כל מה שחשוב ויפה
משי קופלביץ

סימני המים והמלחמה של משי קופלביץ

״יש המון סרטים על מלחמה ורובם אלימים, גבריים, מהירים, מלאים אקשן״, אומרת משי קופלביץ על סרטי האנימציה שלה, עם ״ציוצי ציפורים שמשתלבים באופן טבעי עם ההליקופטרים, והנחל שממשיך לזרום למרות הכל״

יובל:

הי משי, בוקר טוב. אני מוכן

משי:

הי יובל, בדיוק סיימתי לצפות בסרטים שלי: רציתי להיזכר בהם לפני שנדבר, כבר עברו שלוש שנים מאז….

יובל:

כן, אבל לפני שנדבר עליהם: מה שלומך? איך החזרה לשגרת פוסט קורונה עוברת עליך?

משי:

החיים שלי לפני הקורונה ובזמן הקורונה נראים כמעט אותו דבר ומרגישים קצת אחרת. בגלל שבשגרה אני עובדת מהבית ורק יוצאת לטייל קצת בטבע לנקות את הראש מדי פעם, אז פשוט המשכתי באותה השגרה רק עם קצת פחות הסחות דעת…

יובל:

איפה הטבע הזה שאת מדברת עליו?

משי:

אני גרה עכשיו בקיבוץ כפר סאלד שבגליל העליון: זה קיבוץ שנבנה על צלע של הר, אז כשאני יוצאת זה תמיד לעלות את ההר או לרדת, ויש נוף מהמם

יובל:

נייס. תמיד גרת בסביבה?

משי:

גדלתי בקיבוץ דפנה, שגם הוא בגליל, אבל אחרי הצבא גרתי תקופה במעגן מיכאל, ובהמשך גם בירושלים כשלמדתי בבצלאל

יובל:

ובמחלקה לאמנויות המסך בבצלאל עשית גם את סימני מים וגם את סימני מלחמה, שכעת כולם יכולים לראות ברשת?

משי:

כן. את סימני מים יצרתי בשנה השלישית של הלימודים, וסימני מלחמה היה פרויקט הגמר

סימני מים

יובל:

ספרי אם כך במה עוסקים הסרטים ומה הביא אותך ליצור אותם

משי:

בשנה ג׳ קיבלנו תרגיל ליצור יומן אישי או מקומי בווידיאו, וכשנסעתי לדפנה לבקר את ההורים התחלתי להסתובב עם מצלמה בקיבוץ: רציתי לעשות תיעוד של ההתרחשות וחיפשתי דרמה בקיבוץ. ראיתי את הנחל זורם, הכל היה נראה מאוד פסטורלי, חשבתי שזה יהיה הסרט הכי משעמם בעולם. תוך כדי השיטוט עם המצלמה שמתי לב למקלטים והחלטתי לרדת לצלם שם.

דרך עדשת המצלמה פתאום צפו לי זכרונות ילדות ונעורים במין תפזורת, והתחלתי לערוך את החומרים, לכתוב זכרונות, חלומות, לחפש תמונות וקטעי וידיאו מהעבר שלי ומהעבר הקולקטיבי, כלומר מהחדשות… וכך יצא שהסרטים עוסקים בזכרונות שלי, אבל הם גם מבט על מציאות של מלחמה מתמשכת

יובל:

וההחלטה על הטכניקה, שהמשיכה גם לאחר מכן?

משי:

את הקיבוץ שלי חוצה נחל וגם מקיף אותו. הנחל הוא מקום מפלט בשבילי, מקום ששוטף את המחשבות. צבעי מים גם הם כמו זיכרון או מחשבה נוגעים בדף ומתפזרים, לפעמים אין עליהם שליטה וכך גם מתגלים דברים חדשים בתוך תהליך של אנימציה, שהוא בדרך כלל אמור להיות מתוכנן בקפידה. חוץ מזה, ההורים שלי שניהם אמנים שמציירים המון שנים בצבעי מים, אני מניחה שגם זה השפיע עלי והיה לי מאוד נוח לגשת לזה

יובל:

יפה. איזה פידבק קיבלת על סימני מים, ואיך התקדמת ממנו לסימני מלחמה: מה נשאר ומה השתנה?

משי:

כל שבוע הייתי מגיעה לבצלאל עם כמה שניות של אנימציה: התגובות היו מרגשות ונתנו לי המון חופש להמשיך, למרות שאין לסרט תסריט ברור ומתוכנן; זה היה מאוד משחרר בשבילי… וכשסיימתי את הסרט הוא הוצג בפסטיבלים בעולם, בינהם אוברהאוזן, פסטיבל נחשב לקולנוע אקספרימנטלי. הם ניסו גם להתקשר אלי לראיין אותי לרדיו ולעוד כמה דברים ולא עניתי להם, נורא נלחצתי שתהליך כל כך אישי פתאום נחשף ככה ואני צריכה לדבר עליו באנגלית פתאום.

כשסייימתי את הסרט הרגשתי שיש ממני המון ציפייה להתפתח עם הכיוון הזה, אז ניסיתי ללכת לכיוון אחר, ליצור סרט בדיוני על ילדה שחיה באי בודד, ואחר כך התחילו המון רעשים סביב הדירה שלי בירושלים, היה שם אתר בניה והמון רעש, אז התחלתי לצייר אמבולנסים. מפה לשם ברחתי לצפון, ושם חזרתי לנקודת ההתחלה, לזכרונות, לחיבור בין הטבע למלחמה, שמשתלבים בצורה כמעט הרמונית ביחד

סימני מלחמה

יובל:

והפעם היה לך תסריט מובנה יותר? בכל זאת פרויקט גמר…

משי:

היו לי כל מני קצוות של תסריט; היתה לי תיקיה עם סאונד שהקלטתי של נחל, ציפורים, ממטרות משקשקות ומשקות את הדשא בקיבוץ; היו טקסטים עם תיעוד של חלומות וזכרונות מכל מני שנים; ציירתי המון ציורים וצלמתי את עצמי ואת חברים שלי מטפסים על עצים או יושבים ואוכלים אבוקדו, שיחזרתי את הזכרונות בוידיאו. 

בשלב מסויים לקחתי על עצמי את תפקיד העורכת, וכמו שניגשים לערוך סרט דוקומנטרי, יש עומס מטורף של חומרים, וצריך להחליט מה רלוונטי ומה לא, ובאיזה סדר כל זה יתחבר?

יובל:

אבוקדו! זו אחת הסצינות האהובות עלי, כשהחייל קופץ לתוך האבוקדו, הוא נעלם בתוכו והקסדה שלו הופכת לגלעין. תהיתי באמת מאיפה הגיעה הסצינה הזו…

משי:

כן, קיבוץ דפנה מוקף מטעי אבוקדו. יש לאבוקדו צורה כל כך מעניינת, הוא גם נראה קצת כמו סוג של פצצה…

משי קופלביץ. צילום: אורנה רוטנברג

יובל:

זה נכון. אז נחזור לעומס המטורף של החומרים ולעריכה: מה הנחה אותך בשלב הזה?

משי:

התחלתי את הסרט עם ציור של תינוקת שעל פניה מסכת אב״כ, כמין הסבר לצופים ״תראו, נולדתי ב־89, וב־1990 פרצה מלחמת המפרץ, כולם היו עם מסכות אב״כ, ואני נתקעתי שם״. אחרי זה מגיע האמבולנס שנפתח ונמתח, יחד עם הסאונד שפותח את מהדורת החדשות, ואז נכנסים לתוך העולם שלי שהוא בין אוטופי לדיסטופי. ציר הזמן פועל יותר לפי קצב, דבר מוביל לדבר…

קצת כמו במציאות, שבזמן התקפות הטילים לא היו כל כך אמצעים ויזואליים להיאחז בהם. בעיקר סאונד של טילים והליקופטרים, ומה שראינו בחדשות, זה מה שהזין את כל המצב הזה

יובל:

אז מה רצית פה שיקרה לצופים? איזו חוויה רצית לזמן להם?

משי:

יש המון סרטים על מלחמה ורובם מאוד אלימים, גבריים, אפיים, מהירים, מלאים אקשן… והחוויה שלי היתה מאוד יומיומית, ציוצי ציפורים משתלבים באופן טבעי עם ההליקופטרים, החדשות ברקע, והנחל ממשיך לזרום למרות הכל

יובל:

אני מרגיש שיש פה איזו תובנת פוסט־קורונה…

משי:

אני רגילה ששואלים אותי בראיונות, למה כל הדמויות שלך עם מסכה על הפנים? ועכשיו אחרי ההקורונה נחסכה ממני השאלה הזאת

יובל:

טוב, עכשיו אני חייב: למה כל הדמויות שלך עם מסכה על הפנים?

משי:

😅

יש לי המון תשובות… כל פעם אני עונה משהו אחר

יובל:

מה התשובה הנוכחית?

משי:

אז דיברנו על צבעי מים, ומים, והנחל… והמסכה בסרט סימני מים היא כמו מסכה של צוללנית, נותנת לי חמצן בתוך המים, אבל גם תזכורת לכך שיש משהו מטריד שקורה פה. וככה הדמויות שלי ממשיכות ללכת עם המסכות, ובגלל שאני עושה אנימציה, יש לי אלפי ציורים של דמויות עם מסכות אב״כ, ואני כבר שוכחת שזה חיבור מוזר לפעמים והדמויות הופכות ליצורי כלאיים, שהמסיכה היא כבר חלק מהגוף שלהן.

אני גם אוהבת את הצורה של המסכה, כשגרתי בירושלים היתה תלויה לי מסיכת אב״כ מעל הדלת של החדר

יובל:

טוב זה קצת מוגזם אבל לא מתערב לך במה שאת תולה בבית…

תגידי, אמרת בתחילת הצ׳אט שחזרת עכשיו לראות את הסרטים, להיזכר בהם. עברו שלוש שנים, הם היו בפסטיבלים, מה קרה שהחלטת עכשיו לשחרר אותם לעולם? ומה ראית בהם עכשיו שלא ראית בהם קודם? או שהיית עושה אחרת?

משי:

הטריגר היה שפנו אלי מבצלאל וביקשו לשתף את הסרטים בדף פייסבוק ואינסטגרם. אבל הרבה לפני כן חשבתי שאולי הגיע הזמן להוציא את הסרטים לרשת וחששתי מזה קצת. יש משהו מוזר בתהליך כזה ארוך ואישי, ערימות של דפים ומחשבות מתנקזים ללינק אחד בפייסבוק עם כמה לייקים, זה לא מתחבר לי כל כך.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ועכשיו כשצפיתי בסרטים, נזכרתי בפעם הראשונה שעשיתי אנימציה בצבעי מים, זה היה מרגש ממש לראות את זה חי פתאום. כשעושים אנימציה במחשב אז בכל שלב אפשר לללחוץ פליי ולראות איך זה נראה. כשעובדים ידנית אז מגלים מה יצא רק בסיום התהליך. לפעמים קורה שאני מגלה שכל מה שיצרתי במשך כמה ימים יצא לא טוב ואני זורקת ערימות של דפים, אבל כשזה עובד זה… וואוו!!!

ובסרט הנוכחי ניסיתי להמשיך בגישה הזאת, אבל כל פעם לא יצא לי טוב וגיליתי שממש שכחתי איך עושים אנימציה וכמה זה קשה. אז קניתי אייפד והתחלתי לתרגל מחדש את כל העסק הזה…

יובל:

מה הסרט הנוכחי? על מה את עובדת עכשיו?

מתוך תהליך העבודה על הסרט הנוכחי

משי:

עכשיו אני מתעסקת בזכרונות של אבא שלי ממלחמת יום כיפור. הוא היה טנקיסט ברמת הגולן, ומדי פעם הוא היה מספר לי סיפורים מהמלחמה, זה תמיד היה ההפך מסיפורי גבורה, והוא איכשהו הפך את כל העניין למצחיק ומגוחך… אז החלטתי שהגיע הזמן לשבת ולהקליט אותו, ביקשתי ממנו לספר את כל מה שקרה במלחמה מהתחלה עד הסוף. בהמשך הבנתי שלא ממש היה ברור מתי זה התחיל ואיך זה נגמר…

מה שמעניין זה כשהטנקיסט נמצא בקו הראשון של האש, יש כאוס מטורף מסביבו והוא פשוט יושב בטנק ומקשיב למכשיר קשר. זה מטורף לגמרי להיות בכזה לחץ בלי יכולת לנוע בכלל, אם אין אפשרות לפרוק את המתח בתנועה אז עיקר העניין פה זה מה קורה לו בתוך הראש?

יובל:

זה יהיה סרט ארוך יותר? ובאיזה שלב שלו את נמצאת וכמה זמן נראה לך שזה יקח?

משי:

אני חייבת לציין שברגע זה שמעתי וראיתי הליקופטר בחלון של הסטודיו שלי. אבל כבר הרבה שנים שהכל רגוע פה, נראה לי…

זה יהיה סרט ארוך יותר, בערך 10 דקות, כבר ערכתי את ההקלטות למן סיפור יחסית כרונולוגי, וציירתי בהשראת ההקלטות המון ציורים, סידרתי אותם על הטיימליין, ועכשיו אני עובדת על האנימציה.

בגלל שאני כבר לא סטודנטית, היה לי ברור שהפעם אצטרך לקבל תקציב יחסית גדול מקרנות של קולנוע כדי שאוכל להתמסר לעבודה על הסרט. זה אילץ אותי לעבוד בצורה הרבה יותר מסודרת. אי אפשר להגיע לפגישה ולהגיד שאני חוקרת ומתלבטת ומגלה תוך כדי…

יובל:

זה נכון… מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?

משי:

נראה לי שזהו, אני אתן לסרטים לדבר…

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. דרורה דקל

    הסתקרנתי וצפיתי… ואפילו את כל הראיון קראתי. יש משהו במימיות של העבודה שנגע בי עמוק. מכירה את אבא ואמא של משי. אמנים מוכשרים , הומור , נחל, מלחמה, הכל נוגע בכל. אנימציה עדינה מחד וחדה מאידך. כאילו ילדה מציירת אבל אין כזו ילדה. רק ילדה שבגרה עם זיכרונות צרובים. אשמח לראות עוד, עבודה מרגשת ומעוררת את היד לקחת מכחולים וצבעי מים ונייר שסופג אותם.

  2. נירה כלב

    נכון שהסרט מדבר על משהו קשה קצת כמו סיוט אבל קצת כמו חלום,הרקע המעונן וצבעי המיים,והמוסיקה שהיא מאוד מגוונת ויחד עם זו מרגיעה יוצרים בסרטים שלך תחושה של רוגע
    קולות המיים מאוד מרגיעים.אני מניחה שזו עבודה מאוד קשה לצייר כל כך הרבה פעמים
    את אותה הדמות בתנוחות שונות אך באותו הגודל.בסוף חבל שהכתוביות מרצדות בקצב של 2 נעלם וחוזר כי פשוט קשה לקרא כך.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden