כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
בר ירושלמי. צילום: אייבי טרואן

מגלים אוצרות // בר ירושלמי

מהפעם הראשונה בפריז, דרך סטאז׳ בטייט מודרן ועד תערוכת יחיד למשה רואס במשכן האמנים בהרצליה, האוצר בר ירושלמי עדיין לא בטוח שתערוכות הן המודל הכי מוצלח ליצירה

הפעם הראשונה

את תחילת דרכי כאוצר התחלתי בתערוכה האחרונה שיצרתי כאמן, אי שם ב־2013 בפריז. הצגתי תערוכת יחיד בשם Skin Issues שהוצגה ב־La Chapelle des Petits Augustins, החלק הכי עתיק בשרשרת המבנים של ה־Ecole nationale supérieure des Beaux-Arts.

המקום אסף למעלה מ־400 שנה העתקים של יצירות המופת המפורסמות שהשפיעו על אמנים עד תחילת המאה ה־20, החל מחלקי ארכיטקטורה גותית ועד ליום הדין האחרון והעבדים של מיכאלנג׳לו; סוג של האינטרנט של הדברים לפני שהומצא גוגל אימג׳ס. חדר פלאות שמבטל את תפיסת החלל והזמן, ושבו כל נרטיב תולדות האמנות המערבית יכול להתקיים בחדר אחד.

החוויה הזו, של הניסיון לקיים יצירה עכשווית לצד הנוכחות המאוד פיזית של ההיסטוריה, הביאה אותי לנקודת שינוי ביחס לעצמי. קרה שם משהו – אני עדיין לא מבין לגמרי מה – שהיה מספיק עוצמתי בשביל לגרום לי לגמרי לשנות כיוון.

מתוך התערוכה Skin Issues, פריז, 2013. צילום: מ״ל

בר ירושלמי, Alejandero. צילום: מ״ל

Hannah Honeywill, Scar, מתוך התערוכה Panacea. צילום: באדיבות האמנית

נגה ענבר, מתוך התערוכה Panacea. צילום: גלריה 43Inverness street

שנתיים לאחר מכן, אחרי לא מעט נסיונות מגומגמים וחבלי לידה, מצאתי את עצמי אוצר את הפרוייקט הראשון שלי, Panacea. הייתי אז סטודנט לאוצרות בגולדסמית׳, וחיפשתי מודלים שאפשר לעבוד איתם ברמה מתודולוגית. עניין אותי הרעיון של הפצע הפיזי, הפציעה כפתיחה של הגוף – שער ממשי שבו החוץ והפנים נפגשים.

התערוכה תפקדה וחולקה על פי המודל של העור, המורכב מהאפידרמיס, שטח העור החיצוני, המגן על הדרמיס, שם נמצאות כל הרקמות, העצבים וכלי הדם. עבדתי עם אמנים ואמניות ישראלים (מיכל בר־אור, נגה ענבר, עומר אבן פז) ולונדונים ועירבתי לא מעט אנשי מחקר, היסטוריונים של הרפואה, פרפורמרים ופעולות קבוצתיות שגישרו רעיונית ופיזית בין שכבות העור. 

התחנה האחרונה

התערוכה ״34״ שנפתחה זה עתה במשכן האמנים בהרצליה, היא תוצאה של מהלך עומק שעשיתי עם האמן משה רואס. זו אחת מהפעמים הנדירות שחברות עמוקה משתלבת עם עבודה בצורה כה ישירה.

התערוכה מתפקדת כריבוע קסם – מטריצה מתמטית בצורת גריד ריבועי שכל פאותיו מגיעות אל אותה תוצאה (34 במקרה הזה). המודל המתמטי הזה מופיע שוב ושוב לאורך ההיסטוריה, ומשמש כנקודת חיבור בין המתמטיקה, ״המדע הטהור״, לבין תורת הנסתר – הרובד המיסטי של המציאות. במקרה של התערוכה, החידה הזו מקבלת ממשות בידיו המיומנות של משה, הממיר את אותו ריבוע קסם רעיוני למעין חדר תעתועים, גן פסלים שמרחפים בו כלי מתכת בדיוניים – רפלקציות על החומר שנותרות ללא מענה או פונקציה. 

אני רואה את התערוכה הזו כדיוקן עצמי של משה, יוצר הנושא בקרבו את הידע לשלוט ולעצב את עולם החומר סביבו, אך נותר בפליאה מתמדת אל מול ה״למה״ של החיים – הנעלם הנחבא בריבוע הקסם

אחד הדברים שהעסיקו אותנו במהלך בניית התערוכה, היה המחשבה על מושג ההתמרה האלכימית, הרגע שבו גוף הידע של היוצר פוגש את הידע האורגני הגלום בחומר עצמו, במקרה הזה המתכת. אני רואה את התערוכה הזו כדיוקן עצמי של משה, יוצר הנושא בקרבו את הידע לשלוט ולעצב את עולם החומר סביבו, אך נותר בפליאה מתמדת אל מול ה״למה״ של החיים – הנעלם הנחבא בריבוע הקסם. 

משה רואס, מתוך התערוכה 34. צילומים: כרמית חסין

מכל מלמדיי השכלתי

ב־2016 עבדתי כסטאז׳ר בטייט מודרן תחת האוצרת הראשית על תערוכת הרטרוספקטיבה של אגנס מרטין. החוויה שם הייתה סוג של שוק תרבות מבחינתי, להבין איך המכניזם הזה מתנהל וזז: שורות על גבי שורות של אוצרים ועוזרי אוצרים שיושבים בחדרים צפופים ליד מחשבים מבוקר ועד ערב עד שעשן שיוצא להם מהאוזניים, ערימות של חוזי השאלה, טקסטים שיוצאים וחוזרים מעריכה דקדקנית, ותחושה שאתה רק בורג קטן במערכת ענק שתפקידה לקבע ולהמציא את הזהות התרבותית שאלפי אנשים יצרכו מדי יום. 

ובתוך כל ההמולה הבירוקרטית הזו: אגנס מרטין – אמנית שהיה לי מעט ידע עליה והייתה רחוקה מאוד מרשימת הפייבוריטים שלי. ואיכשהו מתחת לכל גלגלי השיניים הקרים של המוסד יוצאים מארגזי ענק הציורים שלה, תחת שכבות אינסופיות של חומרי בידוד. הבנתי שם לראשונה משהו על ציור: איך אשה אחת עם סרגל באורך 15 ס״מ משרטטת בסבלנות שיטתית קוים וריבועים בתבניות קבועות. ציורים שהיא מדווחת שהגיעו אל מול עינייה כחיזיון בגודל של 10×10 מ״מ, וכל מה שהיא עושה זה להגדיל במשך עשרות שנים של קריירה את אותם ריבועים זעירים לידי קנווסים ענקיים, פשוט כי היא החליטה שחשוב שיתקיימו. פאקינג אמייזינג. 

תערוכת החלומות 

אני לא חושב שיש לי תערוכת חלומות, מהסיבה הפשוטה שאני לא בטוח שתערוכות הן המודל הכי מוצלח ליצירה. אנחנו עומדים אל מול תקופה מאוד מאתגרת של שינויים, שבה יתחילו להתפורר הרבה ממבני התרבות שאליהם אנו מורגלים.

אני מרגיש שהרבה אנשים יוצרים סביבי מתחילים להתעורר אל המציאות הרב־ממדית של היצירה שלהם, וחוזרים אל תפקידי יסוד של האמן בחברה: מספרי הסיפורים, מחוללי האשליות, יצורים מיתולוגיים בעלי פנים כפולות, המתבוננים אחורה בזמן ולוקחים אחריות על מזוודת התרבות האנושית שאותה הם נושאים, ומעיזים להביט קדימה אל הריק ולשרטט את הקוים למה שעוד לא דומיין. 

תצוגה מרהיבה ככל שתהיה, היא רק חלק קטן ממה שאמנות יכולה להיות. ואם יש משהו שאני רוצה לדמיין כעשייה עתידית, זה קודם כל האפשרות שלנו לייצר מרחבים שבהם נוכל לחלוק ולשתף ביננו את הידע הגנטי־תרבותי שקיים בנו

תצוגה (מלשון להציג, to exhibit something) מרהיבה ככל שתהיה, היא רק חלק קטן ממה שאמנות יכולה להיות. ואם יש משהו שאני רוצה לדמיין כעשייה עתידית, זה קודם כל האפשרות שלנו לייצר מרחבים שבהם נוכל לחלוק ולשתף ביננו את הידע הגנטי־תרבותי שקיים בנו: משהו שאני אוהב לקרא לו ״מרחבי נשימה״.

מרחב שבו מתקיימת קרקע פוריה שמאפשרת למחשבה יוצרת להתבטא וללמוד מתוך מגע עם גופי ידע אחרים. כמו כל צורות החיים, גם ליצירה יש תנאי קיום, שבלעדיה היא פשוט לא תשרוד, והמחויבות הראשונית שלי (של כולנו אני מאמין) היא לאפשר מקורות הזנה, מים וקרקע פיזיים ונפשיים, כדי שאותם אורגניזם יחודיים ימשיכו את תהליך האבולוציה שלהם.

״אמנים כיצורים מיתולוגיים בעלי פנים כפולות״. האל יאנוס, מוזיאון הוותיקן. צילום: Fubar Obfusco, ויקיפדיה

בקרוב אצלך

זה כבר יותר משנה וחצי שאני עובד יחד עם אמנית הקול ויקטוריה חנה על תערוכת היחיד הראשונה שלה. ראיתי אותה יום אחד מופיעה במועדון הפסאז׳ מול קהל צפוף של צעירים ומבוגרים, שהתנועעו מהופנטים אל מול המוזיקה שלה, וידעתי שאני פשוט חייב לעבוד איתה. אנחנו עובדים מתוך מחקר שהיא עושה מזה מספר שנים סביב קמעות יהודיים שאותם היא ממירה לפרטיטורות מוזיקליות.

הפרויקט, שעוד מחפש בית בימים אלו, הוא בנייה פיזית של קמע חי, שאליו יוכלו אנשים להכנס לסשן קולי שבו יופעלו עליהם רגע של מאגיה אמיתית, שבה קול יתממש בגופו החי של המבקר ויעביר לתוכו בעזרת ויברציות קוליות את המידע התרבותי הקיים בקמע. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

במקביל אני עובד על פיתוח של פרויקט אחר לגמרי ואולי קצת הזוי – משחק מבוכים ודרקונים לאמנים. מדובר בתוכנית שעוד ממש בחיתוליה, שנולדה מתוך עניין מתמשך במנגנון של המשחק.

הרעיון פשוט: אני מספר לכם סיפור, עולם בדיוני שבתוכו אתם כשחקנים/אמנים מתקדמים ועושים החלטות. הסיפור הזה אינו קבוע, והוא נשזר ומשתנה אל מול הסיפור הפרטי של כל אמן/ית והרצונות שהם מביאים לתוך אותו עולם; סוג של קבוצת מחקר אמיתית המורכבת מאנשים יוצרים, המבוססת על בחירה חופשית ועיקרון המזל (אי הידיעה). רק שהמחקר קורה בדמיון בלבד, ואין לו גבולות. בכלל.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. ליאת

    כתבה מעולה.
    מרגש לקרוא את נקודות המבט והכיוונים אליהם הוא מתייחס, ואיך עבר-הווה-עתיד יכולים להיות מעבר לזמן.

  2. דליה פ.

    הנאה צרופה כמו הייתי מבקרת בתערוכות בפריז, לונדון…

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden