כל מה שחשוב ויפה

חיה שפר // השהות הפנימית

חיה שפר הוזמנה להציג בסיאול את פרויקט הגמר שלה מהתואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל, שעסק בשחרור הפשוט וחסר התכלית של התודעה. הקורונה חייבה אותה לחדד את הקונספט: מדוייק יותר וצנוע יותר

הייתי בשיאו של הפרויקט המרכזי שלי בתואר השני בתקשורת חזותית בבצלאל, כשחבר שלח לי פסקה מאת מרטין בובר: ״יש כביכול שני ׳אני׳ שונים. אחד עמוק, מקורי, שחווייתו שרויה בזרם החופשי של השהות; ואחד המותקן בעבודה תכליתית ומוכנס בעולם של כמויות העשוי בידי השכל. הראשון מופנה כלפי אותם מצבי התודעה שלנו, שבאים זה אחר זה ׳כשהאני שלנו מניח עצמו לחיות׳, כשאנו נותנים לזרם ההתרחשות הפנימית לזרום הלאה בלי מעצור״.

הדיכוטומיה הזו שבין התודעה החופשית, היוצרת, לבין התודעה התכליתית, העמלנית, היא הנושא שחקרתי במהלך התואר דרך מספר פרויקטים. בסופו של המסע הם נהיו פרוייקט ״השהות הפנימית״ (או במקור Internal durée), שם ששאלתי מההוגים מרטין בובר ואנרי ברגסון.

יש לי אמא ויש לי אבא. את שנות הילדות המעצבות עברתי, בלי שידעתי, במכבש האידיאולוגי של קיבוצי שנות ה־60. לחפצים היה ערך רק כשהביאו תועלת ו״קישוט היה פשע״ (אדולף לוס). מיטה נראתה כמו קונספט של מיטה. שולחן היה פלטה עם ארבע רגליים. כשהתחפשתי למלכת אסתר קיבלתי מקל ואמרו לי שזה שרביט.

מצד אחד זה היה שיר הלל למינימליזם המודרניסטי, המשאיר מטבעו מרחב מחיה אינסופי למחשבה ולפרשנות. אבל מצד שני נלוו לכך הוראות הפעלה קשוחות של נכון – לא נכון, טוב – רע, מותר ואסור. מרחב נשימה לא היה ברשימה של המותר.

מאמא (המורה) למדתי שאין זמן לבטלה, מאבא (החקלאי) למדתי את היופי העילאי של השקט. האמביוולנטיות שנצרבה בי מילדות ביחס לשהות החופשית, השקטה והלא מתנצלת, ארץ הבר של המחשבות המשוטטות, התגלתה כדיכוטומיה תרבותית כשהתחלתי לחקור את הרומן המוזר של התרבות המערבית עם השהות הפנימית.

סקיצת הצבה לתערוכה במוזיאון CICA בסיאול

הנטייה הראשונה (והלא מופרכת) שלנו היא להאשים את הפלישה האלימה של המסכים לחיינו, שגזלה מאיתנו גם את פיסות גן העדן השקטות האחרונות – יקיצה והירדמות. אבל מבט אחורה להיסטוריה התרבותית שלנו, גילה לי שמסוקרטס שטען שהטבע מתעב ריק, דרך חוקים וענישות חמורים בנצרות וביהדות למעשה הבטלה, ועד האקזיסטנציאליסטים שדיברו על שיעמום במונחים של בחילה, חונכנו תמיד למלא כל חלל פנוי בעשיה תועלתנית.

העומס הוויזואלי ורעשי הרקע חסרי התקדים של המאה ה־21 הביאו אותי לשאלה איך כל אחד מאיתנו מתמודד היום עם היכולת לשהות עם עצמו, לבהות, לחלום בהקיץ, להשתעמם. ומשם לסידרת פרויקטים שחשפה מנעד, סכיזופרני כמעט, של רגשות קולקטיביים: כמיהה וגעגוע, חרדה, רומן אסור, וגם התמסרות וטיפוח. 

בהנחיית ד״ר רומי מיקולינסקי וגיא שגיא ניגשתי לפרויקט המרכזי. מוקסמת מריקוד שקית הניילון בסרט אמריקן ביוטי, התחלתי לאסוף פרגמנטים של וידאו שבהם צילמתי מראות יומיומיים מונוטונים מהפנטים שנקרו בדרכי. סיבוב הבס המרגיע של תוף מכונת הכביסה, הלוך וחזור הלוך וחזור. עננים מבעד לחלון מטוס, מתעבים, מתפזרים, חושפים פיסת קרקע ושוב מתעבים ואוטמים את שדה הראיה.

זבובים בקומפוסט בוהקים בירוק זוהר ותזזיתי על רקע שאריות פרי צבעוניות. כלב made in china מהנהן בראשו על הדשבורד של האוטו שלי, או רפסודה בראס־א־שטאן עולה ויורדת, נעלמת מאחורי הגלים והקצף ושבה וחוזרת. השתמשתי בהם מאוחר יותר ככתמים מרצדים בחלל, משהו שהתודעה נתפסת אליו אבל לא נותנת על כך את הדעת. מנוחה ויזואלית ונפשית.

במקביל התחלתי לראיין אנשים. רציתי לשמוע את הסיפור האישי והאינטימי של ״כל־אדם״ בעולם ב־internal durée שלו. מהראיונות ומקטעי הווידאו פיסלתי חלל, יער של נישות; פינות שבהן אפשר להתמסר לסיפורים ולבהות בכתמים. פסק זמן מהמולת החיים שמזמין להרהר על החוויה הפרטית במנעד שבין הריצה התובענית המוטרפת לבין השחרור הפשוט וחסר התכלית של התודעה. 

    1. • רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הפרייקט הוצג בשנה שעברה בתערוכת הסיום בתל אביב (אוצרת: ליאת לביא), והיה שנוי במחלוקת. היו שראו בו מקדש אימרסיבי־מדיטטיבי לשהות הפנימית, והיו שהרגישו מותקפים בקקפוניה של מראות וקולות. הפיסול של חלל אודיו־וידאו ב־one shot התגלה כהימור. 

 לשמחתי, שיר מלר ימגוצ׳י, האוצרת של מוזיאון וילפריד לאמנות ולידיעת המזרח, בחרה להציג חלק מהפרויקט בתערוכה הקבוצתית ״מרחב נשימה״. ההזדמנות להציב אותו בחלל משותף חייב אותי לצמצום ניכר. 

תערוכת התואר השני בתל אביב. צילום: מריה שרף

בהמשך הוזמן הפרויקט לשני מוזיאונים בחו״ל כחלק מפסטיבלים/כנסים של אמנות וניו מדיה. בגלריה Hase29 באוסנברוך (גרמניה) ובחלל יחיד במוזיאון CICA בסיאול (אוצר: Leejin Kim), שם הוצע לי חדר רחב ידיים שהצית מיד שאיפות להפיק לקחים מההצבה בתל אביב וליצר מיצב חדש בחלל כפול בגודלו. 

הקורונה באה, השמיים נסגרו, התערוכה בגרמניה נהפכה לווירטואלית אבל הקוריאנים החליטו להתקדם ולקיים את התערוכה. כך נוצר האתגר להקים חלל של 40 מ״ר בשלט רחוק לפי התכנית: המרת האודיו לקוריאנית, פיסול החלל, הקרנת הפרגמנטים בווידאו־מאפינג בנישות שנוצרו… הבנתי שזה לא יעבוד. 

ג׳ון לנון שר Life is what happens to you while you're busy making other plans. החלטתי לזרום עם הקורונה ולשנות קונספט. חשבתי על המסר שהיא שלחה לי: מדוייק יותר וצנוע יותר.

הדגש עבר לראיונות, לקולות של הדוברים, לטקסטורה שלהם, לטונציה, לשפה ולתוכן. חשבתי שאסור לי לוותר על קול הבריטון האיטי והמהורהר של נאסר כשהוא מתאר את קצב החיים מעיניו של מי שמעולם לא נהג ברכב, או על התכליתיות העמלנית בקולה של צורית המספרת על האופן שבה סורסה החשיבה החופשית שלה כשהייתה ילדה. לא רציתי לוותר על נימת ההתנצלות בקולו של נדב שאומר שגם לו מותר להשתעמם לפעמים בלי לחוש רגשות אשמה.

ביקשתי סיוע משגרירות ישראל בסיאול לתרגום טקסטואלי של הראיונות לקוריאנית. את הראיונות השמעתי בחלל, בעברית. קיר אחד הוקדש להקרנת הטקסט בשתי שפות, קיר אחר הוצף בפרגמנט העננים בחלון המטוס. כל שאר ארבעים המטרים הרבועים נשארו פנויים למחשבה ולהקשבה. 


*כוכבית מייצגת שדות חובה

6 תגובות על הכתבה

  1. ליאור

    כל כך מתבקש ברוח הקורונה וכל כך רגיש ♥ הלוואי ויכולתי לראות את התעורכה

  2. שי

    מרתק!

  3. יעל

    חיה יקרה, מתוחכם ויפה, בהצלחה

  4. רונית

    מה אנחנו עושים כשלפתע tbu מוצאים את עצמינו עם מרחב פנימי וחיצוני ריק מגירויים.
    התערוכה של חיה שפר, הפכה להיות מאד מאד רלוונטית בזמן קורונה.

  5. אני

    ריגשת. תודה

  6. מיכל

    עבודה נהדרת.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden