כל מה שחשוב ויפה
מתוך התערוכה ״אוצרות המשכן לאמנות״. צילומים: אלעד שריג

לא רק שאגאל: טרילוגיית השנה ה־80 במשכן לאמנות בעין חרוד

המוזיאון שנפתח בקיבוץ בשנים החלוציות שלפני הקמת המדינה, ממשיך להתחדש. אוצר המשכן, יניב שפירא, מסכם את טרילוגיית התערוכות שעסקה באמנות יהודית וישראלית (והקשר ביניהן), ומביט קדימה עם חמש תערוכות שיפתחו ב־15 ביוני  

סיפורו של המשכן לאמנות בעין חרוד הוא מעשייה די חריגה, יש שיאמרו אפילו אזוטרית בנוף האמנות הישראלי. לא הרחק מהר גלבוע שבצפון, עומד לו בקיבוץ עין חרוד מוזיאון שבין חלליו נחבא אחד מהאוספים המקיפים והמרשימים של אמנות יהודית וישראלית. הוא הוקם בחורף של שנת 1938, ביוזמתו של חיים אתר – חבר הקיבוץ דאז, מהגר טרי לפלסטין ואמן מוכשר בזכות עצמו, שיצירותיו עתירות הצבע לא זכו להיטמע בקאנון האמנות הישראלי. 

לאורך השנים העמידו אוצרי המוזיאון עשרות תערוכות שחשפו עבודות אמנות בתחום הציור, הפיסול, הצילום והגרפיקה בנות המאה ה־19 והמאה ה־20. בין אלה הייתה גם תערוכת העשור הראשון של אמנות ישראלית, הבכורה במסגרת שש תערוכות העשורים שהציגו במקביל המוזיאונים הגדולים ברחבי הארץ, לציון שנת ה־60 למדינה.

שוחרי אדריכלות נוהגים לפקוד אותו בזכות מבנהו הייחודי ושטוף האור, שתכנן האדריכל שמואל ביקלס (שעמד גם מאחורי התוכנית עבור מוזיאון השואה בית לוחמי הגטאות). אך על אף העשייה המקיפה הזו, שזכתה להערכתם של אמנים ומבקרי אמנות רבים, חלקים גדולים מהציבור הישראלי הרחב לא תמיד הצביע אליו בתור אתר עלייה לרגל בתחום התרבות.

בשנים האחרונות, כשהוא מציין 80 להיווסדו, צוות המשכן עושה מאמצים מיוחדים כדי לחשוף בפני הציבור את האוספים המיוחדים השמורים במוזיאון. הקו הרעיוני שמוביל המנהל והאוצר הראשי של המוזיאון, יניב שפירא, החל במאמץ סיזיפי ובמחקר ממושך, שהוליד טרילוגיית תערוכות רחבות הקף, שמשכו אליהן מבקרים רבים. טרילוגיית התערוכות הביאה לעלייה של 25% במספר המבקרים במוזיאון, כשהתערוכה השלישית הביאה לעלייה נוספת של 35%. בסך הכל הגיעו אל המשכן בעקבותיה כ־50,000 מבקרים.

יניב שפירא. צילום: ליאת יבנה ריפ

שפירא, שנכנס לתפקידו לפני ארבע וחצי שנים, נחוש להדגיש את חשיבותו של המוזיאון במפת האמנות, ולחשוף לקהל את האוצרות האמנותיים החבויים בו. אולם, מספר שבועות לפני מועד סיומה המתוכנן של התערוכה האחרונה בסדרה, ״נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית״, הוא נאלץ לסגור את שערי המשכן בשל התפרצות נגיף הקורונה בישראל.

במקום לחגוג את הצלחתן של שלוש התערוכות עבר לעבוד מהבית, הרחק מהמסדרונות המוארים, ואת הצוות המסור שלח בלית ברירה לחופשה ללא תשלום. בשיחה עימו הוא משתף מהי אסטרטגיית היציאה של המשכן מהטלטלה הכלכלית שספג בשל הסגירה הכפויה, מבהיר מהי התזה האוצרותית שעומדת מאחורי שלוש התערוכות, ומנסה להסביר מהו סוד קסמו של המוזיאון הראשון שנבנה לשם הצגת אמנות בישראל. 

את מי זה מעניין, אמנות יהודית?

התערוכה הראשונה בטרילוגיה הייתה ״מאוצרות המשכן לאמנות״, פרויקט שאפתני למדי, שנחנך בספטמבר 2018 ונפרש על פני שתי מאות: עבודות שנוצרו בראשיתה ובסופה של המאה ה־20, וכן יצירות שכוננו בתחילתה של המאה ה־21.

החלק הראשון הוקדש לאמנים יהודים שפעלו והתגוררו במוקדי אמנות במדינות אירופאיות כמו פולין, גרמניה וצרפת. היצירות תיארו על פי רוב את חיי היום־יום בעיירות היהודיות, כמו גם את זוועות הפוגרומים והחורבן שהמיטה השואה על אותן הקהילות. חלקה השני של התערוכה הוקדש לאמנות ארצישראלית וישראלית, ששיקפה את הנושאים שהוצגו במשכן לאורך השנים. 

ההחלטה להוציא את אוספי המשכן אל האור אחרי עשורים שבהם נשמרו בחשכת המחסנים ״הייתה כאילו מובנת מאליה, אבל בעצם בכלל לא״, שפירא מהרהר. ״מה זה אומר, להראות אוסף של אמנות יהודית? את מי זה מעניין, אמנות יהודית היום בישראל? במיוחד כשיש כזאת תחרות על חשיפה ועל קהלים. אבל הרגשתי שלא הייתה לי ברירה״. 

מתוך התערוכה ״מאוצרות המשכן לאמנות״

שפירא, שפעל קודם לכן כאוצר במשכן, לצד האוצרת הראשית והמנהלת גליה בר אור, ועוד בראשית דרכו עבד בו כרסטורטור, מודה שהרגיש שלא הכיר לעומק את האוסף העצום של המוזיאון. ״ואם אני לא מכיר, אז בטח שגם הציבור הרחב לא מספיק מכיר. הסיבה לכך היא שחלקים נרחבים מהאוסף לא זכו עדיין לתצוגה או למחקר. כך נולד הרעיון לציין את היובל ה־80 של המשכן עם שלוש תערוכות״. 

לדבריו, על אף שנות הניסיון הרבות שלו, הנבירה ב־20 אלף עבודות האמנות שמהן מורכבים אוספי המוזיאון הייתה חוויה אוצרותית מאתגרת במיוחד. ״כשהתחלתי לא היה לי מושג איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר. ניגשתי לזה בלא מעט פחדים.

״נכנסתי למחסנים ועברתי על כל העבודות במשך כמה חודשים. בסופו של דבר התוצאה התגבשה, התאפשר לי להבין הרבה הקשרים בין אמנות יהודית לבין אמנות ישראלית. באמצעותם התאפשר לי לדבר גם על התפקיד ההיסטורי של המוזיאון, דרך האוסף״. 

הוא עוצר כדי להדגיש את המציאות ההיסטורית ששימשה רקע להקמת המשכן. ״תחשבי על זה, המשכן נפתח ב־1938. אלו היו שנים מהקשות שידע הישוב מבחינה חברתית, בטחונית וכלכלית. כשהחלו לבנות את מבנה הקבע, ב־1948, חלק מחברי הקיבוץ עדיין גרו בצריפים אבל החליטו לבנות מוזיאון לדורות. זהו סיפור מעורר השראה בבחינת החזון, התשוקה והאמונה בכוח היצירה, שראוי לחלוק אותו גם היום עם הציבור הרחב״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מעבר להצלחה הכלכלית של התערוכה, שפירא מרוצה במיוחד מכך שהיא אוששה עבורו את קיומו של ערך רגשי שטמון במשימת שימור האמנות והצגתה, שני תפקידים העומדים בליבה של העשייה המוזיאלית. ״הופתעתי מהיכולת של עבודת אמנות שנעשתה לפני 100 שנים בפולין, בגרמניה או ברוסיה, להיות כמו אגרוף בבטן גם היום.

״זה הוכיח לי את מה שכבר האמנתי בו: לאמנות יש כוח לספר לנו סיפור. לא סיפור דמיוני, אלא סיפור על עצמנו. המוטיבציה של אנשי הקיבוץ כשהם רצו להקים מוזיאון, הייתה להציל באמצעותו תרבות, מסורת והיסטוריה יהודית ואנושית״. 

פנים רבות למוזיאון 

אם התערוכה הראשונה הוקדשה לגירוד האבק מעל עבודות עלומות וסיפורו מחדש של נרטיב יהודי היסטורי, התערוכה הבאה בתור הייתה עכשווית במתכוון. ״ארבעה עשר כיוונים לרוח: דיוקן המשכן״, שנפתחה באפריל 2019 (אוצרת שותפה: טל גלפר), נועדה להמחיש את סיפורו המודרני של המוזיאון, שסופר מנקודת המבט של 14 אמנים ישראלים. שפירא הזמין אותם ליצור עבודות שהתכתבו עם הערכים הרוחניים והיצירתיים של המשכן ועם הסביבה הגיאוגרפית הייחודית לו. 

״הרעיון היה לראות איך המוזיאון נתפס על ידי אמנים, לא על ידי אוצרים, חוקרים או כותבים״, שפירא מסביר. ״לא אמרתי לאף אחד מהאמנים מה לעשות, זה היה דיאלוג. חלק מהם קיבלו קיר ענק במוזיאון, חלקם קיבלו חלל או אולם תצוגה. חלק התייחסו לאוספים, אחרים לאדריכלות, לסיפור ההיסטורי או לספרייה. זו הייתה אפשרות לגעת בפנים השונות של המוזיאון, להקיף אותו ב־360 מעלות״. 

מתוך התערוכה ״ארבעה עשר כיוונים לרוח: דיוקן המשכן״

אחת מהפרשנויות המפתיעות שהוצעו בתערוכה לזהותו של המוזיאון הייתה של אמנית הצילום והווידאו מלי דה־קאלו, שהציגה את העבודה ״הייתה לו צורה של ענק״. דה־קאלו, שפרקטיקת היצירה שלה מושתתת על הצילום כמסמך שמאפשר חקירה ואינטראקציה עם התודעה הציבורית והתרבותית, בחרה לראיין את חברי קיבוץ עין חרוד בעבר ובהווה על החוויות החיים שלהם שכרוכות במגורים בסמיכות למשכן.

בסיומו של מחקר בן שנתיים וחצי, היא ערכה והציגה סדרה של מפגשים מצולמים שכוחם נובע מהקשר הדו כיווני שהם מצביעים עליו בין הזמן, המקום ובני האדם שחולפים בו. התהליך שהיא פתחה בו הוא בעל משמעות כפולה.

יש לו חשיבות היסטורית, הנגזרת מכך שדה־קאלו כיוונה אלומת אור אל עבר הקיבוץ עצמו, מוסד שהולך ונעלם בחברה הישראלית בת־זמננו ומייצג כיום צורת חיים כמעט ארכאית. באמצעות השיח הבלתי אמצעי עם חברי הקיבוץ, היא הצליחה למצוא משמעות אישית לסביבה שמקיפה את המשכן, שאותה היא מספרת שלא הכירה היטב בטרם הוזמנה לעבוד על הפרויקט. 

עוד עבודה בעלת אופי אישי ואפילו אוטוביוגרפי היא הציור גדול הממדים שהציגה בתערוכה האמנית הדר גד, ״חזית דרומית״. בציורה של גד, שנולדה בקיבוץ, הדרך המובילה אל חזיתו הדרומית של המשכן נבלעת באור זהוב זוהר ועוצמתי. גרם המדרגות שמוביל אל הבניין ומוקף בשני עצים נראה בעבודתה כמו לקוח מחזון התגלות או מתיאור חזותי של מעשה בריאה. בטקסט הנלווה לעבודה ומאפשר הצצה אל המנוע הרגשי שהוביל אותה, גד כתבה שהציור היווה עבורה דרך לנסות ולפרק את המיתוסים שנרקמו סביב נוף ילדותה, תוך יצירה ומחיקה של שכבות־שכבות על גבי הקנבס. 

עבודה אחרת שניתחה את הקשר בין האמן היוצר לבין חלל המוזיאון היא יצירת המסע של האמנית אפרת גל־נור, ״הדרך לעין חרוד 6#״. עבודת הקיר העצומה שהציגה היא מפה אסוציאטיבית ששרטטה בתום עבודה בת שנתיים, שאליה הקדישה את כל יצירתה באותה התקופה בעקבות קריאה בספרו של עמוס קינן, הדרך לעין חרוד.

גל־נור יצאה ב־2017 לטיול רגלי, חזותי ופיזי כאחד, שבו הלכה מתל אביב אל עמק יזרעאל. במסע נפגשה עם אינספור אנשים ונופים וערכה מחקר שבו תיעדה, צילמה וציירה את רשמיה. גל־נור כותבת שהיא מבקשת בכל גוף עבודותיה ובייחוד בעבודה זו להצביע על הקשר הבלתי ניתן להכחשה בין הטראומה לבין נופיה של ארץ ישראל.

היצירות השונות שהתממשו על תוואי הדרך והבחירה הגופנית באקט ההליכה כטריגר שמניע את האמנות, הם אלמנטים יוצאי דופן ומעוררי חשיבה. זאת מפני שאמנות מסע היא נדירה בהיסטוריה של האמנות הישראלית בכלל, ובהיסטוריה של אמנות נשית בפרט; שכן כתיבת המסע והיציאה אליו היו נחלתם הבלעדית של גברים בעשייה התרבותית המערבית של המאה ה־20. 

נפש עירומה

טרילוגיית התערוכות נחתמה בתערוכה ״נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית״ (אוצרים: סוריה סדיקובה, ד״ר בת שבע גולדמן־אידה ויניב שפירא). התערוכה, שנפתחה בנובמבר 2019 ונחתמה באמצע חודש אפריל האחרון, היא ללא ספק אחד המאמצים הנדירים והמורכבים ביותר שנעשו בשנים האחרונות בשדה האמנות הישראלי.

״זה היה מסע רוחני של ממש״, אומר שפירא. ״למרות שחיים סוטין הוא קונצזוס, עבודותיו הוצגו בישראל רק פעם אחת לפני יותר מ־50 שנה. זה אולי האמן היהודי הכי חשוב, אבל לקהל הישראלי לא הזדמן לראות את העבודות שלו. למה? חידה מאוד גדולה״. 

אולי בישראל של 2020 קל להצביע על הצייר חיים סוטין כאחד מאבני היסוד של האמנות היהודית, אבל המורשת האמנותית שהותיר אחריו מהדהדת לאט, בקצב משלה – בדומה לדרך העקלקלה שעבר האמן היהודי המיוסר בימי חייו הקצרים. יליד שלהי המאה ה־19 ברוסיה, סוטין העתיק את מגוריו לצרפת בשנת 1913. שם הוא חבר לציירים יהודים אקספרסיוניסטיים בני התקופה, כדוגמת מארק שאגאל ואמדאו מודיליאני. הוא נחשב למי שעמד בראש אסכולת פריז, קבוצת האמנים היהודים הגולים, אבל מעולם לא חי חיי רווחה.

סוטין נדד בפריז ובכפריה של צרפת וצייר מאות ציורי נוף, בעלי חיים מתים ושחוטים ודיוקנאות בסגנון נוירוטי רווי תנועה זולגת וקווים מתוחים שהפך מזוהה עימו, ומצטלצל בשמה הנוגע של התערוכה בעין חרוד, ״נפש עירומה״. אחד מהדיוקנאות העצמיים שלו, שאף הוצג בתערוכה לצד 17 עבודות אחרות פרי מכחולו, הוא בין העדויות הציוריות הרבות שהותיר לקיומו הטרוד והשסוע.

בהיותו בן 50, סוטין נפטר ממחלת כיב הקיבה בפריז במהלך מלחמת העולם השנייה. בעוד שמקביליו שאגאל ומודליאני הפכו נערצים כמעט ללא עוררין, העזבון האמנותי של סוטין נחשף בפני הקהל רק בהדרגה. 

חיים אתר, מתוך התערוכה ״נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית״

על אף העובדה שלא זכה לתהילה אוטומטית, סוטין השפיע על אינספור אמנים יהודים שחיו באירופה בימיו וגם כאלו שהיגרו בהמשך לישראל. בין היוצרים שעבודותיהם הוצגו בתערוכה היו גדולי אמני שנות ה־50 בישראל כדוגמת לאה ניקל ואורי ריזמן; אך גם אמנים מתקופות מאוחרות יותר, כמו יגאל תומרקין ואביבה אורי, הצביעו על סוטין כעל מקור השראה. מפתיעות במיוחד היו יצירות של אמנים צעירים – לדוגמה, אמיר נווה, תמה גורן ועמית כבסה – שהקו השבור והמבע הרגשי העז של סוטין משתקפים בציוריהם. 

״הצגנו שלושה דורות של אמנים״, שפירא אומר. ״43 אמנים, משנות ה־30 ועד היום; כולם אמנים שהושפעו מסוטין באופנים שונים״. אחת התגליות החשובות ביותר שנולדו עקב עבודה על התערוכה היה ציור של חיים אתר, ״שסוף סוף קיבל את מקומו כצייר ולא רק כמייסד המשכן.

״בעוד שהדיוקנאות שלו מוכרים יחסית, ׳ציורי הבשר׳ שלו – בקר מבותר, שור שחוט ותרנגולות מרוטות – מהעבודות החשופות, האינטימיות והחידתיות שצייר מעודו זכו עד היום לחשיפה מועטה. הצגתן בתערוכה הייתה בגדר גילוי של ממש״. 

שפירא מבהיר שארגון התערוכה היה ״כמעט לא מציאותי עבור מקום כמו המשכן, שתי דרגות מעל היכולת הריאלית שלנו: אם בשל מחיר העבודות, תנאי התצוגה שלהן או הקושי להשיג אותן. אחת הסיבות להחלטה לעשות זאת היא שיש במוזיאון את אוסף מהגדולים של אמני אסכולת פריז, מי שהיו המילייה האמנותי שבקרבו חי סוטין. להציג אותו בעין חרוד זה היה כמו ׳להחזיר אותו הביתה׳. כי הרי לא היה לו בית של ממש, הוא היה לבד בעולם״.

כעת שפירא והצוות מנסים להבין איך אפשר לשמר את העניין הרב שעוררה הטרילוגיה, ומתעקשים להמשיך ולהשמיע את קולו של המוזיאון שמספר את סיפורה הנשכח של האמנות היהודית, לצד סיפור התהוותה של האמנות הישראלית. ״כל המהלך של טרילוגיית התערוכות נעשה מתוך רצון להפוך את הסיפור של המשכן ליותר שקוף ופתוח, לשתף את הקהל בארץ ובחו״ל בעבודות. אין ספק שהטלטלה של הקורונה מחדדת את הצורך שלנו להשקיע יותר בהנגשה שלנו, גם בצד הווירטואלי״, שפירא מסכם. 

״במהלך משבר הקורונה התקשנו לעשות זאת, וזה מחייב התייחסות. עם זאת, אני חייב להגיד שאין תחליף לביקור במוזיאון. הנגשה וירטואלית לא יכולה להחליף את החוויה של לעמוד מול יצירה ולראות אותה ממרחק של חצי מטר. החוויה הפיזית, החושנית, זו השפה שאנחנו משתמשים בה״. 

המשכן לאמנות עין חרוד ייפתח מחדש לקהל ב־15.6, בתצוגה של חמש תערוכות חדשות: אלי שמיר – גבולות; מיכאל קובנר – יחזקאל וחצר הקיבוץ, 2008-2013; אורנה בן־עמי – צרור חיים; מריה סאלח מחאמיד – סאלם ותערוכה מהאוסף – חדא כנישתא. ״התערוכות אמנם תוכננו לתצוגה לפני פרוץ וירוס הקורונה״, אומר שפירא, ״אבל מעניין לחוות אותם גם בעידן שאחריו, בבחינת כוחה ועמידותה של אמנות טובה להפיח חיים, לשמש כ׳מכונת הנשמה׳, גם מעבר לטלטלה כזו או אחרת״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. שמוליק בדאור

    יישר כוחך, יניב!
    אמשיך לעקוב אחר מפעלןתיך ויצירתך.
    והצילומים כאן – סופר-דופר נהדרים!!!
    שמוליק

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden