גלאם אפל: תצוגת האופנה של קוואלי במילאנו

בשבוע שעבר נכחתי בתצוגת האופנה של רוברטו קוואלי בשבוע האופנה במילאנו. במונחים של תעשיית האופנה האירופאית, הפוקוס הספיק לעבור מאז ממילאנו לפריז, אלא שבמציאות הישראלית נכנסה מלחמת ״שאגת הארי״ לחיינו – וגם אני מצאתי את עצמי ״תקוע״ בלב אירופה. באופן מעניין, נדמה שגם תצוגת האופנה של קוואלי עסקה בעקיפין במצב הפוליטי והביטחוני בעולם כיום.

קולקציית סתיו־חורף 2026-2027, שהוצגה בתצוגת אופנה מפוארת במילאנו בניצוחו של מנהל הקריאייטיב פאוסטו פוליסי, הציגה הרבה יותר שחור מבעבר – באופן מובהק שלא מתכתב עם הדי.אן.איי הצבעוני והאקספרסיבי של בית האופנה ומורשתו. ובכלל – שבוע האופנה במילאנו, שבדרך כלל מציג אופנה איטלקית צבעונית, חיה ונועזת – שילב העונה גוונים יותר מונוכרומטיים, ובראשם שחור.

גם באתר ״ווג ראנווי״, שבו ראיינו את פוליסי רגע לפני התצוגה, הניחו שמדובר בבחירה שקשורה למצב הפוליטי בעולם. ״אני שמח, אבל אני גם עצוב״, אמר המעצב בהתייחס למצב בעולם. ״אני בטוח שאתם קוראים את אותם המאמרים״.

למרות השחור הבולט ששינה את הקו הקונספטואלי והעיצובי של בית האופנה, עדיין נותרו מאפיינים המזוהים איתו וגלאם מעט אפל שנתן טאץ׳ מיוחד יותר. הקולקציה חשפה מתח שנע בין דרמה ואלגנטיות שנשענת בעיקר על שחור, לבין הסגנון המוגזם שמגדיר את הדי.אן.איי של בית האופנה – הדפסי חיות וגוונים עזים.

השחור מסמן חזרה לאחד הממדים הפחות צפויים של הבית – מתח אפל שתמיד היה מתחת לפני השטח, וכעת עולה בעוצמה מחודשת. זהו שחור חושני, ספוג בנשיות מתפרצת ובאופטימיות שקטה ומרומזת

לי אישית הזכירה הקולקציה את קמפיין סתיו־חורף 1998 של קוואלי, שצולם על ידי הצלם האגדי מריו טסטינו: אלגנטיות אפלה וחושנית שחושפת באופן בלתי מתנצל חזון של נשיות. המתח בין הסגנון הבלתי מתנצל של קוואלי לבין הריסון המונוכרומטי – הוא זה שהגדיר את התצוגה. השחור לא השתיק את הקודים של בית האופנה, אלא ריכז וזיקק אותם.

שחור הוא צבע שמסמל מצד אחד אימה ופחד, אבל מהצד השני גם קלאסיות, אלגנטיות ועומק. השחור בהקשר של קוואלי מסמן חזרה לאחד הממדים הפחות צפויים של הבית – מתח אפל שתמיד היה מתחת לפני השטח, וכעת עולה בעוצמה מחודשת. השחור גם מביא איתו נימה יותר סקסית ועוצמתית. זהו שחור חושני, ספוג בנשיות מתפרצת ובאופטימיות שקטה ומרומזת. בתוך הכאוס נוצרת תקווה.

הלוק הראשון, חליפת מכנסיים מעור שחור בגזרה מובנית, בשילוב טופ חזייה משובץ פאייטים, סימן רענון ומחשבה חדשה, יותר מאשר דחייה של המורשת. אחריו הופיעה חצאית בגזרת A בשילוב קרינולינה, שהעצימה את הצללית בדיוק אדריכלי. תנועה ומבנה פעלו בדיאלוג לאורך הקולקציה, והחריפו את החושניות המזוהה עם קוואלי.

בעוד שהיו נוכחים גם רפרנסים לעברו של בית האופנה – במיוחד בעורות בדוגמת פייתון ותנין – השינוי בפוקוס היה ברור. במקום שבו הדפסי חיות שלטו בעבר, הדפסים פרחוניים הפכו למוטיב מרכזי. אלה לא היו ההתפרצויות הטרופיות שאפיינו את השנים האקסטרווגנטיות של קוואלי, אלא גרסאות כהות ומרוסנות יותר שהוסיפו עומק לקולקציה שנשלטה על ידי הצבע השחור.

ההדפסים, עמוד תווך מרכזי ביקום של קוואלי, הפכו להיות יותר כנים ונתנו תחושה של לילה בטבע. שמלות וחולצות משי עם אלמנטים מקטיפה ושמלות סליפ משיפון נראו על המסלול, עם ההדפסים הפרחוניים העדינים שהעניקו גוון רומנטי לכל הקולקציה.

בהשראת תקופת הבארוק וספציפית האמן קאראווג׳יו, ההדפסים הפרחוניים העניקו ממד חדש לקולקציה הנשלטת על ידי שחור. הם לא קטעו את האפלה, אלא זרמו לתוכה בתחושת פליאה שקטה. ככל שהתצוגה התקדמה, שמלות משיפון וקטיפה בגווני ורוד עז ולבנדר פילסו את דרכן באפלה בעוצמה מדודה, ונתנו קצת חיים בקולקציה.

גם האקססוריז חידדו את המסר: נעלי לואפרס מחודדות ועקבי קונוס ברוח שנות ה־80 חרכו את המסלול, בעוד כמה לוקים שילבו מגפי שרוכים צבאיים, שגם הם הרגישו כמו תחזית מוקדמת למצב העולמי. תיק ה־Serpentine האייקוני של קוואלי הופיע בגלגולים חדשים, כולל גרסה משובצת ניטים בסגנון גלדיאטורי מעט. כל זה לצד תכשיטים גיאומטריים ופיסוליים שהעבירו תחושה אדריכלית נועזת.

המוגזמות המזוהה עם קוואלי לא ננטשה, היא לוטשה היטב וקיבלה משמעות חדשה. התוצאה הרגישה פחות כמו שלב מלנכולי (למרות שהמצב העולמי לחלוטין משפיע) ויותר כמו דרכו של פוליסי לעצב ולהגדיר מחדש את הקודים של בית האופנה, תוך שהוא נותר נטוע במורשתו.