיה הדבר הבא. אני רוצה להתמקד באקט של הפרפורמנס, שבו אדבר על רגשות, פחד ומדיטציה״.