כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
שירז פומן, מה עושות האיילות, הוצאת הקיבוץ המאוחד

מה עושות האיילות: במלאת 50 שנה למותה של לאה גולדברג

מרב סלומון, עמית טריינין, ענת ורשבסקי, נעם וינר ושירז פומן מספרות על המהדורה החדשה של מה עושות האיילות, ספרה הקאנוני של לאה גולדברג, שיצא לאור במהדורה חגיגית במלאת 50 שנה למותה

במלאת 50 שנה למותה של לאה גולדברג, יצאה לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד מהדורה חגיגית לספר השירים הנודע והאהוב שלה, מה עושות האיילות. הספר ראה אור בשנת 1949 עם איוריו של אריה נבון, ונדפס מאז בעשרות אלפי עותקים. כל 40 שיריו – כולל פזמון ליקינתון, ערב מול הגלעד, כובע קסמים והחליל – נבחרו בקפידה בידי גולדברג עצמה, מתוך רבים משיריה שהתפרסמו בדבר לילדים ובמשמר לילדים.

עורכי הספר – נרי אלומה וגדעון טיקוצקי – ביקשו מארבע מאיירות ומאייר אחד שגדלו על ברכי הספר, להציג פרשנות חדשה לשירים שאהבו, במחווה לנבון וגולדברג. החמישה – מרב סלומון, עמית טריינין, שירז פומן, ענת ורשבסקי ונעם וינר – שעבדו בצמוד לעורכים ולמעצבת הספר, מיכל מגן, מספרים על עבודתם.

מרב סלומון

אני לא מאיירת ספרי ילדים, ובהתחלה חשבתי מה לי ולזה, אבל מצאה חן בעיני הגישה לספר כמשהו שהוא הרבה יותר נכס צאן ברזל תרבותי, ולא במחשבה טיפוסית לספר ילדים, דבר הבא לידי ביטוי גם בעיצוב של הספר. מבחינת השירים, חלקם לפחות, יש סיכון גדול בלהחזיר אותם למגרש. אלה שירים שחלקם בשפה גבוהה, ארכאית, ולמרות ששירה לילדים היא פורמט ספרותי נפלא, והכי אהבתי כילדה, היום יש פחות בהשוואה לעבר.

כך שהיה לי ברור שהספר פונה קודם להורים ולא לילדים, שמה אכפת להם: אין להם נוסטלגיה למשהו שקרה שהם נולדו. המטרה היא קודם כל להפגיש מחדש את השירים עם המבוגרים שהכירו אותו כילדים, וזה מה שהקל על ההתחברות שלי למלאכת האיור במקרה הזה.

האתגר באיור שירה לילדים הוא במידה רבה שונה מאיור סיפורים לילדים, כי השירה עצמה מאיירת. במפגש שלה עם איור נדרשת צניעות יותר גדולה מצידו של המאייר. צריך להתחשב במה שקורה מסביב, לפני ואחרי השיר. באופן ספציפי יותר, בשירים של לאה גולדברג יש המון חיות וטבע ומצאתי את זה כאתגר: איך אפשר לתאר את תמונות הטבע הרגישות שהיא מציירת במילים; איך אפשר להפגיש אותן בדימוי.

יש שירים שיש בהם איזה רגע שהזמין אותי למבט יותר מרחוק, והיו שירים שדווקא היה מקום להתערבות של תחבולות איוריות, הכלאות למיניהן. גם האופן שבו עבדנו מראש עם הלייאאוט איפשר לחשוב על האיור לא רק כתמונה שמתייחסת למילים, אלא איך היא יושבת ביחס למילים בדף, בפורמט, והשתמשתי הרבה בשוליים, כך שחלק מהאיורים נחתכים ויוצאים מהדף.


עמית טריינין

כמי שגדל בקיבוץ בשנות ה־70, אי אפשר היה שלא להכיר הרבה משירי הספר כמעט בעל פה. הצגנו את בארץ סין במסיבות סיום מכיתה ה׳ ובערך עד גיל צבא, כך שאם עדיין יעירו אותי באמצע הלילה יש סיכוי די טוב שאדע את כל המילים בעל פה. את שיר ההפלגה צרחנו בשני קולות בזיופים נוראים כל הדרך באוטובוס חזרה מהקיטנה בים לקיבוץ.

כשהציעו לי להשתתף ספר אמרתי מיד כן; זה פשוט לא פרויקט שאומרים לו לא. קסמו לי כל השירים שיש בהם חיות, ציפורים, עצים וגשם, נושאים הנמצאים בשפע בטקסטים של לאה גולדברג. 

בשיחה הראשונה עם נרי אלומה, עורכת הספר, הכיוון האיורי שהסתמן היה איורים קטנים בשחור לבן, (וינייטות), מה ששימח אותי כי טבעי לי לעבוד עם דיו, מכחול וקולאז׳. אפשר יהיה להוציא תוצאה טובה וגם לסיים יחסית מהר. אלא שאז התרחש טוויסט בעלילה. מיכל מגן, שעיצבה את הספר, הביאה איתה את חזון שני הצבעים המיוחדים שיחליפו את הקו השחור־לבן, יאגדו את השפות השונות של המאיירים בצבעוניות אחת שתמנע קקופוניה סגנונית, תתכתב עם הצבעוניות של הספר המקורי ותעניק תחושה שהספר נעשה בהדפס משי.

במהלך העבודה נמנעתי מלהסתכל על האיורים של אריה נבון. חשבתי על זה שאני לא באמת זוכר אותם מעבר לכריכה עצמה, וכנראה שזה אומר משהו. אני אוהב את האיורים שלו, יש בהם מהעוצמה של הקו השחור הקלאסי המהיר ותמציתי שגדלתי עליו, וככה אני מאייר באופן טבעי. הטכניקה של איור הספר אפשרה לי לשמור על אופי האיור ככזה.

העבודה עם הטקסטים של גולדברג הייתה מתנה: היא כותבת כאילו יש לה מצלמה ביד. השירים שלה מאוד ויזואליים וכמעט אין מקום לפרשנות נוספת; בעיקר צריך לנסות לא לקלקל. בגלל שהאיורים בספר ברובם די קטנים,היה לי מאתגר לנסות לצמצם ולפשט את הסביבה שמופיעה הרבה בשיריה : יער, לילה, ים, עיר וכדומה. היא מתארת סצנות מורכבות שלא תמיד היה אפשר להראות בגלל גודל הדף, שזה כשלעצמו אתגר שאני אוהב.

birds


ענת ורשבסקי

לפני שהתחלתי לעבוד על האיורים הוצאתי את הספר מארון הספרים המכובד של אמא שלי. מיד עלו זכרונות ילדות עם השירים שזכרתי, לצד אלו שלא הכרתי, אבל לא רציתי להתעמק באיורים המקוריים כדי שאוכל לגשת לעבודה בראש פתוח. כששאלו אותנו איזה שירים היינו רוצים לאייר (ובאורח פלא כל אחד ביקש שירים אחרים), השיר שהיה לי הכי חשוב לאייר הוא החליל, השיר שאמא שלי הייתה מנגנת לי בחליל לפני השינה.

האיורים המקוריים הם איורים מינימליסטיים בקו שחור, והם כל כך היו מושלמים כשאמרתי לעצמי, מה צריך יותר מזה. גם השירים עצמם כל כך ״מלאים״ באיורים, והרגשתי שלא צריך לאייר אותם: הם מלאי דמיון בעצמם, לא צריך להמציא משהו חדש. 

עבדתי בדיו שחור, עם קיסמים, בשיטה שמצד אחד מאפשרת דיוק ומצד שני חופש שעבודה עם מכחול לא מאפשרת. הרגשתי יותר נכון לתאר סיטואציה קטנה, אוורירית; משהו פשוט. אין באיורים החדשים פרשנות או מסר נוסף, שהרבה פעמים אנחנו נותנים בספרי ילדים. במקרה הזה לא היה צורך: הפרשנות נמצאת בקו, בטכניקה, בכתמיות. 

לדוגמה, החסידות: השיר מתאר חסידות באגם מתקשטות, מתגנדרות, מפטפטות. איך מכניזים את כל הסצינה הזו לאיור של 10/10 ס״מ? שברתי את הראש ונורא הסתבכתי עם זה בהתחלה, מה אני מראה? מאנישה את החסידות עם מראה ומסרק, או שזה דימוי ואין צורך? החלטתי פשוט לצייר חסידות במין גוש, שזה פשוט מראה יפה בפני עצמו. לאה גולדברג מתבוננת בטבע ומציירת לעצמה סיטואציה, לא רציתי להאכיל את הקוראים בכפית ולחטוא לשיר.


נעם וינר

אני חושבת שהייתי שבעת רצון עם כל שיר מהספר שהייתי מקבלת לאייר, מכיוון שלאה גולדברג כותבת באופן מאוד תיאורי, איורי ומפורט, גם אם לפעמים קיים נדבך נוסף של משמעות מעבר לעולם הילדי. את שיריה ל״גדולים״ אני גם מאוד אוהבת וכמותה, חובבת נוריות צהובות. 

ניגשתי למלאכת האיור בצורה אינטואיטיבית. לא רציתי לעיין שנית בגרסה הקודמת של הספר שאוירה על ידי אריה נבון, או להביט בשאר יצירות מאויירות של גולדברג. כל שיר הצריך גישה אחרת: לפעמים נושאים יום־יומיים של ילדים בעלי מצבי רוח שונים, לפעמים עולם פנטסטי לגמרי ולעיתים חיבור בין שני העולמות. 

ביקשתי בכל מקרה לאייר לפחות שיר אחד שהוקדש לילדי קיבוץ אפיקים, מכיוון שאמא שלי משם ויש לי סבא, סבתא וקרובים נוספרים שגרים שם. ביליתי בקיבוץ זמן רב כילדה, ותמיד חוויתי fomo בתור ילדת מפתח עירונית שבילתה שעות מול הטלוויזיה: מה אם הייתי גדלה במרחבים היפים והשקטים של עמק הירדן?

 המוכר מבין שני השירים שהקדישה גולדברג לאפיקים הוא ערב מול הגלעד. אני קיבלתי לאייר את על הדשא המוכר פחות, שעוסק ביתושים שמקיימים אסיפת קיבוץ. אני מאוד אוהבת לאייר דמויות של חרקים, שהן דמויות שאפשר ליצור מחיבור של צורות פשוטות ועליהן ״להלביש״ מאפיינים נוספים. בכלל, חרקים הם מעין חיזרים שחיים פה בינינו וזה מגניב בעיני.

ניסיתי למצוא משחקים מוצלחים בעימוד של איור וטקסט ולהמשיך מנקודת הפתיחה הזאת. בגלל שהרובד של משחקי העיצוב בספר מרשים ודומיננטי, החלטתי לאייר בקו, בעיקר, עם תחושה ידנית יחסית; לצאת מתוך הגידור הגרפי המגביל ולעבוד בתוכו ביד חופשית. ומכיוון שהטקסט של לאה גולדברג הוא איורי ותיאורי, הרגשתי שנכון לי לגשת לזה באיורי קו פחות מורכבים, ללא פתרונות טכניים משוכללים.


שירז פומן

כשניגשתי לעבוד על השירים היה לי רעיון כללי לכל שיר. רובם לא השתנו מהותית, אבל ערכתי אותם כמה פעמים בביצוע כדי לדייק אותם ולנסות שלא יהיו עמוסים מדי. העובדה שהיו רק שני צבעים בספר (אחד מהם ורוד, שמאזכר את העטיפה המקורית) עזרה לי לצמצם, וזה היה מעניין לגלות כמה צבעים אני יכולה להפיק משילוב הצבעים, ואיך לאייר תאורה אווירתית מתאימה בכל האיורים המתארים סצנות ליליות.

בשירים שאיירתי יש אלמנטים מהטבע שזכו להאנשה – כמו הלבנה מפזמון ליקינתון, הרוח השובב שמככב בשני שירים, או דמויות מיסטיות שקשורות לעולם זה כמו הגננים בגן הכוכבים. היה כיף לאפיין אותן, לוודא שכולן יכולות להתקיים באותו טבע מדומיין, ולתת רובד קל של המשכיות בספר שבו כל שיר ואיור עומדים בפני עצמם וגם כחלק ממכלול.

להיות חלק מהמהדורה החדשה היה עונג גדול ומלחיץ, מאחר וגם אני גדלתי עם השירים שעדיין מרגשים אותי והם חלום לאייר, ומצד שני הספר עצמו איקוני כל כך בשילוב בין הטקסטים של לאה גולדברג לאיורים המדויקים והקלילים של אריה נבון, שאהובים עלי מאוד.

רציתי לתת מקום לכך באיורים שלי, בהכנסת הספר הוורוד לחדר הילדים בשיר רוח, או באיור הכוכב של אילת השחר בשיר מה עושות האילות. בהמשך אותה אילה קיבלה חיים משלה באיור העטיפה, מגניבה מבט אחורה ומזמינה אותנו לעקוב אחריה לתוך הספר.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

4 תגובות על הכתבה

  1. גל.

    רשומה מעולה אבל כמי שהייתה בהשקת הספר, לדעתי הכי מעניין לראיין את מעצבת הספר שתספר על התהליך שעשתה ביצירת הגריד של הציורים מול הטקסט.

  2. יונתן

    אני חייב להודות שגם לי נראתה מוזר הבחירה של המאיירים להציג את האיורים שלהם ללא הטקסט ולא בקונטקסט (למעט חריגה אחת) ולהתעלם לחלוטין מכך שספר הוא אובייקט שלם בפני עצמו שהאיורים הם רק חלק ממנו ואמורים לשרת ולעבוד יחד עם הטקסט.

  3. פיליקס

    למה הרבה מאיירים כ״כ מפחדים להגיד שהם מכירים את האיורים המקוריים לשירים? וחלק אפילו טורחים להדגיש שהם לא הסתכלו על האיורים?

  4. נירה כלב

    התכלת והוורוד – צבעים שמשתלבים יפה .כאן הוורוד מסמל את היום והתכלת על גווניו את הלילה. הצבעים הפסטליים הם רומנתים ומאפשרים לנו לחיות באווירה של חלום. ,בנייד שלי הצבע התכלת נראה כירוק כחול,האיור של שירז פומן מחזיר אותי לסצנה בספר הילדים אינדי אינדי של שרלטה זלוטק כשאינדי הולך לישון בלילה לייד הסוס שלו.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden