כל מה שחשוב ויפה
יובל בצלאל. צילום: נויה רביב

20 ומשהו // יובל בצלאל

בקיבוץ היה מקועקע אבל אחרי שעבר לתל אביב הוריד את העגילים ומסתפר ומתלבש ״רגיל״; לא אוהב אמנות שפונה רק לאליטה, אבל גם לא מעניין אותו להציג בגלריות שנמצאות בברים

יובל בצלאל, בן 25, אמן, סטודנט שנה ב׳ בבסיס. בן קיבוץ החותרים, גר בתל אביב. 

איפה עוד תלך לגרבוז ותשאל אותו על העבודות שלך?

ציירתי מגיל צעיר והייתי במגמת אמנות בתיכון. גדלתי בקיבוץ בצפון ליד חיפה, ואמנות זה לא היה משהו שהתעסקו בו. התחלתי להבין שזה מה שבא לי לעשות אחרי הצבא, אז נרשמתי לקורס ציור פיגורטיבי. זה היה מעניין, אבל היה שם משהו ממש עצור, וחיפשתי להשתחרר. למדתי שם חודש וחצי ואז עברתי לגור בתל אביב.

ישר סבלטתי סטודיו והייתי מצייר כל היום, נראה לי שדי לימדתי את עצמי. שמעתי על בית הספר בסיס במקרה, ואני מסיים עכשיו שנה ב׳. בית הספר קטן ויש בו מעט תלמידים, אז אתה יכול למצוא את עצמך שותה קפה בסטודיו של אחד המרצים. אני חושב שיש באמנות משהו אינטימי: איפה עוד תלך לגרבוז או לדורצ׳ין ותשאל את דעתם על העבודות שלך?

בסיס ממומן על ידי עמותה, והם החליטו שכרגע הם מעדיפים להפנות את התקציבים לאמנים פעילים, ולסגור את בית הספר. נתנו לנו אופציה ללכת לבתי ספר אחרים וגם לממן את הלימודים. למרות שזה מבאס ואהבנו את בית הספר, יש תחושה שדברים מתחילים לקרות. אנחנו בקשר טוב עם חבורה משנה ג׳, ובגלל שאנחנו מסיימים יחד אנחנו חושבים לקחת חלל גדול שיפעל כסדנה משותפת, ויוכל להפוך לחלל לתערוכות.

אולי בהמשך תהיה גם אופציה לחבר׳ה שמסיימים לימודים, או אפילו לייצר פרויקט גמר אלטרנטיבי, עם ליווי של אחד המרצים שאנחנו מעריכים. הכל כרגע בערפל אבל אנחנו קצת מפנטזים. 

הכל בסדר? אתה בדיכאון?

יש איזו מחשבה רומנטית שהאמנות של האמן תמיד משקפת את מה שעובר עליו. הרבה פעמים אנשים רואים את הציורים שלי ואומרים ״הכל בסדר? אתה בדיכאון?״. גם אם אמן מתעסק בדברים יוצאי דופן, הוא יכול להיות הבן אדם הכי רגיל בעולם.

חיפשתי כמה רחוק אני יכול ללכת מבחינת דימויים שהם יותר ויותר קשים, בזמן שאני עושה תהליך קצת הפוך עם עצמי. בקיבוץ הרגשתי שאני נראה יוצא דופן כי הייתי מקועקע והתלבשתי אחרת, אבל אז עברתי לתל אביב ופתאום כולם הרבה יותר ממני. הורדתי עגילים ואני מסתפר ומתלבש ״רגיל״ מתוך רצון להיות כמה שיותר רגיל, ובזמן הזה דווקא השונה או המעוות מגיע מתוך הציורים.

אנשים רוצים לדעת מה עומד מאחורי הברוטליות בציורים האלה, ואני חושב שמדובר בציור שמדבר על המדיום של עצמו. אני בעיקר חושב על ציור כשאני מצייר, פחות על איזה מסכן האיש ההוא מאוקראינה שהורידו פצצות מימן על הכפר שלו. אני לוקח תמונות של אנשים שנשרפו או נכוו, לצד כל מיני אנשים ״רגילים״ שפשוט אהבתי את האור שנוחת עליהם, ואני עיוותתי אותם. זה מעניין אותי כמה אני נשאר עם המציאות וכמה אני זורם. 

לפני שהתחלתי ללמוד טיילתי בהודו. כל הטיול הייתי בין לצייר דימויים שקשורים למקום, לבין לצייר מהדמיון. הרבה פעמים ציירתי את בעל הגסטהאוס, או חבר׳ה שהושבתי ושילמתי להם איזה 100 רופי. אתה מתמודד עם חוסר בזמן, עם לצייר בשטח. לא לקחתי איתי שמן פשתן לדלל את הצבעים, אז לכל הציורים היה ריח של שמן תינוקות כי זה מה שמצאתי בסופר. 

תוספות שיער מהתחנה המרכזית, עיניי זכוכית מאי־ביי

בציור מעניין אותי בעיקר כתם. בפיסול אין כתם, אז אתה מתחיל לחשוב על נפח ועל צורה. בפסל של הגבר, חשבתי על דמות של אבא כזה, שהיא מצד אחד קלאסיקה ישראלית ומצד שני היא לא אבא של אף אחד. ניסיתי לפצח איזה משהו בישראליות, להבין את הדמות הזו. בגלל זה הגרעינים, והמאפרה על הרגל.

ניסיתי לייצר רק את הפרטים שאני חייב, אם אני לא חייב אני לא אצבע, ואולי לא צריך את כל הרגל ומספיקה רק הברך. ומצד שני יש פרטים מסויימים שעליהם לא ויתרתי; הבאתי מהתחנה המרכזית תוספות שיער, והדבקתי אחת אחרי השנייה במשך שעות. הזמנתי עיניי זכוכית מאי־ביי וזיגגתי אותן כדי שיהיו מבריקות.

זו שאלה של עשייה, וזה חוזר לעשייה של ציור. אם נסתכל על ציור ניאו־קלאסי נראה שכל הציור מטופל באותו טיפול, אבל אם נסתכל על ציור של רמברנדט נראה שיש לו טיפול מסוים לבגד, לשיער ולפנים. לכל דבר יש את המרקם שלו.

זה נכנס בפיסול כשיש דברים שאני מחליט שאני רוצה להיתקע עליהם, ויש דברים שאני אומר יאללה, ויוצא איזה גוש גבס שרואים בו אצבעות שמשכו אותו מתוך הדלי. בזמן הקורונה לא יכולתי לעשות יציקות גבס, אין לנו בית ענק. החנויות היו סגורות, אז מצאתי מאחורי המדרגות בבניין שק מלט והצלחתי לפסל עם זה. זה אילץ אותי למצוא כל מיני פתרונות יצירתיים. 

הפח הירוק שמאפיין את תל אביב וישראל

לפעמים היד רוצה אוטומטית מה שבא לה לצייר, אתה כבר נכנס לסכימה. אבל אני משתדל לגוון, גם מבחינת המדיום. התחלתי לעשות הדפסים, אני לוקח דיקט שיש עליו פורמייקה, ומצייר בצבעי שמן. זה נשאר רטוב למשך חצי שעה, אז אני מצייר זריז דימוי, ומצמיד לנייר. אני קצת מאבד שליטה בדימוי, אני לא יודע מה יעבור יותר ומה פחות. איבוד שליטה לא היה אופייני לעבודה שלי, היום אני מחפש אותו.

אני גר עכשיו ממש מעל התדר (בר), על דרך יפו, וכל בוקר מתחת לחלון עובדי הניקיון מסדרים בשורה את כל הפחים. זה יוצא איזה 20 פחים, זה מטורף. היה שם איזה רגע שמאוד אפיין את המקום: הפח הירוק שמאפיין את תל אביב וישראל, האיש שבא לחפש בפחים לפני שהמשאית באה לקחת אותם.

חשוב שאמנות תהיה רלוונטית למקום שהיא מיוצרת בו. במנטליות שלי אני ישראלי, השפה שלי היא עברית. הרבה מהעבודות שאני מייצר קשורות לזה, אם זה לגדול בקיבוץ בחברה מאוד אשכנזית, כשהמשפחה שלי גם חצי מזרחית.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

האם אני חושב שגדלתי בחברה גזענית או לא, ואיפה אני נמצא מול זה היום? אסור להפריד את העשייה מהדבר הזה, ואם אני אצור במקום אחר אני אהיה חייב להבין מה המטען שנמצא בתוך הדימויים. אם אני מצייר שדה כותנה בישראל, האסוציאציה הראשונה תהיה ציונות והתיישבות. ואם אני מצייר שדה כותנה בארצות הברית, אז כנראה שאני מדבר על עבדות ונושאים אחרים לגמרי.

אני חושב שכמעט כל אמנות היא פוליטית, במכוון או לא. לפחות אמנות שמעניינת אותי; לא אמנות בינלאומית שאין לה אבא ואמא או מקום. נראה לי שגם אם אני אצור בחו״ל אני אדבר על מה שקורה כאן. 

אין ממש שוליים בתל אביב

יש כאן אמנים צעירים טובים, אבל עדיין התערוכה הגדולה האחרונה במוזיאון תל אביב היא של ג׳ף קונס. האמנות הישראלית שיש שם זה משה גרשוני ורפי לביא, חבר׳ה שכולם כבר מתים. אני לא אוהב שאמנות פונה רק לאיזו אליטה אינטליגנטית. צעירים בונים כל מיני חללים אלטרנטיבים, אבל לא מעניין אותי להציג בגלריות שנמצאות בברים, כי השאלה האם לשים פוקוס על אמנות או על חיי לילה היא בעייתית בעיני.

בתל אביב גם אין ממש שוליים; בירושלים או בחיפה ברור מה המקומות שיוצאים אליהם תיירים, ומה המקומות של מי שמחפש מוזיקה ותרבות אלטרנטיבית. פה הכל מתערבב, תמיד יש איזה הייפ על משהו ואז יורד כי כולם באים. קשה לייצר פה תרבות צדדית או אנדרגראונד, ומה שכן, היא מאוד הארדקור. אבל יש הרבה דברים שהם באמצע, עשייה שאומרת לעצמה שהממסד מכוון למשהו מסוים, ואנחנו רוצים את העשייה הצעירה, המקומית. 

לדבר על מה שאי אפשר לספר 

אחרי הצבא הצגתי שתי תערוכות בבורדל, שהיה חלל אלטרנטיבי בחיפה. במבט לאחור שתיהן היו לא כל כך בוגרות. זה קורה הרבה: מצידי דברים שעשיתי לפני שנה אפשר לזרוק אותם לפח, הם לא מייצגים אותי ולא מעניינים אותי. הם ילדותיים בעובדה שיש נושא, ניסיון לספר סיפור. 

אמנות צריכה להתעסק בתחושות או בדברים יותר מופשטים; לדבר על מה שאי אפשר לספר, כי מה שאפשר לספר אני יכול לכתוב. נראה לי שזה גם קשור לפרפקציוניזם, ולזה שאני רוצה להיות הכי רלוונטי ומעניין.

אם אני אעשה עבודה שמתעסקת בסטורי ובסמארטפון, עוד 20 שנה היא תראה ממש 2020. מצד שני ראיתי איזה פסל משנת 1982, וזה נראה כאילו הוא נעשה לפני שבועיים. יש עבודות שעוד הרבה שנים ירגישו על זמניות, אז אני מנסה למצוא דרך להיפטר מהתחושה שהעבודות שלי מתיישנות. מעניין איך אני ארגיש עוד שנה כלפי מה שאני עושה עכשיו. 


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    יש משהו דוחה או מרתיע בציורים, בפסלים ויחד עם זאת מאוד מושך מרגש אני רואה במקומות מסוימים את חיים סוטין, בהנחת הצבעים המרושלת במרכאות כאילו אומרת יותר מידי רגשות גוברים עלי., ואז קצת זורק את הצבע על הבד.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden