20 שנה לפוטושופ: הבעיה אינה בתוכנה אלא בתרבות

״תמונה כבר לא שווה בהכרח 1,000 מלים! כיום, התמונה שהמצלמה מצלמת היא לא בהכרח התמונה שאנו רואים בעיתונים ובמגזינים. הטכנולוגיה הופכת את השאלה מה אמיתי ומה לא למורכבת עד כדי כך שלא תמיד אפשר לענות עליה״.

כך נפתחה ביום קר אחד בפברואר 1990 ידיעה במהדורת חדשות שהציגה לעם האמריקאי את תוכנת הפוטושופ. 20 שנה מאוחר יותר המלה פוטושופ כבר משמשת כפועל, והמשפט ״הצילום חייב לעבור פוטושופ״ הוא אחד המשפטים הנפוצים כיום בתעשיית הפרסום, האופנה, הבידור ואף בצילומי עיתונות ובקמפיינים פוליטיים.

סביר להניח שאף אחד לא היה יכול לחזות את ההשפעה העמוקה של התוכנה על תפישת המציאות של המין האנושי בכל הקשור לדימויי גוף, למושגי אמת ושקר או מקור והעתק, במיוחד לאור העובדה שבימיה הראשונים היא היתה נחלתם של מומחים ויועדה למקצוענים בלבד. כיום התוכנה נדונה אפילו בבתי המחוקקים של אנגליה, צרפת, ארצות הברית וגם בכנסת ישראל; בדצמבר האחרון הוגשה בכנסת הצעת חוק שמטרתה לנסות ולהילחם בדימוי היופי ברבים מן הקמפיינים בישראל, ולמנוע ממשרדי הפרסום להצר את היקפיהם של דוגמנים לצורך פעילות מסחרית.

ראובן כהן, בן 44, אמן וסטייליסט, הוא אחד מאמני הפוטושופ הוותיקים והעסוקים בארץ. כהן לא מתרגש מהצעות החוק וטוען שאין בכך כל חדש. ״בוא נלך אחורה בזמן״, הוא מציע. ״גם בעבר, כשאמנים ציירו מלכים, הם היו מייפים אותם, ואם היה גידול בפנים הם לא היו מציירים אותו, אחרת היו הורגים אותם. כך, גמדים הפכו לגבוהים, פחדנים לגיבורים ומכוערים ליפים. זה תמיד היה: אתה מסתכל על הקאפלה הסיסטינית ויש שם את כל הפוטושופ שאתה רוצה״.

אין לך בעיה אתית עם זה?

״ממש לא״, הוא עונה בנחרצות. מי שלדעתו אשמה בכל הסיפור היא כצפוי התקשורת. ״החולי הכי גדול שלנו הוא תקשורת ההמונים. אנחנו מאיצים הכל לממדים שחורגים מכל פרופורציות. התקשורת היא קטליזטור מטורף, היא לא ממציאה דברים שלא קיימים. יש לה נטייה לטיפול מניפולטיבי ולא לעסוק בדבר עצמו. הפוטושופ הוא לא הבעיה; הבעיה היא ערכי התרבות וערכי היופי שלנו״.

ראובן כהן: התקשורת היא קטליזטור מטורף, היא לא ממציאה דברים שלא קיימים. יש לה נטייה לטיפול מניפולטיבי ולא לעסוק בדבר עצמו. הפוטושופ הוא לא הבעיה; הבעיה היא ערכי התרבות וערכי היופי שלנו

כהן מספר שכשהוא מרטש תמונות הוא תמיד משתדל לשמור על הזהות של המצולם בתוצאה הסופית. ״אני מבין שיש עם זה בעיה אבל שוב, הבעיה היא לא בפוטושופ. הצורך בפוטושופ נוצר בצורה מוגזמת בגלל אלפי אמצעי תקשורת שאנחנו צריכים לספק להם אימג׳ים שבינינו, הם מיותרים לגמרי. אני חלק מזה, אני יודע, אני לא מנסה להתייפף. אני חלק מתרבות שבה האמת כבר לא חשובה.

״אנחנו לא רוצים לראות את האמת גם כשהיא נמצאת לנו מול העיניים, ואנחנו עושים את כל המניפולציות פשוט כי אנחנו יכולים, פשוט כי אפשר. לאנשים כבר לא אכפת, ואם לא יהיה פוטושופ נמצא פתרונות אחרים. 

״אנשים לא רוצים לראות אנשים שמנים על שערי המגזינים. אנחנו רוצים לראות את גיבורי התרבות שלנו כגיבורים בממדים על אנושיים. אנחנו רודפים אחריהם לכל חור, מכסים כל קשקוש שהם מפליצים, ילדים בני עשר שמשחקים בסרט הופכים תוך שניה לאלילים״.

כהן מספר שכשהיה צעיר ועסק בציור ובפיסול ניסה להגיע לריאליזם חזק וממשי ככל האפשר. ״לפני שהשתמשתי בפוטושופ היתה לי קריירה קצרה כמאייר בעיתון זמן תל אביב. עשיתי הרבה קולאז׳ים ורציתי לגרום להם להיראות אמיתיים כככל האפשר, כאילו ׳לא נגעתי׳ בהם. עיבדתי ידנית, חתכתי, גזרתי, הדבקתי, עשיתי אפקטים, הילות, כל מה שהפוטושופ יודע לעשות היום הרבה יותר בקלות״.

ב־1993 כהן נתקל לראשונה בפוטושופ. אף שהתרשם מהיכולות הטכניות, הדבר שהשאיר אצלו את הרושם העז ביותר היה האיטיות של התוכנה. ״אמרתי שאי אפשר לעבוד איתה, אחרי כל פעולה היה צריך להמתין ולהמתין ולהמתין, ולכן נטשתי אותה. זה פשוט נראה לי ארוך ומייגע.

״עם השנים התפתחתי בתור סטייליסט והתחלתי לעבוד במגזין ׳עולם האשה׳. עשיתי שערים, הפקות אופנה, פרויקטים מיוחדים ועוד. ישבתי ליד הגרפיקאיות של העיתון, זה סקרן אותי, וביקשתי מהן לעשות כל מיני מניפולציות. הן לא כל כך הבינו מה אני רוצה מהן״.

לבסוף נשבר וקנה מחשב מקינטוש ״הכי חדש עם הכי הרבה זכרון. כיום אני עובד עם מעט מאוד כלים, עדיין חושב בראש של צייר. כדי להגיע לגאונות לא צריך להיות רק מעצב גרפי, צריך להיות צייר״.

מה המטרה הסופית שלך בשימוש בפוטושופ?

״יש צילומים שאמורים לשדר פנטסיה, משהו לא אמיתי, אז אתה יכול לשבור את הכלים וליצור משהו מאד פלסטי, לא אמיתי. ויש את הצילומים שבהם אתה רוצה להיות הכי אמיתי, בסגנון הצילומים של טרי ריצ׳רדסון, אז אתה משתמש בכלים אחרים״.

עופרה חזה עם עיניים כחולות

יערה קידר, בת 30, בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, עבדה שלוש שנים כמעצבת אופנה בחברת קסטרו. כיום היא מעצבת אופנה עצמאית וכותבת. ב״נקודות״, הבלוג שלה שעוסק באופנה ובתרבות חזותית, התייחסה קידר לתחביב ריטוש התמונות שלה.

״בעוונותי אני מחזיקה בתחביב די מפוקפק והוא תחום הריטושים בפוטושופ״, כתבה באחד הפוסטים. ״חברי הקרובים מכירים את העיסוק הזה שלי שבו אני נוהגת להשתיל ראשים, להגדיל איברים, לשנות לוקיישן ובכלל, לגרום להם להיות יפים יותר במידת הצורך.

״למה? כי זה סוג של חלום – האפשרות להעלים בעיות ומפגעים למיניהם בשניות: יום שיער גרוע, איפור לא מוצלח, קילוגרמים עודפים. למה עוד? כי על כל צעד שאני עושה אני יודעת שיש לי את האופציה להתחרט. לחזור אחורה״.

קידר מספרת על תקופת ילדותה כשאביה עבד בחברת סאיטקס. ״כבר בתור ילדה גדלתי עם הידיעה שאפשר לטפל בתמונה ולעשות לה מניפולציה״, אומרת קידר בראיון עמה. ״אני זוכרת פרסומת אחת שהיתה אמורה להפגין את היכולת של החברה. בפרסומת הופיעה תמונה של עופרה חזה עם עיניים כחולות. זה נראה לי הכי טבעי בעולם״.

לדבריה, היום היא כבר לא יכולה לחיות בלי פוטושופ. ״האם מישהו מצפה שכל צילום יהיה נאמן למציאות? למה? יש לנו את המציאות כל יום. למה הכל צריך להיראות אחד לאחד? לא צריך לצפות מהמדיה להיות שיקוף של המציאות, במיוחד באופנה. אם זו פנטסיה אז שילכו עד הסוף״.

יערה קידר: האם מישהו מצפה שכל צילום יהיה נאמן למציאות? למה? יש לנו את המציאות כל יום. למה הכל צריך להיראות אחד לאחד? לא צריך לצפות מהמדיה להיות שיקוף של המציאות, במיוחד באופנה. אם זו פנטסיה אז שילכו עד הסוף

על הדיון הציבורי בהשפעת הפוטושופ על דימוי הגוף כתבה קידר בבלוג שלה: ״אני לא נכנסת עכשיו לדיון המשמים שעוסק בשאלה הטפשית האם פוטושופ מעודד אנורקסיה. דעתי היא שכמובן שלא, אבל שצריך לדעת להשתמש בו בחוכמה״.

המרדף אחר השלמות לא בעייתי בעינייך?

״האופנה וההוויה גורמים לך להשתוקק. זה לא משהו שאתה צריך, זה משהו שאתה רוצה. בשביל שתרצה משהו, צריך להראות לך שלמות, משהו גדול מהחיים. זה חלק מהתעשייה הזאת. יוצא לי לראות דוגמניות של הלבשה תחתונה וגם הן לא באמת מושלמות. אז אתה מבין שהרצון להיות נאמן למציאות הוא בלתי אפשרי אם אתה רוצה להציג תוצאה מושלמת״.

קידר מודה שהכל שאלה של מינון ושגם שימוש בפוטושופ יכול להיות מוגזם. ״הבעיה בשימוש בפוטושופ בעולם האופנה היא שהרבה פעמים שלא יודעים למתוח גבול. לחברות האופנה צריכה להיות אחריות. כמה רזה אפשר לעשות בחורה? החברות צריכות לקחת אחריות״.

מה זה רזה מדי?

״הפרסומות המפורסמות של ראלף לורן, או כל הדוגמאות המופרכות שאפשר למצוא באתר האינטרנט ׳פוטושופ דיזאסטר׳. צריך להפריד בין שאיפה לשלמות לבין חינוך. אף מודעה בעיתון לא תלמד אותך שבמציאות אין אנשים מושלמים. מבחינה חזותית אין לי בעיה עם פנטזיות. אף אחד לא ראה את הסרט ׳אווטאר׳ וחשב שיצורים כחולים עם זנב קיימים באמת״.

למה את אוהבת לרטש?

״זה נורא כיף, לעשות משהו שבמציאות אתה לא יכול לעשות. זה סוג של כוח על, לגמרי״.

מה עם השיבוש של תפישת המציאות שלנו?

״זו אחת הפראנויות הגדולות בעולם, שכבר אי אפשר להאמין ב־100 אחוז שמה שאתה רואה הוא אמיתי. זו גם אחת הסיבות שאנשים כבר לא מאמינים לתקשורת, במיוחד מכיוון שאם פעם היה צריך להיות מומחה, והיית צריך ללמוד את התוכנה בצורה מסודרת, היום כל ילד בן שמונה יכול להתקין תוכנה כזו או אחרת ולשפץ ולרטש תמונות.

״אנשים איבדו לגמרי את האמון במדיה הדיגיטלית, ולכן אחת המשימות של העולם תהיה לפתח כלים שיאמתו אם מה שאתה רואה זה אמיתי או לא, כלים שיוכלו לקבוע אם מה שאתה מסתכל עליו זה המציאות. הצורך הזה רק יגדל״.

–

הכתבה פורסמה במקור במוסף גלריה של עיתון הארץ, כחלק מפרויקט 20 שנה לפוטושופ