כל מה שחשוב ויפה
תמיד כאן, תמיד בצלאל
אור בורנשטיין, שמשון

אור בורנשטיין // שמשון

במהלך העבודה על פרויקט הגמר במחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה - ״רגע שיא של ארבע שנות לימוד שמתנקזות לתותח קונפטי אחד״ בעידן של מגיפה - אור בורנשטיין השלים עם העובדה שהוא לא ישנה את העולם

פרויקט גמר: צמד מילים שנורא חששתי מהן במהלך התואר. לא ידעתי לקראת מה אני הולך, היה לי ברור שזו איזו נקודת ציון שכל סטודנט לעיצוב מגיע אליה באיזשהו שלב, ושהנקודה הזו אמורה להוות איזשהו רגע שיא של ארבע שנות לימוד באקדמיה לעיצוב, שמתנקזות לתותח קונפטי אחד שמישהו יורה ואז זה קורה.

מתוך המחשבה הבומבסטית הזו יצאתי לתהליך כשהרצון שלי הוא להביא את הבשורה לשדה העיצוב הישראלי. לאחר חודש של מחקר וניסיון לגבש נושא לפרויקט הגמר – בעזרתם של מנחי הפרויקט, פרופ׳ טרי שרויאר ואבירם בן שושן – השלמתי עם העובדה שלא אשנה את העולם באמצעות עיצוב. אבל כן אצליח ליצור משהו אישי שלי שיש לו אמירה.

אני חושב שהקושי שלי נבע מהתחושה שהיה קיים אצלי צורך לייצר פרויקט שתהיה לו השפעה חברתית רחבה, ובמשך החודש הראשון של ההנחיה לא הצלחתי לצאת מהחשיבה הזאת, שאני לא באמת נבחן על אמירה חברתית אלא על אופן הביטוי הוויזואלי שבו אני אמור לנקוט.

בתוך כל זה  תוסיפו את המגיפה – כן, זאת שהשביתה אותנו – ותקבלו אתגר חדש שלא נראה שמישהו התמודד איתו לפנינו. מפגשי ההנחיה הפכו למפגשים מקוונים שהרגישו טבעיים: על פניו יש משהו אידיאלי במגיפה שדורשת ממך להסתגר בבית ולהתחפר בפרויקט האחרון של התואר שלך. ואמנם, הזמן הביתי עשה את שלו ואילץ אותי להסתכל פנימה, לקבל החלטה ולהיצמד אליה.

מה הופך גבר לגבר?

אחרי חודש בתוך התהליך של ההנחיה, נולד הנושא: משבר הגבריות החדשה. מה הופך גבר לגבר? הייתה השאלה שהתחלתי איתה. ככל שהתחלתי להתעמק ולקרוא, הדברים התחילו להתבהר לי: הבנתי ששדה המחקר שלי הוא מגדר, ואם להיות ספציפי, זה כנראה יהיה בלוג מגזיני שמיועד לגברים.

לאחר חודשיים הייתי כבר בתוך תהליך העיצוב. זה מדהים איך בתקופת הזמן הזו כל כך הרבה השתנה, כי חוץ מפרויקט הגמר החיים האישיים נמשכים, וזו אולי גם הפעם הראשונה שדברים שקורים סביבי וקשורים אלי משתלבים בתוך תהליך העבודה הלימודי. פתאום הצלחתי להבין מאיפה בכלל הטריגר להתעסק בבלוג שמתעסק בגבריות חדשה, גבריות מודרנית.

עברתי פרידה (עם או בלי קשר) והספקתי גם לצאת מהארון ממרום שנותיי בפני אבא שלי, שהיחסים איתו תמיד היו מתוחים. הרבה שעות של התבוננות פנימה בחסות הקורונה אילצו אותי להתעמת עם הרבה שדים פנימיים, ובין כל הקולות הרבים היה איזשהו קול שהכריח אותי לא לחשוב על כלום ולעבוד על אוטומט בפרויקט האחרון של התואר שלי. ובתקווה כשאסיים, אוכל סוף סוף להתפנות ולהתעסק בדברים שקרו.

כגבר, תמיד התחנכתי על הצורך להדחיק ולא לשתף, כי זה פשוט ״לא גברי״ לדבר על אהבה או על היחסים עם אבא. כך נולד שמשון, בלוג על גבריות ישראלית מודרנית, המרכז לתוכו נושאים שגברים פחות מדברים עליהם

כגבר, תמיד התחנכתי על הצורך להדחיק ולא לשתף, לעצור פנימה את כל הרגשות, כי זה פשוט ״לא גברי״ לדבר על אהבה או על היחסים עם אבא. כך נולד שמשון, בלוג על גבריות ישראלית מודרנית, המרכז לתוכו תכנים הנוגעים לנושאים שגברים פחות מדברים עליהם.

מצאתי מאמר מעולה שכתב רועי סמנה שמצטט את הספר ״אילו גברים יכלו לדבר״ של אלון גרטש. הספר הגדיר את שבעת הפרמטרים שמאפיינים את ״הגבר הישן״, והם הפכו להיות הקווים המנחים שלי בעיצוב: בושה, תוקפנות, הרס עצמי, פחד מנשיות, התעסקות עצמית, ריחוק רגשי ואיך לא… התנהגות מינית בעייתית.

זה היה מעניין לראות איך פתאום יש הלימה בין התוכן לבין המסר. בהצעתה של טרי, שבעת הפרמטרים הפכו להיות המוטיב המרכזי שאמור להוביל את הקורא בניווט באתר: איזה סוג של גבריות אתה? האם אתה גבריות מתביישת? האם אתה גבריות הרסנית? כשהמטרה בסיווג הזה היא הניסיון להתאים את התוכן בצורה רלוונטית לקורא.

שבעת הפרמטרים הפכו להיות המוטיב המרכזי שאמור להוביל את הקורא בניווט באתר: איזה סוג של גבריות אתה? האם אתה גבריות מתביישת? האם אתה גבריות הרסנית? כשהמטרה בסיווג הזה היא הניסיון להתאים את התוכן בצורה רלוונטית לקורא

לא חשבתי שאסכם את הנקודה הזו של הלימודים דרך עיצוב של בלוג והנה אני כאן, נובר בתוך עולם הגבריות, מנסה להגיד שיש יותר מדרך אחת להיות גבר ולהתנהג כמו גבר, ושהמנעד רחב הרבה יותר ממה שהיינו רוצים לדמיין אולי. 

לעצב מתוך נקודת מבט גברית

כשביקרתי בעבר בתערוכות בוגרים, תמיד נרתעתי מפרויקטים של עיצוב ממשקים. מבחינה ויזואלית יש משהו פחות מושך בלהתסכל על עיצוב של ממשק דרך עיניים של מסך; זה לא מוחשי כמו ספר. מהניסיון של הלימודים שלי בוויצו, נורא ברור איך מלמדים יצירת מיתוג, בימוי של סרטון או גריד של טיפוגרפיה, בעוד שבכל הקשור לתחום הדיגיטל, שמתפתח כל הזמן, יש קושי להנגיש את הטכנולוגיה בתוך עולמות האקדמיה.

לכן פחדתי שלמנחים שלי לא תהיה יכולת לכוון אותי ברמה הטכנית. התבדיתי: ברור שיש חוקים ומתודות שלמות על איך עובדים בעיצוב ממשקים, אבל כשאני הוא זה שמכתיב את הפלואו הכללי, טרי ואבירם הצליחו לגרום לי להבין מה עובד יותר ומה פחות מבחינה ויזואלית, על סמך הניסיון המקצועי שלהם. 

כשאבירם אמר לי שאני צריך ״לעצב מתוך נקודת מבט גברית״ ולגרום לזה להיראות אסתטי אבל חף ממניירות עיצוביות, הבנתי שאני צריך להתמודד פה עם איזשהו קושי שלי כמעצב; לסמוך על גריד, טיפוגרפיה ודימוי שיחזיקו את הפרויקט בפני עצמו ולא להעמיס בצבעים, בצורות ובפונטים. במפגש שהיה לאחר מכן טרי כבר טענה שהצטמצמתי מדי.

למצוא את האיזון זה גם תהליך קשה: חששתי שהעבודה שלי כמעצב גרפי לא תבוא לידי ביטוי בתוך הפרויקט הזה, בידיעה שהכל נורא מעודן ומצומצם, בשונה מפרויקטים אחרים שעשיתי במהלך התואר. קצת המעטתי בערך העיצובי של הדבר הזה, אבל בסופו של דבר שחררתי את ההבניה הזו שפרויקט גמר הוא בהכרח פרויקט שמפגין יכולות טכניות ביצירת דימוי זכיר או באימג׳ מייקינג.

בדיעבד, עכשיו, אחרי שעברתי את התהליך הזה, אני מבין שגם להעמדה של טקסט בתוך גריד, לבחירת דימויים, לקביעת פלטה צבעונית ולבחירות טיפוגרפיות יש משמעויות, שמביאות לידי ביטוי את היכולות של המעצב. 

לסמוך על הכוח של קומפוזיציה טובה

כשאני עובר על טיוטות הטקסטים שכתבתי כאן במשך ארבעה חודשים, אני מבין איזה תהליך עברתי עם עצמי מעבר לעיצוב ומעבר לחיים האישיים. למדתי הרבה על לשחרר איפה שצריך, למדתי לסמוך על הכוח של קומפוזיציה טובה ולמדתי להעריך את הנושא הזה שבחרתי, שבהתחלה אולי היה נראה לי סתמי או לא מספיק ״סקסי״, וככל שהזמן חלף גרם לי להתאהב בו ולתהות איך לא חשבתי עליו מלכתחילה.

אני לא יודע להגיד איך הפרויקט הזה היה נראה לולא הקורונה; אני כן יודע שבתוך ארבעה חודשים התמודדתי עם הרבה רגשות, עליות וירידות במצב הרוח והכל היה קשור לגברים שנכחו במסלול החיים שלי, כאלו שלא הצלחתי לנהל איתם שיחה נורמלית כמו שיחה של אבא וילד, ופתאום ישבתי עם אבא שלי בסלון והוא סיפר לי על חוויות מגילאי העשרים שלו ולמה לא שמעתי את זה עד היום? 

אז אמנם בסופו של דבר הפרויקט הזה לא עבר פיתוח של מתכנת. ותערוכת הבוגרים שסימן שאלה ריחף מעל ראשה, יצאה לפועל במתכונת מצומצמת. אבל הצלחתי להפיק פרויקט שאני סופר שלם איתו. והביקורות היו בהתאם להפתעתי ולשמחתי, גם בהגשה וגם בפידבקים שבאו לאחר מכן.

הצלחתי למצוא את הנישה שלי ולצקת פרשנות עיצובית משלי לכל הדבר הזה שנקרא ״גבריות חדשה״. הפרויקט הזה גרם לי להבין, כמה חשוב לדבר ולשתף ולא לשמור בבטן. למשך חמישה חודשים עטיתי על עצמי את שמשון, וזהו, מעכשיו הוא שלכם ושלכן. 


*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. שוש גרבויס

    היי. קראתי את המאמר של אור. זכיתי והכרתי את הבן שלי לעומק.גאווה לכול אם ואדם שזכו להכיר אדם שהתבגר מול עיניי.ולראות שהלימודים רק התוו לו את הדרך.לעשיה והישגים

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden