רועי כהן אוהב אותך; אבל הוא מציאותי

הי רועי, בוקר טוב, מה שלומך? איך עברת את חודשי הקורונה האחרונים?

בוקר טוב. בגדול התקופה עברה בסדר, הרבה בבית עם המשפחה. איך אצלך?

האמת היא שגם: אני כבר כמה חודשים גר ליד הפארק הכי שווה בלונדון, עוקב מידי יום אחרי אוכלוסיית הברבורים והברווזים המקומית… אז סך הכל רגוע. תגיד, הייתי צריך לעבוד על התערוכה גם בתקופה הזו או שהיא הייתה מוכנה קודם וחיכתה שהעניינים קצת ירגעו?

התערוכה היתה אמורה להפתח במרץ, והכל כבר היה מוכן. ממש כמה ימים לפני ההקמה הבנו קרני ברזילי (אוצרת התערוכה) ואני שהתערוכה לא הולכת להיפתח בזמן. ואז מה שקרה שההפסקה נתנה לי את האפשרות להמשיך לעבוד גם על עבודות חדשות, כשידעתי שכל התערוכה כבר מוכנה. בדיוק אתמול סיימנו את ההקמה

יפה! ספר בכמה מילים מה אתה מציג בתערוכה, ואולי בכלל תתחיל בשם שלה: אוהב אותך אבל מציאותי

השם אוהב אותך אבל מציאותי לקוח מתוך שיר של נתן לוי ופיני חדד, מתוך מחשבה על סוג העבודות שיש בחלל, שרובן מתיחסות למקום שבו אני חי. עניין אותי ליצור עבודות שמתעסקות באלמנטים שונים הקשורים לאירוח: המחשבה התחילה מתוך הליכה ברחוב שבו הגלריה נמצאת, רחוב יפו בירושלים, ואז ראיתי כמה ״מוטלים״ שנראו לי מעניינים. משם נולדו העבודות שנוצרו במדיות שונות של פיסול, וידאו וצילום

מוטלים? למה כוונה?

מלונות

אה. מה נראה לך בהם מעניין?

העניין הזמני. לדוגמה, אחת העבודות שעניין אותי ליצור היא שלט טיפוגרפי למלון שמתייחס לעיר שבה אני מתארח לכבוד התערוכה: ירושלים. עבודה נוספת היא ״הקיסר״, מפוח מחובר לכד נרגילה. כשהצופים מתקרבים או מתרחקים לעבודה, המנגנון מופעל ויוצר את הסאונד שעוטוף את החלל. וביחס לאירוח, הרעיון עלה ממקומות מפגש שנפגשים בהם, מעשנים נרגילה ורואים כדורגל

ומה יהיה אותו סאונד שיפיק המפוח?

סאונד של בעבוע ונשיפה

כתבת מקודם שהמחשבה התחילה מתוך הליכה ברחוב שבו הגלריה נמצאת, אבל אני זוכר את העבודות שלך מלפני שנה, בתערוכת הבוגרים של התואר השני באמנות בבצלאל, וזה נראה לי המשך ישיר למה שהצגת שם. אני צודק? יכול לספר על מה קרה מאז בשנה האחרונה?

בטח, יש קשר ישיר, אני ממשיך ויוצר מתוך השראה, מהמקום שבו אני חי, והעבודות בסופו של דבר הן תוצרים של חיבורים בין אוביקטים יומיים מהתרבות שסובבת אותי. בשנה האחרונה המשכתי ״לטייל״ בין המדיות בסטודיו

אז אני גם זוכר את התחושה המטרידה בשנה שעברה, מהסאונד שהתחלק בין קריאות גזעניות של אוהדי בית״ר ירושלים (״שיישרף לכם הכפר״) לבין הקול המתכתי והרפטטיבי שהשמיע מחסום הדוקרנים שהונח על הרצפה. ואני מסתכל על העבודות בחדשות וגם הן מטרידות, ואני מניח שזה לא במקרה

אני מעוניין להשתמש בדציבלים שונים בעבודות שלי, לנסות ליצור עבודות שקטות ופגיעות מול העבודות שמדברות על שליטה ופלישה. השליטה והפלישה לעבודות הן מכניות: מה קורה כשאני מחבר מנגנונים ומתכנת אוביקטים שלא אמורים להתחבר. הסיטואציה שנוצרת יכולה להיות מערערת או לעתים גם מדיטטיבית

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

אפרופו שם התערוכה, ״אוהב אותך אבל מציאותי״: אתה אופטימי? כי זו די השלמה עם המצב

זאת אחת השאלות שהייתי רוצה שהצופה ישאל את עצמו כשהוא נפגש עם העבודות. אני מציג מורכבות יומיומית, חברתית, לפעמים היא יכולה להיות קשוחה ולפעמים מצחיקה. זאת לא נקודת ההתחלה שלי: ההתחלה הרבה יותר פשוטה ובסוף היא תואמת למצב קיים

אתה חושב שתהיה קריאה שונה לעבודות כי הן מוצגות בירושלים, לעומת תל אביב? 

אני חושב שכן: עצם הנסיעה לירושלים כבר יוצרת תודעה אחרת, ואז כבר במפגש עם העבודה הראשנה בתערוכה נוצר מתח

אז שאלה אחרונה: סיימת את לימודי הצילום בוויצו חיפה לפני כמעט 10 שנים (ב־2011, נכון?), ואני תוהה אם אתה יודע להגיד איפה אתה רואה בתערוכה הנוכחית שלך המשך של מה שעניין אותך אז, ואיפה יש בה משהו חדש או כזה שהתפתח עם השנים?

כן: בתערוכה הגמר שלי בוויצו עסקתי בקלישאות ישראליות. היצירות היו רק צילום ועבדתי כמעט כמו צלם משוטט, מנקודה A לנקודה B. כיום אני עדיין מתבנון על הדרך בין הנקודות, אך לוקח מהן השראה ויוצר בסטודיו במדיות נוספות לפי איך שנראה לי נכון לכל עבודה

יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

מקווה שהמצב ישתפר, ואם לא נתחיל להתעורר

---

רועי כהן | אוהב אותך, אבל מציאותי
אוצרת: קרני ברזילי
גלריה ביתא, רח׳ יפו 155, ירושלים
נעילה: 17.7