אבנר כץ 2020-1939

אתמול, 2 בספטמבר, מת אבנר כץ, מבכירי היוצרים שחיו ופעלו בישראל. כץ פעל במקביל בשדות האמנות, האיור, העיצוב, הכתיבה וההוראה, והשאיר את חותמו בכל אחד ואחד מהם. יצירתו מצאה אופני ביטוי רבים ומגוונים, ששילבו בין ציורים וירטואוזיים למלאכה שנראית לא גמורה ואלמנטים של הומור, לעיתים עצמי.

כץ נולד ב־11 במרץ 1939 בקיבוץ רמת רחל שליד ירושלים. בשנת 1955, בהיותו בן 16 בלבד, החל את לימודיו במחלקה לגרפיקה שימושית בבצלאל, והיה תלמידם של יעקב שטיינהרדט, איזידור אשהיים, יוסי שטרן ואחרים. את לימודיו המשיך בלונדון בעשור הבא, שם למד תחריט ב־Central School of Arts and Crafts בשנים 1966-1964.

כץ היה אמן פורה, הרבה להציג וזכה בפרסים רבים בארץ ובחו״ל. סגנונו הייחודי, שהתפתח עם השנים, בא לידי ביטוי בעבודה במגוון מדיומים וטכניקות; הוא רשם, צייר בשמן, עבד בטמפרה על נייר, יצר תחריטים, יצר הדפסים של חיתוכי לינול, עסק בפיסול קרמי, פיסל בעץ ועוד. בין השנים 2011-2005 יצר סדרה גדולה של עבודות על לוחות עץ, המשלבות טכניקות של ציור וגילוף עץ.

קודם כל אמן; אמן של אמנים

גם בתחום העיצוב הייתה עבודתו עשירה ומגוונת. הוא עיצב החל מתלבושות להצגות תיאטרון, דרך ביתנים לתערוכות ועד דמויות – המפורסמת שבהן הייתה דמותו של קיפי בן־קיפוד מתוכנית הטלוויזיה ״רחוב סומסום״, שבה אף השתתף כשחקן בשנות ה־80. ידועות היו גם עטיפות התקליטים שעיצב. בולטת וזכורה במיוחד הייתה העטיפה שעיצב לאלבום ״מזל גדי״ האיקוני של אריק איינשטיין בשנת 1968. בין המוסיקאים הנוספים שבעבורם עיצב אלבומים היו יהורם גאון, חוה אלברשטיין ודורי בן זאב.

בשדה האיור נחשב כץ לאחד הבולטים שבמאיירי ישראל. הוא אייר למעלה מ־200 ספרים, פרי עטם של סופרים רבים, מיהודה אטלס, דרך נתן אלתרמן ועד שלום עליכם, וזכה מספר פעמים בפרס מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים על שם בן־יצחק. בשנת 1980 זכה לעיטור הכבוד הבינלאומי לאיור ספרי ילדים על שם הנס כריסטיאן אנדרסן, ב־1985 זכה בפרס נחום גוטמן לאיור ספרי ילדים, וב־1991 במדליית יוזף לאדא לאיור בפראג.

בנוסף ליצירה בתחום החזותי עסק כץ גם בכתיבה. בשנים 1992-1982 היה חבר מערכת ומשתתף קבוע במוסף הסאטירי ״דבר אחר״ של עיתון דבר וכתב טורים בין השאר לידיעות אחרונות ולחדשות. הוא גם כתב ספרים, ביניהם הספר ״ואז הצב בנה לו בית״ משנת 1979 (הוצאת כתר) שאותו גם אייר.

כאיש חינוך אהוב ומוערך, לימד למעלה מ־30 שנה במרכז האקדמי ויצו חיפה; בחוג לאמנות־יצירה באוניברסיטת חיפה, שם גם שימש בתפקיד ראש החוג; וכן בבצלאל, במכון אבני ובמדרשה לאמנות.

דני קרמן חברו הקרוב ושותף מקצועי לדרך ארוכת השנים, מספר עליו: ״אבנר היה חברי הטוב ביותר. הכרנו בבצלאל בשנת 1955, הוא היה בן 16 וחצי ואני בן 15 וחצי. למדנו יחד באותה כיתה במחלקה לגרפיקה שימושית, ומאז, במשך 65 שנה, היינו בלתי נפרדים״.

קרמן, בעצמו אחד המאיירים החשובים והבולטים בישראל, מספר על ההומור הייחודי של כץ, שניחן בו כבר כנער. ״מהרגע הראשון בלימודים בצלאל, אבנר התבלט. היה לו חוש הומור נפלא, וברגע שלמדנו להכיר את שפת ההומור שלו, הוא הצחיק אותנו נורא״.

לדבריו, מבין התחומים הרבים שבהם עסק כץ, האמנות הייתה בראש. ״אבנר היה קודם כל אמן. האיורים שלו היו מצויינים והוא מאוד אהב לאייר, אבל הוא ראה בהם בעיקר מקור לפרנסה. בשלב מסוים, לפני בערך עשרים שנה, ברגע שיכול היה להרשות לעצמו ובזכות המשכורת שלו כפרופסור באוניברסיטה, הוא עזב כמעט לחלוטין את תחום האיור והתמקד באמנות״.

קרמן מזהה הבדל בין עבודות האמנות לעבודות האיור שיצר כץ: ״אמנם היה קו משותף שאיפיין את כל העבודות, אבל בכל זאת היה הבדל, וזאת משום שבציור היוצר יכול להרגיש יותר חופשי, גם מבחינת התכנים וגם מבחינת הטכניקה. אבנר היה איש של טכניקה, הוא העריץ את עבודת הכפיים ואת עבודת הידיים, מכל סוג שהיא. הוא השתייך לדור שהעריץ עבודה, וכל הבית שלו היה מעין מוזיאון לכלי עבודה מכל הסוגים, לא רק של אמנות״.

דני קרמן: אבנר היה אמן של אמנים. יום יבוא ובתולדות האמנות יבינו מי זה אבנר כץ

״בציור הייתה לו אפשרות להביא לכלל ביטוי את אותה אהבה שלו לעבודה ולמלאכה״, מדגיש חברו הקרוב של כץ. ״ לפעמים הוא היה משלב בציור קולאז׳ של הדבקות וכל מיני עצים שהוא ניסר. הוא מאוד אהב לנסר ולחתוך והוא יצר פסלים רבים. באופיו הוא היה נגר וחרש אמן״.

״התכונות של אבנר כצייר מאוד השפיעו עליו כמאייר״, מדגיש קרמן. ״למשל הנושא של סקיצות. אבנר היה כמעט המאייר היחיד שחלק גדול מהאיורים שיצר נעשו ללא סקיצות. מהסיבה הזו, האיורים שלו, הרבה יותר מהאיורים של רובנו המאיירים האחרים, היו מאוד חופשיים. אותו קו חופשי היה מאפיין ברור באיורים שלו״.

קרמן טוען שכץ לא זכה להכרה האמנותית שהיה ראוי לה מצד הממסד. ״אבנר היה אמן של אמנים. יום יבוא ובתולדות האמנות יבינו מי זה אבנר כץ״. לעומת זאת, מוסיף קרמן, בתולדות האיור הישראלי, כץ כן זכה להכרה והבינו את גדולתו. ״אבנר היה נורא חרוץ, ועד שהוא חלה הוא עבד כמו משוגע. הוא השאיר אחריו המון עבודות, בין השאר בבית, ואני מקווה שהעבודות האלה ימצאו את המקום שלהם בנרטיב של האמנות הישראלי״, הוא מסכם.

מאייר מחונן עם קו יוצא מן הכלל

אורנה גרנות – אוצרת משנה לאיור ספרי ילדים באגף הנוער של מוזיאון ישראל פגשה לראשונה את כץ לפני 25 שנה, ביציאה מהרצאה בבית אריאלה בתל אביב. המרצה, אגב, היה דני קרמן. ״אבנר היה איש מקסים ונורא מצחיק, ואני מרגישה בת מזל שזכיתי להכיר אותו״, אומרת גרנות.

״הוא היה איש נעים ואיש אשכולות. הוא צייר תמונות, כתב מילים, ושילב ביניהן. בציורים שלו משולבות מילים בעברית, והכתיבה שלו נושאת בחובה דימויים פואטיים. המילים שלו ציוריות, והציורים שלו מספרים סיפור. הוא ידע לגלוש ולעבור בין מילים לתמונות ובין תמונות למילים באופן וירטואוזי״.

אורנה גרנות: אבנר כץ צייר תמונות, כתב מילים, ושילב ביניהן. המילים שלו ציוריות, והציורים שלו מספרים סיפור. הוא ידע לגלוש ולעבור בין מילים לתמונות ובין תמונות למילים באופן וירטואוזי

גרנות גם מתייחסת להשפעות של כץ על שדה האיור: ״אני חושבת שאבנר השפיע על הדור של המאיירים שבאו אחריו, בעיקר על אלו שכמוהו, עושים כמה דברים במקביל. כל העשייה האמנותית תרבותית שלו הראתה שניתן לעשות במקביל. הוא שייט בין אמנות, לאיור לכתיבה״.

אחת המאיירות בנות הדור הבא, שהושפעו מגישה זו של כץ, היא מרב סלומון, מאיירת, אמנית ספרים והמוציאה לאור של הוצאת הספרים Salomon & Daughters Books, שמתמחה בספרות חזותית למבוגרים. היא מרצה בבצלאל, שם היא מכהנת כפרופסור לאיור, ובעבר שימשה במשך 11 שנים כראש מסלול איור במחלקה לתקשורת חזותית.

״את עבודתו של אבנר הכרתי כנערה צעירה״, מספרת סלומון. ״נחשפתי לספרי הילדים שהוא אייר ולעטיפות התקליטים שהוא עיצב, ומבחינתי הוא היה מנטור עוד לפני שפגשתי אותו. לעבודה שלו הייתה השפעה עמוקה עליי.

״אבנר בשבילי, ואני חושבת שבעבור רבים נוספים, ייצג את האפשרות הזו של לנוע על הספקטרום שבין האיור לאמנות מבלי להתנצל ומבלי להרגיש שצריך להצדיק את הפעולה הזו״, היא מסבירה. ״בכל אחת מסוג הפעולות האמנותיות אבנר הרגיש שהוא מממש דברים שונים. גם בנושא הזה הרגשתי שהוא משמש לי כמנטור והיה מאוד מעניין לשמוע ממנו איך הוא מצליח לנוע בין כביכול שני הקטבים האלה – בין האיור לבין האמנות. אחד הדברים שהוא תמיד אמר זה שלא מדובר בשני קטבים. זה לא או זה או זה, אלא גם וגם.

״אבנר לא פעל בכפוף לשום ז׳אנר או טרנד. הוא עשה את הדבר שלו, ולא היה משויך לשום קבוצה. הוא המציא ציור באמצעות חיתוך עץ; לא מדובר בהדפסים שהם חיתוכי עץ, אלא הוא חתך וחרץ בעץ וזה היה הציור. הוא היה אינדיבידואליסט, הוא לא היה ממוסד. הוא הלך אחרי האמת שלו, עשה את מה שהוא אהב לעשות ולא עשה חשבון לאף אחד. יחד עם זאת, בעבור רבים מאיתנו – דור המאיירים שבא אחריו, הוא שימש כמנטור ודוגמה לכמה הדבר אפשרי. כמה אתה יכול לסלול לעצמך את הדרך שלך בלי שום קשר לגבולות של הדיסציפלינה״.

במהלך השנים הצטלבו דרכיהם של כץ וסלומון מספר פעמים. הצטלבות משמעותית, שהולידה מוצר יוצא דופן ונדיר באיכותו, התרחשה בשנת 2017, אז הוציאה סלומון לאור, במסגרת הוצאת הספרים שלה, את הספר On Third Thought (במחשבה שלישית) של כץ. ״הספר הוא ספרון באנגלית, שיצא במהדורה של 500 עותקים, שמכיל אסופה של טקסטים קצרים שאבנר כתב, שלצידם דימויים שהוא יצר. קשה להגדיר מהו הספר; הוא מעין טקסט חזותי או ספרון מאויר. הטקסטים מלווים בסדרה של הדפסי לינול של דמויות".

מרב סלומון: אבנר כץ לא היה עסוק בלהמחיש את הטקסט, אלא בלנהל דו שיח עם הטקסט – כפי שהוא בעצמו הגדיר זאת. בעיניו, הטקסט החזותי תמיד היה שווה לטקסט המילולי. במובן הזה הוא הצליח לפלס סוג של דרך

״אבנר היה מאייר מחונן עם קו יוצא מן הכלל״, מדגישה סלומון. ״חשוב לדבר על האופן שבו הוא כונן יחסים בין הדימוי לבין הטקסט, בין אם זה טקסט שהוא כתב או טקסט של אחרים. הוא היה מאוד פרוגרסיבי ולא דידקטי. הוא לא היה עסוק בלהמחיש את הטקסט, אלא בלנהל דו שיח עם הטקסט – כפי שהוא בעצמו הגדיר זאת. בעיניו, הטקסט החזותי תמיד היה שווה לטקסט המילולי. במובן הזה הוא הצליח לפלס סוג של דרך, למרות שהוא לא היה היחיד שעשה את זה״.

סלומון מספרת על אדם צנוע ונדיב: ״אבנר התעניין באנשים והיה יכול לראות זיק של כישרון בכל אדם. הוא היה מאוד ידידותי וכל הזמן התעניין, שאל ורצה לדעת עוד. הייתה מן תחושה של סקרנות ילדית, ואי אפשר היה שלא ליפול בקסמו, בפשטות ובצניעות שלו. נורא אהבתי אותו, ואני לא מאמינה שהוא לא איתנו. העולם יהיה פחות יפה בלי אבנר כץ בתוכו״.