כל מה שחשוב ויפה
הכמיקל ברדרס בהופעה ב־O2, לונדון, 2019. צילום: לוק דייסון

כשהמוזיקה האלקטרונית נכנסת למוזיאון עם מסיכה על הפנים

התערוכה Electronic במוזיאון העיצוב לונדון מנסה לשחזר את החוייה הרב־חושית של המוזיקה האלקטרונית, בתנאים של ריחוק חברתי

יום שישי, תשע וחצי בבוקר, מוזיאון העיצוב, לונדון. המוזיקה נשמעת כבר בחלל המבואה של המוזיאון, בתור המאורגן להפליא. השומרת בכניסה מסבירה מה הולך לקרות בפנים, איך לחבר את האוזניות, מבקשת לנקות שוב את הידיים בחומר חיטוי ולהקפיד להישאר עם המסיכה, מזהירה מפני האורות הבוהקים בחלל האחרון.

התחושה מהדהדת כניסה למועדון עם סלקציה בכניסה. עברתי. אני נכנס.

על המוזיקה: פסקול שהכין לתערוכה במיוחד הדי־ג׳יי הצרפתי לורן גרנייה. לאט לאט אפשר ממש להבחין בשינוי הפיזי שעוברים המבקרים. אם בהתחלה העמידה עוד קפואה, מנומסת, כיאה למה שמצופה במוזיאון, לאט לאט אפשר לראות את האגן זז, את הרגלים עוברות מצד לצד, את הראש מהנהן קדימה ואחורה, בהתאם לקצב של המוזיקה.

ואז נוחתת התובנה שיש משהו מוזר בכך שהמקום היחיד שבו אפשר ללכת לרקוד לצד אנשים אחרים באופן חוקי הוא המוזיאון. וגם כשהמבקרים מנסים לשמור על ריחוק חברתי, למוזיקה יש את הדרך שלה להראות שזה ניסיון שמועד לכישלון, גם אם החוויה המוזיאלית רחוקה שנות אור מחווית המועדון, עם המוזיקה והתאורה והאנרגיות והחלפת הנוזלים; ועל אחת כמה וכמה כשכולם עם מסיכות.

keep the dist-dance 

התערוכה Electronic, שהגיעה ללונדון מפריז, הייתה אמורה להיפתח במוזיאון העיצוב בחודש מרץ, וחיכתה כמעט חמישה חודשים לקהל. בשעה שמוזיאונים אחרים חזרו – במקרה הטוב – לפעילות רגילה, או מצומצמת מכורח הנסיבות, במוזיאון העיצוב החליטו לפתוח את שעריהם בכל יום, שבעה ימים בשבוע, מהשעה 10 בבוקר ועד 9 בערב. 

אף כל פי כן, למרות שעות הפתיחה המורחבות, רק 60 איש בשעה מורשים לבקר בתערוכה, כמובן רק לאחר שהזמינו מראש כרטיסים לשעה המבוקשת. כולם כמובן עם מסיכה, נעים בכיוון אחד לפי השילוט שעל הרצפה, שקורא למבקרים – ואין דרך לתרגם את זה בדרך אלגנטית כמו שעושים הבריטים: keep the dist-dance. 

קראפטוורק בהופעה. צילום: Peter Boettcher

Ellen Allien, פסטיבל N.A.M.E. צילום: Jacob Khrist

Jean-Christian Meyer, מתוך הסדרה Lunacy

MR 808 interactive by ROBOTS SONIC. צילום: Gil Lefauconnier

חלל הכניסה מהווה מעין מבוא והצהרת כוונות, עם ציר זמן שמציג את ההיסטוריה של המוזיקה האלקטרונית, כיאה לתערוכה שמבקשת לבסס את החשיבות התרבותית של המוסיקה האלקטרונית לאורך ההיסטוריה. מבחינה זו שם התערוכה מטעה במקצת, מכיוון שהתערוכה מתחילה בתחילת המאה ה־20 עם הסינתיסייזר הראשון מ־1901, ולא מקראפטוורק (ועד הכמיקל ברדרס) כפי שמצהיר שם התערוכה.

בהמשך היא בוחנת בפירוט את הסיפור של המוזיקה האלקטרונית ואת דמויות המפתח שלה, ביניהן קראפטוורק, ג׳ף מילס, פרנקי נאקלס, אפקס טווינס, ז׳אן מישל ז׳אר ובריאן אינו. היא מביאה את הסיפור של הערים שבהן צמחה המוזיקה האלקטרונית, עם הטכנו של דטרויט, הולדת מועדוני הלילה המודרניים של ניו־יורק וההאוס של שיקגו. הדגש הבריטי ניתן על קיץ האהבה השני (summer of love) של סוף שנות ה־80.

והיא מציגה איך *נראית* מוזיקה אלקטרונית, באמצעות קונסולות, עטיפות תקליטים, פוסטרים וכרטיסי כניסה למופעים, סרטוני וידאו, צילומים ממועדונים ועוד. בעזרת עבודות של אמנים ומעצבים כמו אנדריאס גורסקי, פיטר סאוויל, ג׳רמי דלר, סטודיו נון־פורמט ואחרים, היא מראה כיצד עיצוב, אופנה, אמנות, טכנולוגיה וחדשנות השפיעו על התחום. מבחינה זו תרבות המועדונים היא פוטוגנית להפליא, עם צילומים שמצליחים להעביר את הזיעה, את הנוכחות האנושית, את האקסטזה, את התנועה ואת החגיגה של להיות חלק מקבוצה.

הכמיקל ברדרס בהופעה. צילום: לוק דייסון

צילום: Tony Pletts

צילום: Tony Pletts

וזה גם האתגר של תערוכות מסוג זה: הניסיון לרקוד על שתי החתונות; גם להציג מחקר מוזיאלי מקיף, וגם לספק חוויה אור־קולית מרשימה, החל מהפסקול של גרנייה; דרך המוזיקה שאפשר לשמוע בחלקים שונים של התערוכה כשמחברים את האזניות האישיות במקומות המתאימים; ועד להחלל האחרון, שבו החוויה והתחושות של סט חי באות לידי ביטוי, לצלילי Got to Keep On של הכמיקל ברדרס (שאת התלבושות שלהם אפשר היה לראות מוקדם יותר התערוכה).

זהו חדר אפלולי שיצרו Smith & Lyall: כמו חדר צדדי במועדון, עם מכונת עשן ודמויות סוריאליסטיות שמוקרנות על גבי מסך גדול, הבזקי אור וסאונד משובח. זו חוויה אינטנסיבית שפועלת על כל החושים, שמצליחה להזכיר לרגע את החוויה של המוזיקה האלקטרונית. זה חדר שלא רוצים לעזוב, אבל אין ברירה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לחלל הזה מורשים להיכנס בכל פעם 14 מבקרים ובסיום השיר המבקרים מתבקשים בנימוס להמשיך הלאה. התוכנית המקורית של אוצרי התערוכה הייתה להפוך את חווית הסיום של התערוכה לחלל שמאפשר חוויה משותפת, ואני יכול לראות בדמיוני איך בעידן הטרום קורונה המבקרים היו שוהים בו יותר מהשלוש דקות פלוס של השיר.

ועדיין, למרות שהיציאה ממנו היא אל חנות התערוכה, זה היה הדבר הכי קרוב בימים אלו לאופוריה של יציאה ממועדון, בשעות הבוקר, לאחר לילה של ריקודים ומוזיקה טובה.


Electronic: From Kraftwerk to The Chemical Brothers
מוזיאון העיצוב לונדון
נעילה: 14.2.2021

הצבה מתוך התערוכה. צילומים: מ״ל

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden