כל מה שחשוב ויפה

יואב עינהר // יומן קורונה

הכרזות היומיות שעיצב יואב עינהר בתקופת הקורונה מוצגות בגלריה של הכולי עלמא. ״רציתי לתקשר עם קהל שחווה כמונו את המשבר מעבר לים; לחלוק, לשתף תובנות, ביקורת, כעס, תסכול וגם הרבה אופטימיות ואנושיות״

יואב עינהר, מעצב, בוגר בצלאל. החל משנת 2000 הבעלים של סטודיו עינהר לעיצוב ומיתוג. נשוי לענת, אב להללי ויערה. חי ועובד בתל אביב.

תחום העיסוק העיקרי של סטודיו עינהר הוא עיצוב לשינוי. לאורך שנים אנחנו מלווים ארגוני חברה אזרחית, ארגוני זכויות אדם ותנועות פוליטיות, בהן שלום עכשיו, בצלם, שוברים שתיקה, דרכנו – שהשיקו ממש השבוע ערוץ תקשורת עצמאי בשם דמוקרטTV בהנחיית לוסי אהריש, יש דין, הקרן החדשה לישראל ועוד ועוד. ליוויתי כמה מערכות בחירות ארציות, פריימריז ורשימות מוניציפליות.

יש ללקוחות שלי סיפור שאני יכול להזדהות איתו ולהאמין בדרכם, כמו לדוגמה ארגון מעלה, שעוסק באחריות תאגידית; בית איזי שפירא, שמחנך ילדים עם מוגבלויות וקבלת השונה; או סינדיאנת הגליל, מפעל לייצור שמן זית, דבש ותבלינים מקומיים, ובו עובדות ועובדים שכם אל שכם נשים וגברים מהחברה הערבית והיהודית.

אחרי הרבה שנים וניסיון בכל תחומי העיצוב, כבר פחות מעניין אותי סתם ״למכור״ או לעשות ״יפה״. לכן אני גם שותף בקבוצת מעצבות ומעצבים שנקראת סטודיו po, שפועל בהתנדבות ומסייע לארגונים חברתיים וארגוני זכויות אדם ליצור קמפיינים אפקטיביים בזירות פעילות שונות. בנוסף, אני מרצה לעיצוב חברתי בבית ספר גורן לתקשורת חזותית במכללת עמק יזרעאל. 

בתקופת הסגר נאלצתי כמו כולם לבלות ימים ארוכים בבית, ללא עבודה. ומנגד אילצתי את עצמי לשמור על איזו שגרת עיצוב: התחלתי בכרזה אחת ולמחרת עוד אחת ועוד אחת, וככה התגבש לו פרויקט מחייב, עם בוס מאוד קשוח שהוא אני.

בחרתי לעצב בשפה בינלאומית כדי לתקשר עם קהל שחווה כמונו את המשבר מעבר לים. יש לי חברות וחברים שמפוזרים בכל העולם, משפחה רחוקה בלונדון ואח שגר בניו זילנד. רציתי לדבר לכולם ולחלוק את החוויה שלי עם אנשים נוספים, לשתף תובנות, ביקורת, כעס, תסכול וגם הרבה אופטימיות ואנושיות. חלק מהכרזות נעשו בשיתוף עם חברות וחברים שסייעו ברעיונות תמיכה וייעוץ.

כך לדוגמה, כרזת ה־NO GO נבראה ביום שבו נכחתי בהפגנה בכיכר הבימה, שבה נדרשו המפגינים לשמור על מרחק שני מטר על מנת לעמוד בהנחיות המשטרה. NO GO הוא ביטוי שמצד אחד אומר עצירה ושליטה, אבל מצד שני ״לא ניתן״ להפקיר את זכות המחאה ולשתוק בחסות הקורונה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כרזת Old News מתבססת על רעיון גרפי פשוט וכואב: היא עוצבה בסמוך לגל ההדבקויות והתמותה בבתי האבות בעולם ובארץ, וביטאה תחושה שהזקנים והזקנות הופקרו למותם. כרזת Home Sick ביטאה את הגעגוע והמפגשים המשונים שנכפו עלינו מתחת למרפסת: השתמשתי בצילום של ישראל בר־לוי שצילם את הוריו בכל יום מהמדשאה בחזית הבניין; או בתמונה של מיכל שבתיאלי, שצילמה את ביתה מנשקת את סבתא דרך הזכוכית.

כרזת ״רואים את הסוף״ נהגתה בימי ההקלות בסגר. לפעמים הרעיון מגיע משום מקום, במקרה הזה שני גלילי נייר טואלט גמורים שהמתינו לי בשירותים… והפכו למשקפת. ויש עוד: כרזת תנוחי, עם ערסל שעשוי ממסיכה, כי די כבר ונמאס; כרזת העצמאות עם מגן הדוד שעשוי מסרטי ניילון שמיועדים לגידור ולחסימת תנועה ; או כרזה שבה השתמשתי בציור של יערה, הבת שלי, שהעביר בכאב את הדרך שבה היא חווה את מציאות חייה. 

ולבסוף כרזת come together – later: בשכונה שלנו יש את בית קפה התחתית, מקום שהוא בית וסלון חלופי לאירוח חברים ומשפחה. לעבור ברחוב לינקולן ולראות את בית הקפה סגור, המדרכה לצידו שוממת וכסאותיו הפוכים מעבר לזכוכית, גרם לי לשברון לב אמיתי. זמזמתי את השיר של הביטלס ואת ה־right now הפכתי לשלט ״תיכף אשוב״.

אגב, הקפה פתוח. מוזמנות/ים לפגוש אותי שם.


*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden