כל מה שחשוב ויפה
מוזיאון תל אביב. צילום: גיא יחיאלי

המוזיאון סגור, אז בינתיים נצלם אותו

ורדי כהנא צילמה את האולמות הריקים, יאיר ברק התמקד בתקריבי חוץ, גיא יחיאלי ניסה ללכוד את כל המבנה. ובינתיים, במוזיאון תל אביב נערכים ומקווים לחזור לשגרה מצומצמת ב־1 ביוני

הצלם יאיר ברק מצא את עצמו במעמד כמעט תנכ״י בחודש שעבר, כשהקיף את הבניין הסגור של מוזיאון תל אביב לאמנות בשדרות שאול המלך. ״עמדתי מול המוזיאון ונזכרתי בסיפור על חומות יריחו, איך יהושע בן נון הסתובב סביבן שבע פעמים והן נפלו״, הוא נזכר. ״בזמן שצילמתי את הבניין הקפתי אותו כמה פעמים, וקיוויתי שאולי בסוף הקירות יפלו והמוזיאון יפתח שוב״.

הנס המקראי לא חזר על עצמו, ומוזיאון תל אביב נותר סגור יחד עם שאר המוזיאונים בישראל. הממשלה אישרה פתיחת מוסדות תרבות באופן מצומצם מ־17 במאי, אך רוב המוזיאונים קראו לממשלה לתמוך כלכלית בעולם התרבות והודיעו שלא יפתחו את שעריהם.

במוזיאון נערכים ומקווים לחזור לשגרה מצומצמת ב־1 ביוני, ובינתיים מציעים סיורים דיגיטליים, הקרנות וידיאו מול בתי העיר וקידום סרטונים עצמאיים של אמנים ישראלים. בשבוע שעבר עלה לאתר מוזיאון תל אביב מיזם ״מוזיאון סגור – אמנים מגיבים למוזיאון״: תמונות שצילמו ברק, ורדי כהנא וגיא יחיאלי ומתעדות את המוזיאון בתקופת הקורונה.

״אני גר קרוב למוזיאון, מבקר לא מעט וגם הצגתי והרצתי בו״, מסביר ברק. ״זה המקום שטבעי לי להסתובב בו, אז בתקופה שהוא סגור מצאתי את עצמי מסתובב סביבו ותוהה על הפער הזה בין הפנים לחוץ ומה קורה למקום כזה כשהוא סגור״.

צילומים: יאיר ברק

הצילומים הגיעו למוזיאון אחרי שפורסמו בדף הפייסבוק של ברק בחודש שעבר. ״צילמתי את המוזיאון מבחוץ, והאמת היא שאת רוב הצילומים שצילמתי היה אפשר לצלם בכל יום ראשון רגיל. אני חושב שזה עניין תודעתי, לא לצלם רק מקום בלי אנשים, אלא לצלם מקום שאתה יודע שהוא ריק ובלי פעילות.

״במהלך השבועיים הראשונים של הסגר, פרסמתי בפייסבוק בכל יום צילומים מערים ריקות אחרות. כשתל אביב ריקה חשבתי שזה יהיה מעניין לפרסם תמונות ישנות של ריקנות, כאלו שצילמתי בזמנים שלא קשורים למגפה. כל פעם שאלו אותי למה אני לא מצלם את תל אביב ולמה אני לא מעלה תמונות של הסגר, אבל האמת שכולם עשו את זה באותו הזמן וזה ממש לא עניין אותי. מה שמושך בעיני הוא הניסיון לרוקן עיר מלאה, לעשות את המניפולציה. אני לא רוצה לצלם את זה כשזה נוח. אבל אולי בגלל זה צילמתי את המוזיאון״.

יאיר ברק: אני אוהב לקרוא למקומות ריקים ״מקומות עירומים״, כי כשאתה רואה רחוב או חלל בלי נפש חיה, זה יוצר תחושה שכל העיר או הבניין עירומים. וכשחלל ריק נחשפת האמת עליו: אנשים מפתחים איזושהי הסחת דעת לגבי מבנים, אבל ברגע שהם מתרוקנים כל המנגנון נחשף. אנחנו רואים את מלוא היופי שלהם או הכיעור שלהם

לתפיסתו, תמונות חללים גדולים ללא אנשים מושכים במיוחד. ״אני אוהב לקרוא למקומות ריקים ׳מקומות עירומים׳, כי כשאתה רואה רחוב או חלל בלי נפש חיה, זה יוצר תחושה שכל העיר או הבניין עירומים. וכשחלל ריק נחשפת האמת עליו: אנשים מפתחים איזושהי הסחת דעת לגבי מבנים, אבל ברגע שהם מתרוקנים כל המנגנון נחשף. אנחנו רואים את מלוא היופי שלהם או הכיעור שלהם. הסטרקטורה נגלית באופן הכי חשוף שאפשר, מהפנט אותי לצפות בזה״.

סדרת התמונות של ברק זכתה לשם ״היקף״, והתמקדה בקירות המקיפים את הבניינים הראשיים של המוזיאון בשדרות שאול המלך. ״זאת הייתה הזדמנות ללמוד את החוץ של המוזיאון, המעבר בין האגף הישן לחדש עניין אותי. אני אוהב את האגף הישן ושונא את האגף החדש של המוזיאון, אז נסיתי לזהות מבחוץ את המקום בו נגמרת הארכיטקטורה שמדברת אלי. 

״מבחינתי הצילומים האלה היו שיר אהבה לסגנון הברוטליסטי שמרכיב את הבניין. באגף הישן יש עמודים ענקיים מחוספסים שאף פעם לא שמים לב אליהם. אני תמיד נמשך לצלם חלקי מבנה, אף פעם לא מצלם בניין שלם. זה חלק מהצורך לחקור את המבנה, להכיר וללמוד את הפרטים שלו, מה מרכיב אותו״.

התעצבנתי שלא חשבתי על זה קודם

בעוד ברק הקיף את אגפי המוזיאון, הצלמת ורדי כהנא הסתובבה בין האולמות העזובים, שאליהם הגיעה בעקבות שיחה עם רותי דירקטור, אוצרת האמנות העכשווית במוזיאון. ״דיברנו על המצב העגום של המוזיאונים והגלריות שנסגרו בגלל הקורונה״, מתארת כהנא.

״רותי סיפרה שיום העבודה האחרון שלה במוזיאון היה נורא עצוב, כשהיא הסתכלה על האולמות הריקים, הפסלים המכוסים והעובדים שמכבים את האור. איך שהיא סיימה לדבר הבנתי שאני חייבת לצלם את זה. כתבתי לדורון רבינא, האוצר הראשי, והתעצבנתי שלא חשבתי על זה שבועיים קודם. הייתי בטוחה שהוא יגיד לי לחכות בתור אחרי צלמים אחרים שבטח חשבו על זה, אבל להפתעתי התברר שהייתי הראשונה שממש ביקשה להיכנס לצלם״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כהנא מספרת שהקשר שלה למוזיאון לא רק מקצועי, אלא אפילו נוסטלגי. ״אנחנו רגילים לראות את האולמות האלה שוקקי חיים. ממש גדלתי במוזיאון תל אביב, בתור ילדה למדתי בחוגים של המוזיאון, הייתי מתפלחת מבית הספר כדי ללכת לתערוכות. אני אפילו מספיק מבוגרת כדי לזכור איך חנכו את המבנה החדש, והיום הוא בכלל המבנה הישן. 

״כשהייתה לי תערוכה במוזיאון יצא לי להסתובב במסדרונות האחוריים שלו, איפה שהעובדים מפרקים ומעבירים תערוכות מתחלפות. הרגשתי בת מזל להיחשף פתאום לעולם שרוחש שם מאחורה. אחרי השיחה עם רותי נזכרתי בתחושה של לראות מקום כל כך מוכר בצורה חדשה, כמעט לא טבעית״.

פסלים של אוגוסט רודן. צילומים: ורדי כהנא

ביאנקה אשל גרשוני בחזית,דגנית ברסט מימין, יהודית לוין משמאל

אלכסנדר ארכיפנקו

הנרי מור בחזית, ז׳ואן מירו משמאל

כמה ימים אחר כך, כהנא כבר מצאה את עצמה נכנסת אל המוזיאון הסגור, מלווה בצוות עובדים מצומצם שחיוני לעבודות השימור של היצירות. ״הייתי מאופקת בכניסה למוזיאון, אבל זה כיף גדול להיות שם לבד. זה לא כמו להכנס לשם ביום בלי כניסת קהל: המוצגים קיבלו הגנה מפני חימצון, חלק גדול מהם כוסה בעטיפה מיוחדת ששומרת עליהם.

״אז הנרי מור, דגה, רודן וג׳קומטי יושבים שם עטופים ומחכים שהמוזיאון יפתח. לפעמים זה נראה בין אמנות מושגית לסוריאליסטית, כמו פסל של ביאנקה אשל גרשוני שכוסה בנייר לבן ומאחוריו תמונה של דגנית ברסט עם דמות שהראש שלה מוסתר במסכה לבנה״. 

ורדי כהנא: מור, דגה, רודן וג׳קומטי יושבים עטופים ומחכים שהמוזיאון יפתח. לפעמים זה נראה בין אמנות מושגית לסוריאליסטית, כמו פסל של ביאנקה אשל גרשוני שכוסה בנייר לבן ומאחוריו תמונה של דגנית ברסט עם דמות שהראש שלה מוסתר במסכה לבנה

כדי להעביר את התחושות מהמוזיאון הסגור, כהנא בחרה לצלם פינות מוכרות במוזיאון, כמו תצוגות האמנות המודרנית והישראלית. ״התאורה הקבועה שמאירה את היצירות כבויה ובמקומה חודרת תאורה טבעית. לכן יש מפל אור ששוטף את האולם ומאיר חלק מהיצירות בצורה ׳לא נכונה׳, אבל התמונה שנוצרת כל כך יפה.

״מצד שני זה צילום טכני ואיטי, עובדים עם מצלמה וחצובה ומקפידים מאוד על פרספקטיבה. זה מאוד לא טבעי לי כי לרוב אני מצלמת בני אדם. מבחינתי זה היה כמו לעשות פורטרט למקום שאני אוהבת״.

מה הכי בולט כשנכנסים פנימה?

״הבדידות של המוצגים. גם הנראות שלהם שונה לגמרי, בגלל התאורה והעטיפות שמכסות אותם. יש כאן משהו נורא מוכר, שנראה זר ומנוכר. אתה מכיר את החלל הזה, מבקר פה כמה פעמים בשנה, ופתאום הוא נראה אחרת. אני חושבת שהמושג ׳ריחוק חברתי׳ מאפיין את הצילום הזה. אם הייתי צריכה להגיד מה מכל הגדרות התקופה אני יכולה לזהות בצילומים שעשיתי, התשובה היא ריחוק חברתי״.

עיר ריקה זה מטורף

לעומת כהנא וברק, שהתמקדו בחלקים השונים של המוזיאון, הצלם גיא יחיאלי ניסה ללכוד את כל המבנה בסדרת תמונות שצילם כשתיעד את העיר בזמן הסגר בחודש שעבר. ״צילמתי המון תמונות, גם של המוזיאון. אני עובד איתם אז שלחתי להם אחר כך את הצילומים״, הוא מספר.

״העיר הייתה ריקה לגמרי, אז מבחינתי זה היה כמו מגרש משחקים: אני אוהב לצלם בניינים כשאין אנשים, אנשים תמיד שואלים אותי איך אני מוחק אנשים מתמונות״ הוא צוחק. ״אבל זה בעיקר לחכות הרבה לרגע הנכון כשלא עוברים אנשים. ופתאום מקומות הומי אדם התרוקנו ברגע, כל המכוניות והאנשים נעלמו״.

בזמן שגרה יחיאלי מתעד במצלמתו לא מעט אנשים, אך בעיניו התרוקנות הרחובות היא גן עדן לצלמים. ״עיר ריקה זה מטורף, היא מקבלת צורה אחרת ואתה מרגיש שאתה עומד בתוך פיסת היסטוריה. היו מקומות שהיה עצוב להסתובב בהם כמו השוק הסגור או החנויות הנטושות, אבל יש קסם באיך שזה נראה.

צילומים: גיא יחיאלי

״מאוד אהבתי לצלם באזור של עזריאלי: בדרך כלל יש שם רכבות ומכוניות ואנשים כל הזמן, ופתאום לא היה שם כלום. אפילו ביום כיפור יש יותר מכוניות, זה ממש גירה אותי לצלם״.

את מוזיאון תל אביב הוא צילם בשעות שונות של היום, בניסיון ללכוד את הצורה הייחודית שלו. ״הבניין של המוזיאון נורא מעניין, כל פעם אני מוצא בו זוויות אחרות. הוא אייקון תל אביבי, מבחינה אדריכלית הוא בנוי בצורה הכי מיוחד מכל הבניינים בעיר. אני מצלם הרבה בניינים בשביל העירייה, אבל הרבה מבנים בארץ מתוכננים בלי עניין מאחוריהם, העיקר שיהיו פרקטיים. במוזיאון עשו מבנה שהוא מיוחד גם מבחינת הצורה שלו״.

גיא יחיאלי: אני חושב שהמוזיאון הוא יצירת אמנות גם מבחוץ. אפילו החללים הפנימיים שלו, גם בלי הציורים והעבודות שתלויים בהם, הם יצירות. ובלילה יוצאים דברים אחרים מביום, בעיקר צבעים אחרים

לצערו של יחיאלי, לא הספיק להכנס ולצלם בתוך המוזיאון, אלא רק להציץ בו מבחוץ. ״ורדי הקדימה אותי! אבל אני חושב שהמוזיאון הוא יצירת אמנות גם מבחוץ. אפילו החללים הפנימיים שלו, גם בלי הציורים והעבודות שתלויים בהם, הם יצירות.

״ובלילה יוצאים דברים אחרים מביום, בעיקר צבעים אחרים. המצלמה תופסת דברים שעין של אדם לא רואה, כמו השתקפויות. הסתכלתי פתאום על הבניין עם הצל הענק שלו, השמיים הכהים והעננים – ולרגע הוא נראה מרחף באוויר״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. ד"ר נירה טסלר

    למרות הגעגועים והעצב שכולנו חשים לנוכח המוזיאונים והתיאטראות הסגורים, יש משהו יפה ומעודד בעובדה שאנחנו עוצרים לרגע את המירוץ המטורף ומתבוננים בהם מבחוץ בתשומת לב, מקרוב ובמבט בוחן. אנחנו מכבדים את הצורה הארכיטקטונית שלהם ומבחינים בפרטים שלא הכחנו בהם מעולם. בדיוק כך תיארה ג'ורג'יה או'קיף, ציירת הפרחים האמריקאית, את המניעים לציורי הפרחים המוגדלים שלה בתקריב…

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden