כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
עיצוב כאמנות, ברונו מונארי. עטיפת הספר. צילומים: הוצאת אסיה

עיצוב כאמנות: בחזרה ליסודות העיצוב האיטלקי המודרני

קריאה בתרגום החדש לעברית של ספרו המכונן של ברונו מונארי משנות ה־60, מאירה את השינויים מרחיקי הלכת אך גם את כוחו של העיצוב להשפיע על חיי אנשים 

ברונו מונארי (1907-1998) היה יוצר ללא גבולות, דמות מהוללת באיטליה מולדתו – אמן, מעצב גרפי, פסל, מעצב תעשייתי, מעצב רהיטים, יצרן צעצועים, סופר ומורה. יותר מכל, בפעילותו לאורך השנים מ־1927 תרם לעיצובה של מהות העיצוב האיטלקי במאה ה־20, ולהתוויית דרכים לעיצובו של עתיד הנתפס כנכון יותר.

 מונארי רצה שנראה את העולם דרך עיניו, לא רק באמצעות הפריטים שעיצב, אלא גם באמצעות הספרים שכתב – תיאוריה ופרקטיקה במשולב. הספר ״עיצוב כאמנות״ – שיצא כעת לאור בהוצאת אסיה, בתרגום חדש לעברית של שירלי פינצי לב – נכתב לפני כ־60 שנה, בעת שהעיצוב האיטלקי הגיע לשיא פריחתו; עיצוב שהוא תוצר של האבולוציה התרבותית, הכלכלית והטכנולוגית, שאיטליה עברה במהלך המאה ה־20. עיצוב המבטא את האלגנטיות והתחכום של היוצרים, ואת שיתוף הפעולה של כל המגזרים במשק, שהביאו להצלחתו ולחשיבותו הכלכלית. 

ברונו מונארי

הספר הוא חגיגה למתעניינים במשמעויות העיצוב והשינויים שחלו בהן במהלך השנים. הוא מעניק פרספקטיבה לראיית תפיסת העיצוב בראשית ובאמצע המאה ה־20. מונארי מציג בספרו תמונת עולם והבנות של עיצוב ואמנות, שהתממשו רק באופן חלקי. העיון בהם כיום, בפרספקטיבה של השינויים מרחיקי הלכת שחלפו מאז, הם לב העניין. דיון מחודש בתפיסת העולם של מונארי והעיצוב המודרני יעזור לנו להבין ש״העיצוב של המאה ה־21 אינו העיצוב של המאה ה־20״.

תיאור מתאים לימינו 

עם זאת, המציאות שמונארי מתאר דווקא נשמעת מתאימה ביותר גם לימינו, כאילו לא הרבה השתנה, והדבר מעיד גם על מוגבלותו של פרויקט העיצוב המודרניסטי, שאותו קידם: ״חברה שבה חדלי אישים אוחזים בהגה השלטון, הונאה היא שגרה, צביעות נתפסת ככיבוד דעת הזולת, היחסים האנושיים מזוייפים, שחיתות היא הנורמה, שערוריות מושתקות, מחוקקים אלפי חוקים ולא מכבדים אף אחד מהם״ (ע. 57).

לא רק בעולם, אלא גם באמנות מושלים הכאוס והשרלטנות. מונארי מביט באמנות המודרנית –  אסלת שירותים, קופסת פלסטיק מלאה בשיניים תותבות, ציור שנוצר משפיכת צבע באקראי, שפופרת משחת שיניים ענקית – כל אלה בעיניו הם השתקפות של מצבה העלוב של החברה. הוא מלין גם על כך שהשוק מלא בפריטים שנדרש מאמץ לא מבוטל כדי לנחש למה נועדו, כאוס של דימויים שאינם משתלבים עם הפונקציה השימושית של האוביקטים. מונארי מציע מציאות יותר רציונלית, יותר נכונה בעיניו.

מונארי מציע מציאות יותר רציונלית, יותר נכונה בעיניו. כבר במבוא לספר הוא פותח בהתקפה על תפיסת האמנות, המעוגנת בתוצרים ברי קיימא הניתנים למסחור. הוא מתריס כנגד מה שנחשב לאמנות גבוהה, המנותקת מהחיים

כבר במבוא לספר הוא פותח בהתקפה על תפיסת האמנות, המעוגנת בתוצרים ברי קיימא הניתנים למסחור. הוא יוצר סדרת עבודות אמנותית מפיסות קרטון ומקלות וקורא להן ״מכונות לא שימושיות״. עבודות שניתן ליצור לבד, בהתאם להוראות חופשיות שהוא מתווה. בכך הוא מתריס כנגד מה שנחשב לאמנות גבוהה, המנותקת מהחיים. 

לדעתו, המעצב, לעומת האמן ויצירתו הסובייקטיבית והמנותקת מהמציאות, יוצר ״אמנות שוחרת חיים לקהל מלא חיים״. מונארי דורש מהאמנים להפסיק ליצור ״דברים יפים״ שיש ״לראותם בלבד״, ולעצב דברים המשתלבים ומשמשים ליום־יום. לעומת האמנים בזמנו (ובזמננו) הוא מדגיש את תרומתם של האמנים לאורך ההיסטוריה, שפעלו בתוך מציאות חיי היום־יום ותרמו לעיצובה. 

לגישתו – רק כך יש לאמן ולעבודתו משמעות באורח החיים. על האמנות לחזור להיות משלח־יד כמו שהייתה במאות שקדמו לזמנו. זו התשתית לתפיסתו, שלפיה המעצב הוא האמן של העת החדשה. לא כי הוא גאון, אלא כי עבודתו מחברת מחדש בין אמנות לציבור. הוא קורא לזנוח את החשיבה והעשייה הסובייקטיביות הלא רציונליות לטובת העשייה (טכנה) הלוגית (טכנולוגיה) המנתבת את חיינו.

מונארי דוחה את מושג ה״יפה״ הסובייקטיבי והזמני לטובת הקוהרנטיות של המכלול למהות התוצר, קוהרנטיות שלדעתו הינה אובייקטיבית ואוניברסלית. הצורה עוקבת אחר הפונקציה. כדי להשיג זאת מונארי חוקר כללים אוניברסליים שמובילים לשימוש מדוייק יותר ויותר של תקשורת חזותית. 

מחקרי שוק יכולים לעדכן את המעצב על השפה העדכנית שהוא צריך לנקוט בה. כך לדוגמה הוא מספר על עיצוב אריזה לאבקת כביסה: כשנארזה באריזה צהובה המשתמשים טענו שהאבקה חזקה מידי ופוגעת בבגדים ואותה אבקה באריזה כחולה נתפסה כחלשה מידי. הפתרון המושכל היה עיצוב אריזה בצבעוניות משולבת צהובה/כחולה. 

מונארי הוא מודרניסט, שהאמין ביכולת הרציונלית ליצור עיצוב טהור, טבעי, אמיתי. הוא מאייר בספר 300 כיסאות שונים ומלין שכל יום נוספים עוד ועוד עיצובי כסאות. לדעתו אלה אינן עבודות של מעצבים אלא של סטייליסטים. המעצב אחראי לבצע תמצות, רדוקציה, למהותו של כסא, ולעצבו כמוצר קוהרנטי למהותו האוניברסלית.

מונארי הוא מודרניסט, שהאמין ביכולת הרציונלית ליצור עיצוב טהור, טבעי, אמיתי. הוא מלין שכל יום נוספים עוד ועוד עיצובי כסאות. לדעתו אלה אינן עבודות של מעצבים אלא של סטייליסטים. המעצב אחראי לבצע תמצות, רדוקציה, למהותו של כסא, ולעצבו כמוצר קוהרנטי למהותו האוניברסלית

הסטייליסטים, לעומת המעצבים, פועלים על פי אופנה, כשהמוטו שלהם הוא ״זה יצא כבר מהאופנה״. ברגע שדבר נמכר עליהם לעצב את הדבר הבא שיחליף אותו. זה אינו אקט אחראי לטובת הכלל וככזה אינו מוסרי (היום הממד המוסרי בעיצוב התפתח – עיצוב אקולוגי, עיצוב מכליל, כלכלה מעגלית, שיתופית). 

מונארי רואה בעיצוב מכוניות רק סטיילינג של פסלים ניידים, שמשדרים יוקרה וסטטוס. כשתדמית וכסף הם המושלים, מטרת המוצרים היא להאדיר את הבעלים ולגמד את האחר. ברוח זו הוא טוען שהשליטה של בעלי הממון והכוח הפוליטי היא שליטה כוזבת, ומפקיד את השליטה בידי המדענים, בעלי הידע. מונארי רוצה להאמין שתופעת השליטה הכוזבת של עשירים ופוליטיקאים תעלם בעולם רציונלי (עולם רציונלי?). הסיוט של מונארי היא מכונית פיאט בצורת קדילק שנשמעת כמו פרארי. 

מעצב, פובליציסט, הוגה דעות

הספר בנוי מקטעים קצרצרים המבוססים על טורים שכתב מונארי בעיתונות. דעותיו מהדהדות את המניפסטים הפוטוריסטים של תחילת המאה ה־20 – הערצת המכונה, הדינמיות האלימה שבאה להיאבק במציאות המאכזבת, תוך דחיית המסורות ויצירת עתיד נכון יותר. 

על פי גישתו, על האמנים/מעצבים לביית את הטכנולוגיות המתפתחות ואמצעי התקשורת החדשים. לצאת מעולמם המסוגר אל הרחוב, אל המעורבות החברתית והכלכלית (מעורבות מתוך אג׳נדה רציונלית). להשאיר מאחור את המסורות ולעצב את מה שיתבקשו כדי ליצור עולם טוב יותר. כשהחפצים והסביבות היום יומיים יהיו בעצמם יצירות אמנות, אז נגיע לחיים מאוזנים. 

על פי הגדרתו של מונארי, מעצב הוא מתכנן שעוסק בצד האסתטי. פרקי הספר תואמים את תחומי העיסוק של מעצבים: עיצוב חזותי – עיצוב דימויים וסמלים לצורך תקשורת חזותית, חידוד המשמעויות של צורות וצבעים והיחסים ביניהם. עיצוב גרפי – עיצוב הפועל בתחום הדפוס – יוצר מוצרים באמצעות שילוב של מילים וצורות. עיצוב תעשייתי – עיצוב חפצים שימושיים בהתאמה לדרישות כלכליות ואמצעים טכנולוגיים. חקר עיצוב – עריכת ניסויים בחומרים וטכנולוגיות ומחקרים על מכלול האספקטים החזותיים.

גם כיום, לא הטכנולוגיה מכתיבה את העיצוב, אלא היכולת להשתלב במרקם התרבותי, החברתי והסביבתי. מאלה התפתחו עיצוב חוויה (UI, UX), עיצוב מעבר לחזותי, עיצוב שירות, עיצוב מכליל, עיצוב קיימות ועוד. במרחק הזמן, דיון בתפיסת העולם של מונארי ותוצריה מדגיש את השינויים שמתחוללים בתפיסת העיצוב. עיצוב הוא תוצאה של תפיסת עולם מחד וניסיון ליצור עולם מאידך. עיצוב אינו מעצב רק אוביקטים, אלא חיי בני אדם. הוא מושפע ומשפיע על התהוות הדברים שעדיין אינם ושהגיע זמנם להיות. 

באחרית דבר המקסימה שכתבה לספר, כותבת עליו יפה גאון – אלמנתו של איזיקה גאון, אוצר העיצוב המיתולוגי של מוזיאון ישראל, שהכירה את מונארי באופן אישי – ״האמן והמעצב היחיד שעיצב גרפית את שמי לאחר שאפיתי לו עוגת גבינה״.

ובכן, אני שמחה להציג בפניכם את ברונו מונרי, זה שנולד במילאנו, 1907: ״לפתע, בלי התראה מוקדמת, מצאתי את עצמי עירום לחלוטין במרכז העיר מילאנו״. 

זה שעיצב את ״המכונות הלא שימושיות״, 1930: ״בואו נשחרר צבעים וצורות במרחב ונראה כמה אפשרויות יש לנו להתבונן בהם״.

זה שהמציא ועיצב ״מזלגות״, 1958: ״מה היה אילו מזלגות דיברו איטלקית?״. 

זה שדמיין, עיצב וייצר את ״לגור בו״ (Abitacolo 1971), ״מהם המקומות האהובים על ילדים לשחק, לישון, לצייר לצפות בטלוויזיה, במחשב, להזמין חברים, ועדיין לשמור על אמא שמחה?״.

זה שלימד אותי תמיד לשאול שאלות פתוחות: ״מה עוד? מה זה יכול להיות? מה אפשר לעשות עם? בכמה דרכים אפשר?…״


ברונו מונארי | עיצוב כאמנות
הוצאת אסיה, (1966) 2020
ד״ר ויקטור פרוסטיג הוא מעצב בכיר, לימד וניהל בפקולטה לעיצוב במכון טכנולוגי חולון ובבצלאל.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. יעל

    מדהים כמה הדברים כאן נובעים מחנופה ריקה מתוכן. היכן הערכה והיכן הביקורת?

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden