מרחב לנשימה ולדמיון: ״בשבח הצללים״ במוזיאון טיקוטין

ענבל: הי שושי, מה שלומך?

שושי: הי ענבל, ימים מורכבים, מעניינים, אחרים. מדינת ישראל נמצאת בפרשת דרכים משמעותית, והכל מרגיש שביר ולא ברור, ומצד שני חוזר על עצמו. יש דאגה ממה יהיה, ברמה היותר רחבה של עצם קיומנו כאן. וכן, קשה לנתק את האישי מהקולקטיבי 🙂

ענבל: ואולי גם ברמה הסימבולית גם מזג האוויר מתכתב עם המצב, קצת מבול, קצת גשם, קצת שמש…

נראה שעדיף שנדבר על אמנות ועל התערוכה שאצרת במוזיאון טיקוטין, ״בשבח הצללים״. תערוכה יפה ומעודנת, שמתעניינת בצד הפחות מואר ובוהק של החיים. איך היא נולדה?

שושי: כשהתבקשתי להגיש נושא לתערוכה בטיקוטין, התייעצתי עם פרופ׳ אורי ברטל (מומחה לאסתטיקה יפנית וראש התוכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל), והוא סיפר לי על הספר ״בשבח הצללים״ של ג׳ונאיצ׳ירו טניזקי. למרות שהיו נושאים נוספים שעניין אותי לחקור אותם, קראתי את הספר והוא מייד שבה את ליבי.

מעבר לנקודה ההיסטורית המעניינת שבה הוא נכתב, ולהיותו ספר אהוב ונקרא דרך מספר דיסציפלינות – עיצוב, ארכיטקטורה, אמנות, פילוסופיה ועוד, מצאתי אותו גם עכשווי ורלוונטי לימינו, אמנותית ותרבותית. החלטתי לצלול לתוכו, להתכתב איתו ברמה הישירה וכאינטרפרטציה עכשווית דרך עבודות האוסף ועבודות של אמנים ישראלים ויפנים. כך נולדה התערוכה

ענבל: במה עוסק הספר?

שושי: הספר – שנכתב כשני מאמרים ב־1933, מבקש להחזיר לתרבות היפנית – לאמנות, לאדריכלות, ובכלל למבט, את מה שאבד לה עם אימוץ המודרנה המערבית והטכנולוגיה המואצת, שנכנסה ליפן עם פתיחתה למערב רק כמה עשורים קודם לכן. לטעמו של טניזקי, יפן הוארה באור חזק מידי, והכל הפך חשוף וגלוי ואיבד את היופי שבעמימות. טניזקי מדבר על הצללים, כתופעה פיזית ותופעה מטאפורית

ענבל: למה הכוונה?

שושי: יש כמה תמות בספר שחוזרות על עצמן – הראשונה היא היופי שבאי שלמות ובעמימות. הוא מהלל דברים שלא מוארים לגמרי, שלא מלוטשים או ברורים עד הסוף. היופי לא נמצא בחשיפה מלאה, אלא דווקא במה שחבוי.

התמה השנייה עוסקת בהתנגשות בין מסורת למודרניות, והספר כולו ספוג בתחושת אובדן מול הקידמה והטכנולוגיה. חשמל, חומרים מודרניים כמו בטון (לעומת העץ והנייר) ועיצוב פונקציונלי, משטיחים את החוויה האנושית שהתקיימה בעבר והייתה עדינה יותר

הזמן אצל טניזקי הוא מרכיב של יופי – חפצים ישנים ודהוהים אינם פגומים, אלא נושאים איתם את עקבות הזמן. ההזדקנות מוסיפה ערך ומשמעות, בניגוד לתרבות המקדשת חדש וסטרילי

שושי: נקודה שלישית שהוא מדגיש היא החושים כדרך לחוות תרבות. הוא לא מדבר רק על רעיונות מופשטים, אלא על תחושות – מרקם, קול, שקט, חללים. התרבות נוצרת דרך הגוף והחושים ולא רק דרך אידאולוגיה ומחשבה. יש בספר געגוע לחללים שמאפשרים התכנסות פנימית.

הצללים הם לא רק עניין חזותי, הם יוצרים אווירה של רוגע והרהור. הזמן אצל טניזקי הוא מרכיב של יופי – חפצים ישנים ודהוהים אינם פגומים, אלא נושאים איתם את עקבות הזמן. ההזדקנות מוסיפה ערך ומשמעות, בניגוד לתרבות המקדשת חדש וסטרילי. אצל טניזקי אסתטיקה היא לא רק קישוט, אלא תפיסת עולם. הדרך שבה בונים בית, מגישים אוכל, משתמשים באור או יושבים בחדר, משקפת יחס עמוק למציאות, לזיכרון. וכל אלה כמובן מתכתבים עם מושגים מרכזיים באסתטיקה היפנית

ענבל: איך לקחת את הרעיונות האלה לתוך התערוכה?

שושי: חילקתי את התערוכה לשני חלקים מרכזיים: בחלק הראשון שלה הרעיונות של טניזקי מובאים דרך עבודות מסורתיות שנלקחו מהאוסף. הדפסים של אמנים יפניים מובילים מתקופת אדו, שעשו שימוש בכל נושא ההצללה, האור והפרספקטיבה, שאפשר לראות בהם היסטורית את השפעת האמנות המערבית על הטכניקות היפניות (הייתה כמובן גם השפעה הפוכה).

בחלק הזה שילבתי סרטונים של תיאטרון הצללים המסורתי שהפך לאנימציה, ושל תיאטרון הנו, שטניזקי מרבה להביא אותו כדוגמה לאמנות שיש בה חשיבות גדולה לאדריכלות של התיאטראות, ולאופן שבו מאירים את מסיכות הנו כך שהן ממש משנות את הבעתן. יש בו גם הדפסים של אגדות יפניות ושל עולם הקסם, שלטענתו הלך ונעלם עם המודרנה והחשיפה למערב.

בחלק השני של התערוכה – דממת זמן האור, יש עבודות עכשוויות של אמנים ישראלים ויפנים. עבודות אלה חוקרות את מהלך הזמן דרך שינוי האור ביום על חפצים, עבודות שאפשר להרגיש בהן את ה״יוגן״ – המסתורין שאי אפשר להבין עד הסוף, ונדרש להפעיל את הדמיון והמבט הפנימי, כמו לדוגמה ערפל מאחורי ההר. יש בה מיצבים שנעשו במיוחד לתערוכה ומייצרים צללים וצורות חדשות. העבודות בתערוכה מבקשות מהצופה להתבונן, להרחיב את המבט ולהשתהות מולן

יופי רגעי מפורק

ענבל: איך האור מופיע בהדפסים של תקופת אדו?

שושי: האור בהדפסים האלה הוא אחד מהמאפיינים המרתקים שלהם. מה שמייחד אותו הוא שהוא לא מתאר את האור באופן נטורליסטי בלבד (בניגוד למסורת הציור האירופית של אותה תקופה שהתמקדה במקור אור מוגדר, בהצללה וביצירת נפח באמצעות אור וצל). הוא אמצעי של קומפוזיציה, אווירה, זמן, ותחושה. הוא מתקיים כמשטח, כיחס בין אזורים בהירים וכהים, כמו לדוגמה אצל אוטגוואה הירושיגה בהדפס ״מיאנוקושי, 69 תחנות הקיסוקאידו״.

בהמשך, בהדפסים מתקופת מייג׳י, אנחנו יכולים לראות אימוץ של הפרספקטיבה והריאליזם המערביים, ומקורות אור ספציפיים כמו בעבודות של קובאישי קיוצ׳יקה – ״נהר סומידה בלילה״ ו״גחליליות באוצ׳אנומיזו״.

ענבל: יש אפילו מינוח מיוחד לאור שעובר בין הצללים

שושי: נכון. בתרבות היפנית יש הרבה מושגים המתייחסים ספציפית לתופעות רגשיות או אסתטיות, וזה חלק מהעדינות והדיוק שמאפיינים אותה כל כך. את מתכוונת למושג ״קומורבי״ – אור שמש המסתנן בין ענפי העצים והעלים – מושג פואטי המתאר יופי רגעי מפורק וחלקי אור בתנועה, כמו בעבודות של קאוואסה האסוי

ענבל: בתערוכה התייחסת לעוד כמה מושגים שקיימים רק ביפנית ומתארים משהו קצת חמקמק שאין לו מילה בעברית, קצת כמו שיר במילה אחת

שושי: דיברנו קודם על ה״יוגן״ שהוא המסתורין החמקמק, שאפשר לראות בהדפסים של סוזן אייקינס ובעבודת הווידאו של הבאר של מאיה סמירה, לדוגמה. מושג חשוב נוסף הוא ה״מא״ – מרווח או חלל המסמל שהיה, שקט או מרחק, שמאפשר לדברים להופיע ביחס זה לזה. כמו בתיאטרון הנו או במוזיקה היפנית.

עוד מושג הוא מונו נו אוורה – הרגישות המלנכולית להיותם של כל הדברים ברי חלוף. ההכרה בכך שכל דבר יפה הוא גם בר חלוף – מה שמעורר עונג וגם עצב עדין. פריחת הדובדבן או הירח המלא (שמופיע בהרבה עבודות בתערוכה). וגם הנוטאן, שהוא עיקרון האיזון וההרמוניה בין הכהה לבהיר, והבוקאשי – טכניקה של תפישה ומעבר הדרגתי, טשטוש והתפוגגות בין גוונים, מה שמדגיש מעבר עדין במקום גבולות חדים

ענבל: מרתק לפגוש את המושגים, במיוחד תוך כדי התבוננות בתערוכה. חלק מהעבודות מזמינות התבוננות מדיטטיבית ממש, כמו זו של קייסוקה

שושי: נכון, סדרת העבודות של קייסוקה – ״אור, זמן, שקט״, החלה להיווצר בשנת 1992 והיא עוסקת בתיאור הזמן דרך השתנות האור. יאממוטו קייסוקה הוא אמן ליטוגרפיה וצייר יפני שחוקר בעבודותיו את עניין האור. אנחנו מציגים עבודה אחת מתוך האוסף, שנוצרה בשנת 2017. על שמה קראתי לחלקה השני של התערוכה ״דממת זמן האור״

ענבל: לצד עבודות הנייר שבתערוכה (בעיקר הדפסים וצילומים), יש גם עבודות פיסוליות. אולי ניגע קודם במינורית והעדינה ביניהן, של צדוק בן דוד

שושי: צדוק בן דוד יצר עבודה הנקראת ״שמונה פרחי לילה״. זו עבודה עדינה של חיתוך לייזר, מעין אוסף מדעי מסודר בשורה. הוא מצייר את צל הפרחים על בסיס העבודה, כאילו אור ירח או אור רחוק כלשהו מאיר אותם חלקית. הפרחים כהים, כמו זיכרון או שרטוט. התאורה על העבודה יוצרת צל נוסף, בצידה השני של השורה. יש בה תעתוע ראיה, ולרגע לא ברור מה נוכח ומה לא

ענבל: עוד עבודה עדינה, אבל בקנה מידה שונה לגמרי, היא של תמנה צפתי נוימן, שיצרה מבנה אוורירי מנייר. איך הוא פוגש את התערוכה?

שושי: תמנה יצרה עבודה עדינה ומרגשת שנקראת ״תלוי״, ועשויה מנייר קוזו יפני. היא פותחת את הסיבים בעדינות תוך כדי תהליך הייצור של הנייר, עד שנוצרת מעין תחרה מנייר בצורות שונות. היא תולה אותן כיער שהוא ספק עצים, ספק תחרה, ספק עור מזדקן ותלוי על הגוף.

העבודה מביאה את צל הזמן, את ההשתנות של העור, את היופי שבישן ובמשתנה, ויוצרת צללים מרהיבים על הקיר שגם הם חלק בלתי נפרד ממנה. כל אלה מתכתבים עם הרעיונות של טניזקי על הצללים היוצרים יש מאין, ועל היופי בהשתנות ובצילו של הזמן

ענבל: יש עוד משהו שחשוב לספר על התערוכה לפני שנסיים?

שושי: חשוב לי שהמבקרים בתערוכה יצללו לתוך עולם של שקט, עדינות, מסתורין ודמיון כשהם מבקרים בה. את התערוכה הזאת צריך לפגוש עם מבט פנימי, עם הליכה והתבוננות איטית. אם התחלנו ברעש הגדול שישראל נמצאת בו, וגם שאר העולם נמצא בתקופה של עומס דימויים וגירויים ורעשים אידיאולוגיים, התערוכה מזמינה אותנו להיכנס לשקט. לזמן הביניים הזה ולצללים כמרחב לנשימה ולדמיון

---

בשבח הצללים
אוצרת: שושי צ׳כנובר
מוזיאון טיקוטין אמנות יפנית, שדרות הנשיא 89, חיפה
נעילה: 28.11