כוכבי הכלב: דיסטופיה יפהפיה שהולכת לאיבוד על הדרך

שנת 2026 עד כה לא הייתה שנה מרשימה במיוחד בכל הקשור לסרטים דיסטופיים בפרט – ולדעתי האישית – למדע בדיוני בכלל. להוציא כמה יוצאי דופן בולטים, לא הרבה סרטים שיצאו השנה בסוגה זו היו משמעותיים או הותירו זיכרון לטווח ארוך. למרבה הצער, למרות הציפיות שנתלו בו, הדבר נכון גם לסרטו החדש של רידלי סקוט ״כוכבי הכלב״ (The Dog Stars), עיבוד לרומן באותו שם מאת פיטר הלר מ־2012.

השנה היא 2035, שנים לאחר שמגפת שפעת קטלנית חיסלה את מרבית אוכלוסיית כדור הארץ. היג (ג׳ייקוב אלורדי) אחד השורדים, מתגורר בשדה תעופה נטוש בקולורדו יחד עם באנגלי (ג׳וש ברולין) שותפו המיומן, הקטלני והעוקצני. איתם חי גם ג׳ספר, כלבו של היג, שבמידה רבה נראה כמו הסיבה היחידה שנותרה לו להיאחז בחיים (וגם, יש לשער, אהבה ממבט ראשון לצופים אוהבי כלבים).

כשאירוע מטלטל קורע את שגרת ההישרדות הזו, היג מחליט לעזוב את באנגלי ואת המתחם המוגן מאחור, ולרדוף אחרי משהו הרבה פחות בטוח. במהלך אחת מטיסות הסיור שלו במטוס ססנה, הוא קולט ברדיו קול אנושי הבוקע מבעד לרעש הסטטי ומגיע מכיוון גרנד ג׳נקשן, מחוץ לטווח שבו הוא נוהג לטוס.

הוא לא באמת יודע מי נמצא שם, או אם בכלל נשאר מה למצוא, אבל עצם האפשרות מספיקה כדי למשוך אותו לצאת לדרך. במסע הוא פוגש את סימה (מרגרט קוואלי), אישה שאיבדה גם היא את בן זוגה, ואת אביה פופס (גאי פירס), והם מתחברים.

יש משהו יפה מאוד בדרך שבה רידלי סקוט, שיודע דבר או שניים על בניית עולמות, לוכד את הפוסט־אפוקליפסה הזאת. זהו עולם מרוקן אך עוצר נשימה: הטבע השתלט מחדש על המרחבים שהאדם נטש, והמקומות מצליחים להיות מאיימים בדיוק במידה שבה הם שובי לב. סקוט והצלם אריק מסרשמידט מצליחים לייצר משיכה כמעט ממגנטת אל תוך העולם הציורי והמדוכדך הזה.

מתוך השממה עולים רעיונות על אנושיות, הקרבה והפער התהומי שבין הישרדות פיזית לבין חיים של ממש. לרגע נדמה ש״כוכבי הכלב״ עומד להסתכל על קץ האנושות מפרספקטיבה מעט אחרת, ספק אכזרית יותר וספק עדינה יותר

במקביל, הסרט בונה את היג דרך משקעי האובדן שלו. האישה שאיבד, הכלב שנשאר, הקשר המוזר עם באנגלי והקול הזר שבוקע פתאום מתוך הרדיו – מתחילים להצטבר לשאלה פילוסופית מרעננת הרבה יותר מעוד פעם ״איך שורדים דיסטופיה״. הפעם השאלה היא למה בכלל שווה לשרוד אותה?

מתוך השממה עולים רעיונות על אחריות לאחר, אשמה, אנושיות, הקרבה, הצורך בקרבה והפער התהומי שבין הישרדות פיזית לבין חיים של ממש. וזו הבטחה די גדולה. לרגע נדמה ש״כוכבי הכלב״ עומד להסתכל על קץ האנושות מפרספקטיבה מעט אחרת, ספק אכזרית יותר וספק עדינה יותר. אולי שתיהן בו זמנית.

אלא שבערך מאמצע הסרט נפער סדק הולך וגדל בין ההבטחה הזו לבין מימושה. התמונות היפות, הנופים והסיפור הרגיש שנטווה בחלקו הראשון, מתחילים להיפרם. במקום להעמיק בדמויות וברעיונות שכבר הניח על השולחן, הסרט נבהל מהשקט של עצמו ופותח בריצת ספרינט בזיגזג אל המובן מאליו והחרוש ביותר.

שינויים חדים בטון, סטריאוטיפים שחוקים תופסים יותר ויותר מקום. מגיעים פושטים מאיימים (עיין ערך: כנופיית הבריונים המטורללים הגנרית), ההתנגשויות האלימות, הקהילה המסתורית, ועימם גם הרומנטיקה הכפויה ואוסף סכנות שכבר נראו בעשרות גרסאות אחרות של סוף העולם. האיפוק המלנכולי שאפיין את החצי הראשון נרמס מתחת למהלכים עלילתיים ממוחזרים לעייפה.

וזה רידלי סקוט, לעזאזל, מה שרק הופך את העניין למרגיז יותר. הסרט עשוי נהדר והפוטנציאל ניכר כמעט בכל פריים. אבל קשה להשתחרר מהתחושה שסקוט לא מעז לשהות בתוך חרדת הריק המוחלט של סוף העולם ולהפוך אותה לתזה משמעותית.

דווקא הוא, יוצר שעיצב כמה מהדימויים הגדולים של ניכור, בדידות ואדם מול עולם עוין, ממצמץ. אולי גם מתכווץ. במקום להעמיק עוד בעולם שעיצב ובמבנה העומק שלו, הוא נסוג אל נוסחת ההישרדות הישנה של ״אדם לאדם זאב״. ומשם כבר מגיעים כל המרדפים, היריות, הרעים, הטובים, וכל הפתרונות הקלים שבספר.

זה חבל. וזה מבאס, שכן זה אינו סרט רע. כאמור, יש בו רגעים יפים המאופיינים ברגישות, בעדינות, ברוך ובאופטימיות. הוא מתחיל נהדר, וג׳ייקוב אלורדי מגלם את היג בצורה נהדרת ונוגעת ללב. גם ברולין וקוואלי מצליחים להכניס חיים לדמויות שלא תמיד מקבלות מספיק.

אבל ככל שהסרט מתקדם, וביתר שאת בסיומו, מתחדד בעיקר הגעגוע לסרט שבהתחלה היה נדמה שהוא עומד להיות: שקט יותר, פצוע יותר, ובעיקר כזה שיש לו משהו משלו לומר. אבל אין לו. לא באמת.

---

״כוכבי הכלב״ (The Dog Stars)
בימוי: רידלי סקוט
ארה״ב, 2026, 118 דק׳

3 כוכבים