כל מה שחשוב ויפה
קמיע סמית, Horror vacui (ניו יורק), 2016

קריאה אחרונה: כשאמנים מצלמים מעבר לים

בתערוכה הקבוצתית ״קריאה אחרונה״ בגלריה אינדי האוצר אסף הינדן בוחן את החוויה של האמן כתייר, ומציע ״מעין יומן מסע לא אפשרי, שהוא גם אוטופי־פנטסטי, ובה בעת גם טרגי״

יובל:

הי אסף, מה קורה? מזל טוב על התערוכה החדשה: איך הייתה הפתיחה בימי הקורונה?

אסף:

הי יובל, מה קורה? אצלי הכל טוב, עדיין מתרגשים מהפתיחה אתמול! היה די מדהים, בדיעבד הבנו שאנשים כנראה ממש חיכו ל״חזרה לשגרה״ של תערוכות. היו המון אנשים. בהתאם להנחיות לא הייתה אפשרות שיהיו יותר מ־5-10 אנשים בו זמנית בגלריה, מה שהביא לתור די רציני ולרשימת המתנה.

אמני אינדי קראו בשמות למי שיכל להכנס, זה היה די סוריאליסטי. מצד אחד היה לי ״לא נעים״ שאנשים המתינו, אבל מצד אחר למבקרים הייתה הזדמנות באמת לחוות את התערוכה, מה שבדרך כלל לא קורה בפתיחות

יובל:

מעניין. לא חשבתי על ההבט הזה שבדרך כלל יש בפתיחות המון אנשים ואתה לא מצליח לראות את התערוכה, ופה מספר האנשים מוגבל. מצד שני לא נעים לך ממי שמחכה בחוץ, לא?

אסף:

לגמרי. אבל כולם היו בגוד וייבז, לא היו חסרי סבלנות. היו הרבה בירות. לא נרשמו תלונות 🙂

יובל:

יפה! אז מה קרה שחבשת את כובע האוצר? לא שיש לי בעיה עם זה כמובן, וזו לא פעם ראשונה, אבל אני רגיל לראות אותך בתור האמן שמציג עבודות

אסף:

צודק, אצרתי מספר פרויקטים עד היום והחוויה תמיד הייתה טובה ומעשירה. אני מנסה להמנע מהגדרות של אוצר/אמן; אני רואה באוצרות שלי יצירה אמנותית לכל דבר. אני מהאוצרים המאוד מעורבים – בגדלים, בהפקה, בטקסט. אני לא מכניס את העבודות שלי כשאני אוצר, זה מוזר לי. זה כמו לכתוב ספר ולהיות העורך הלשוני של עצמך. אני אוהב שיש הפרדה

דניאל רוזנקרנץ ודנה וינגרט, The Hug (זאדאר, קרואטיה)

אסף הינדן. צילום: ורה לדמירסקי

יובל:

אז מה קורה בקריאה אחרונה? מאיפה הגיע הרעיון? ספר על התהליך

אסף:

מדובר בתערוכת צילום שמשלבת גם וידאו ומיצב, ומשתתפים בה לא מעט אמנים ואמניות. היא מאגדת סצנות ותרחישים שלוקטו מיעדים שונים בעולם, והיא מכילה מגוון מבטים וגישות צילומיות. התעכבתי בתערוכה על המחשבה של האמן כתייר (על ההבדל בין תייר רגיל לאחר שהוא אמן).

אני מאמין שאמנים בבסיסם הם גם נוודים, במיוחד היום כש״מעבר לים״ הוא כל כך נגיש. אלו נושאים שמעסיקים אותי ואת מכריי לא מעט – שהויות אמן / לימודים בחו״ל / הזדמנויות שונות מעבר לים.

התעכבתי בתערוכה על המחשבה של האמן כתייר. אני מאמין שאמנים בבסיסם הם גם נוודים, במיוחד היום כש״מעבר לים״ הוא כל כך נגיש. אלו נושאים שמעסיקים אותי ואת מכריי לא מעט

חלק מהאמנים נופשים, חלקם עובדים, מטיילים, בעוד אחרים הם בכלל מהגרים לשעבר, שמתעדים את הביקור בארץ מוצאם. נהניתי לשזור רגעים בעלי מטענים שונים, ליצור איזושהי האחדה בחלל, ולהציע מעין יומן מסע לא אפשרי – שהוא גם אוטופי־פנטסטי, ובה בעת גם טרגי

יובל:

מתי התחלת לעבודה על התערוכה? כי אתה אומר ש״במיוחד היום כשמעבר לים הוא כל כך נגיש״, אבל הקורונה קצת שינתה את הכללים

אסף:

התהליך מתחיל אצלי מעבודה או שתיים שמהדהדות אצלי בראש – כמעין נקודת פתיחה, וממנה אני ממשיך אל השאר, לפעולת הליקוט. וכמובן הנושא כפי שציינתי, כמשהו שמאוד מעסיק אותי והרבה אמנים אחרים.

וכן, תקופה מעניינת ומוזרה הקורונה. יש מחשבה מסוימת על זה שאי אפשר לטייל כרגע ו״השמיים סגורים״. אנחנו פתחנו אותם בתערוכה, אבל זאת ממש לא תערוכת קורונה 🙂

למען האמת, ההצעה לתערוכה הזאת הוגשה די מזמן והייתה באוויר. לוחות הזמנים שהשתנו בשל הקורונה, איפשרו לנו להציג אותה די בהפתעה, ליטרלי ״קריאה אחרונה״. שמחנו מאוד שגלריה אינדי נתנו לנו ההזדמנות להציג אותה.

אז הקורונה שינתה את הכללים, וגרמה לנזק לא מבוטל, אבל אני מצאתי בה גם המון הזדמנות. אני חושב שעשיתי ויצרתי יותר בתקופה האחרונה מאשר ב״זמנים רגילים״. ניתנה לי ולאמנים אחרים הזדמנות להתכנס וליצור.

ובהקשר ל״מעבר לים״: נרשמו כמה פרויקטים שנדחו והתבטלו, כמו תערוכה באתונה שעבדתי עליה יותר מחצי שנה. אבל לשמחתי הצלחתי לייעל את זה לעבודה אחרת – מקומית, דיגיטלית וכו׳

יובל:

אז מה היו העבודות שהדהדו לך בראש ושאיתן התחלת את התערוכה?

אסף:

קודם כל חשוב לי לציין שכל עבודה בתערוכה היא קריטית ויש לה תפקיד מפתח. אני יכול לספר ששני דימויים הדהדו לי בראש כבר תקופה ארוכה, לדוגמה הדימוי של דוד עדיקא ״ללא כותרת (ברצלונה)״, שהכרתי די ממזמן, עוד לפני שנרשמתי ללימודים בבצלאל. עשיתי מחקר על המרצים ועצרתי בעבודה הזאת. אפשר להגיד שלהציג אותה היא סוג של סגירת מעגל עבורי.

העבודה הזאת חשובה במיוחד בימינו ובטירוף שקורה באמריקה. עדיקא מקפיד לעמת את הצופה עם מגוון קונוטציות חברתיות ותרבותיות שמעלות שאלות על יחסים, ערכים ומקום בחברה. ובצילום הזה הוא מאדיר את המצולם באמצעות הבטים פורמליסטיים והאיכות הצילומית שלו. הצורניות והאסתטיקה של דוד מעניקה למושא הצילום מעמד שונה, אלטרנטיבי.

דוד עדיקא, ללא כותרת (ברצלונה, 2007)

גפן ברקאי, חן (פריז), 2017

לגבי העבודה השנייה: ב־2017 אצרתי תערוכה (יחד עם בר ירושלמי) בשם TALKING BONES. פניתי לגפן ברקאי שהכרתי דרך מכרים משותפים, כי רציתי את העבודה הזאת לתערוכה. אפשר להגיד ש״קריאה אחרונה״ ממשיכה איזה קו שהתחלתי שם.

לא הצלחנו בזמנו בגלל לוחות זמנים, אבל היא הדהדה לי בראש עוד מאז. הפעם הצלחנו ואני שמח – זאת עבודה שמאוד מרגשת אותי. הכימיקלים המרוחים על גבי הדף, חן יאני והאופי האנדרוגני שלה, האופל והזרות שבדימוי הזה. הוא מאוד מאוד מוכשר

יובל:

אתה יודע להגיד אם הם (ולא רק עדיקא וברקאי, כל המשתתפים) מצלמים ״אחרת״ כשהם בחו״ל או בחופשה? או ברגע כשאתה אמן לא משנה אם אתה מצלם את המשפחה או החברים או הנוף, לכל צילום יש פוטנציאל של עבודת אמנות שתיתלה מתישהו בגלריה?

והאם זה בכלל משנה?

אסף:

זו שאלה מעניינת. אני מאמין שאמנים מטבעם שואפים להשאיר חותם כלשהו ולאתגר את המוכר והידוע. כל אחד עושה את זה בכלים שלו. 

יש משהו מאוד המוני בלהיות תייר, כמעט ברוטלי, יש אחידות כלשהי בחוויה – אותם אתרים לבקר בהם, אותם חנויות וכו׳. אני מאמין שאמן שואף לייצר חוויה שהיא רק שלו ולא של מליוני אחרים. והתערוכה די מכילה את הנסיונות האלו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

כמו שלא כל יצירה יכולה לקחת חלק בתערוכה, מבחינתי התנאים תלויים אך ורק בקונטקסט ובמכלול העבודות, לא בקורות חיים של הבנאדם, יש מקום לכולם. אני כן יכול להגיד שגפן לדוגמה הוא לא אמן פלסטי ולא צלם ״מקצועי״; ערבבתי בין צלמים ידועים לבין non photographer. אבל הוא עדיין אמן, בתחומו, ואני מאמין שהרגע המתואר בתצלום שלו נלכד על ידי אמן, ולא על ידי עוד תייר

יובל:

אני מסתכל שוב על העבודות ותוהה עד כמה חשוב שאדע איפה הן צולמו. האם מספיק שאני יודע שזה חו״ל בכללי? או חשוב שאקרא את הלייבל כדי לדעת על איזו עיר או מדינה אני מסתכל

אסף:

הקפדנו לציין בכותרת כל עבודה את המיקום, גם כדי להדגיש את ריבוי האזורים הגאוגרפיים והנרטיבים השונים, אבל גם כדי לאפשר לצופה הבנה רחבה יותר של הסצנה, המערכה. בעבודה של קמיע סמית לדוגמה, Horror vacui, היא מתעדת דוכן עגבניות בשוק במנהטן כטבע דומם מסורתי. אלמלא המיקום המצוין לא היה אפשרי לשייך לאתר הצילום הקשר גאוגרפי, בשל האסתטיקה הכמעט־אוניברסלית של דוכנים בשווקים בארץ ובעולם.

גם אצל ברק רובין, בתצלום ״פנים״ (סמרקנד, אוזבקיסטן) המיקום הוא קריטי בהקשר הוויזואלי. שניהם הצליחו לנטרל את ממד ה״חוץ לארץ״ ולאפשר לאסתטיקה הישראלית – הלוקאלית לחלחל

ברק רובין, פנים (סמרקנד), 2013

יוליה גולדברג, Low-Tech Heaven (סמרה, רוסיה)

גדעון לוין, ללא כותרת (גאורגיה), 2016

יובל:

יפה. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת לפני שמסיימים?

אסף:

כן, אני אשמח. בנוסף ל״קריאה האחרונה״ עבדתי לאחרונה על תערוכה נוספת שאני משתתף בה כאמן, שתפתח בחמישי הקרוב במרכז אדמונד דה רוטשילד: התרחבות, שאצרה נוהר בן אשר. אציג שם מיצב שהוא תוצר של עבודה משותפת שלי ושל חבר שחי ועובד בשוויץ.

בנוסף, בהקשר לשאלה על החוויה כאוצר, אמן ומה שבינהם. כאמן אתה קצת רגיל למציאות המקומית, שמתאפיינת לצערנו בהיעדר תמיכה כלכלית באמנות ובתרבות (במיוחד עכשיו בימי הקורונה – פוסט קורונה – גל שני וכל זה).

כאוצר, התסכול הוא אחר, כי זה לא אני שרגיל להתמודד עם המצב הקיים – אלא אמנים אחרים שאני הצעתי להם לקחת חלק בתערוכה. גלריה אינדי היא גלריה שיתופית מדהימה שנותנת במה לאמנות ללא מטרות רווח, והיא לא אמורה (ולא יכולה) לממן תערוכות.

עיריית תל אביב לעומת זאת ומשרד התרבות כן אמורים להציע יותר תוכניות ומעניקים שתומכים ביצירה מקומית לא תלויית מטרות רווח. זה צורם לי שיש אירועי אמנות שבהם גופים ממסדיים, ממשלתיים, נהנים לשווק את התרבות הענפה והיצירה המקומית – אבל לתפיסתי, לא עושים מספיק בשביל לתחזק אותה ולתמוך בה.

סליחה שהורדתי

יובל:

כן. אין ספק שהתרבות לא נמצאת במקום טוב בסדרי העדיפויות של המדינה, אבל יש לי תחושה שמי שהגיע לקרוא אותנו עד פה כבר יודע את זה…

אסף:

ובכל זאת


קריאה אחרונה
אוצר: אסף הינדן
גלריה אינדי, רח׳ צ׳לנוב 42, תל אביב
משתתפים: ברק רובין, גדעון לוין, גפן ברקאי, דוד עדיקא, דניאל רוזנקרנץ ודנה וינגרט (שעובדות כצמד), דניאל צאל, ורה ולדימירסקי, יוליה גולדברג, ינון אביאור, סיוון אלירזי, קמיע סמית
נעילה: 27.6

סיוון אלירזי

ינון אביאור

דניאל צאל

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden