״נואר! נואר!״: הסרט עיר יתומה נדמה כחיקוי שטוח של סרטי נואר

20 שנים אחרי סרט הביכורים בבימויו, ״לשמור אמונים״, שזכה לביקורות לא מחמיאות, אדוארד נורטון חוזר לכיסא הבמאי. במשך שנים ארוכות נורטון עמל על עיבוד שאפתני לספרו של ג׳ונתן לתם, ״עיר יתומה״ (שיצא לאור בהוצאת עם עובד תחת השם ברוקלין היתומה). ההחלטות האמנותיות שנטל נורטון יצרו תוצאה המחמיאה לו כשחקן, אך לא כיוצר קולנועי. 

במרכז הסיפור, המתרחש בניו יורק של שנות ה־50, עומדת דמותו של ליונל אסרוג (אדוארד נורטון), חוקר פרטי המנסה לחקור את רצח הבוס/מנטור שלו – פרנק מינה (ברוס וויליס). במהלך החקירה ליונל חושף קנוניית נדל״ן של המערכת המוניציפלית ומי שעומד בראשה – פוליטיקאי מושחת ואכזרי ששמו מוזס רנדולף (אלק בולדווין). רנדולף שואף לסלק אוכלוסייה מגוונת אתנית כדי שיוכל לבנות גורדי שחקים ולהעלות את ערכי הבתים בניו־יורק. מי שלא מסכים לעזוב מרצונו נדחף החוצה בכוח ובאיומים.

ליונל מגלה שהמנטור שלו ואנשים אחרים נרצחו על ידי רנדולף, ובשיתוף מושא אהבתו לורה רוז (גוגו מבת׳ה רו), הוא מנסה לחשוף את המזימה. אך עם האמת שהוא חושף צצות חידות נוספות; הוא נתקל בבריונים ובכנופיות, עושי דבריו של רנדולף, המנסים לפגוע בו. מלבד האתגרים ה״חיצוניים״, ליונל מתמודד גם עם אתגר פנימי: הוא סובל מתסמונת טורט והפרעה טורדנית־כפיייתית (OCD). תחלואיו מקשים עליו לנהל את החקירה כיוון שהוא נתפש על ידי זולתו כמוזר וחריג, או כפי שעמיתיו מכנים אותו – פריק־שואו. 

נכותו של ליונל מקשה עליו להשיג את מטרותיו, כמו גביית עדויות או חקירת דמויות; תסמונת הטורט אף גוררת השפלות ואלימות כלפיו. אולם דווקא הכפייתיות הטורדנית שלו מניעה אותו להמשיך במסעו. האובססיביות שלו אינה מאפשרת לו לחשוב על שום דבר אחר.

תסמונת הטורט – שהופכת אותו ל״מוזר״ כלפי חוץ – מתפקדת כשותף פנימי מסוכסך, כוחני ומטריד, אך גם חכם ובעל תושייה, שמתעקש להתערב בחקירה. לתסמונת הטורט חלק חשוב בפתרון הפאזל העלילתי: היא נעשית הכלי שמסייע לו להצליח במשימתו.

אפיון כזה אינו חדש במודלים עלילתיים; חוקר הקולנוע תומאס אלזסר מכנה את הדפוס הזה ״פתולוגיה פרודוקטיבית״, שפירושה דמות המאופיינת בפגמים גופניים או נפשיים שגורמים לה סבל רב, אך מתגלים כהכרחיים לפתרון בעיה ספציפית. דמותו של ליונל, והאופן שבו נורטון מגלם אותו, הם הסיבה המרכזית לצפות בעיר יתומה.

הפתולוגיה הפרודוקטיבית משרתת פונקציה נוספת, לא עלילתית אלא ז׳אנרית, המייחדת במעט את היצירה מהשדה הז׳אנרי שבתוכו היא משחקת. באופן מסורתי, הסרט הבלשי מתאפיין בגיבור בלש/חוקר פרטי בעל סט תכונות ספציפיות – בדרך כלל גבר ״גברי״, קשוח, קר־רוח ומחושב, ששומר את כל הקלפים קרוב לחזה.

איך אפשר לשמור על פאסון כשהגיבור מתווכח עם עצמו לעיני כל, ואפילו מול אויביו הגדולים? ואולם גם הבט מעניין זה מהווה ביטוי ארכיטיפי לדמות הבלש הקולנועית, המצויה רבות במאבק עם שדיה הפנימיים

נורטון הופך את המודל הזה מבפנים החוצה – ההפרעה הכפייתית והטורט נוגדים את המאפיינים השגורים של הגיבור הבלש. איך אפשר לשמור על פאסון כשהגיבור מתווכח עם עצמו לעיני כל, ואפילו מול אויביו הגדולים? ואולם גם הבט מעניין זה מהווה ביטוי ארכיטיפי לדמות הבלש הקולנועית, המצויה רבות במאבק עם שדיה הפנימיים.

עם זאת, הסרט לוקה במספר אספקטים שמעיבים על הצפייה בו. לעתים קרובות הוא נדמה כחיקוי שטוח של סרטי נואר כמו צ׳יינה טאון או סודות אל־איי. הסיבה לכך היא שנורטון בחר, באופן תמוה למדיי, לשנות את זמן ההתרחשות של העלילה משנות ה־90 – כפי שהיה ביצירת המקור הספרותית – לשנות ה־50. זו שגיאה, שרוב ליקויי הסרט נובעים ממנה.

כך לדוגמה, אלמנטים רבים נראים לקוחים ממדריך לכתיבת סרט בלשי ניאו־נוארי למתחילים: מהדמויות השבלוניות והליהוק הצפוי שלהן – אלק בולדווין כבולדוזר פוליטי, ברוס וויליס כבלש; דרך פס הקול שכולל נעימות ג׳אז; וכלה ברצח המסתורי והטוויסטים העלילתיים הצפויים. המאמץ להכיל כל מרכיב נוארי מסורתי בסרט הוא טרחני ומאומץ; נדמה שגם הסרט, כמו גיבורו ליונל, סובל מתסמונת טורט ופולט ללא הרף ״נואר! נואר!״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מלבד דמותו המורכבת של הגיבור הראשי, הסרט חוזר על מה שכבר ידוע והוצג בקולנוע לא אחת: אנחנו חיים בחברה תאוות בצע; למערכת עוצמה שבלתי אפשרי להתגבר עליה; מוגבלות בתרבותנו זוכה ליחס שגוי ומפלה; וכמובן, שאדוארט נורטון יודע להיבלע בתוך דמויות אניגמטיות ומפוצלות. התפקיד הזה נכתב בשבילו, אך הסרט נועד עבור במאי אחר.

---

עיר יתומה (Motherless Brooklyn)
בימוי: אדוארט נורטון
ארצות הברית, 2019, 144 דק׳
יום שבת, 12.9 בערוץ yes4 וב־YesVOD