כל מה שחשוב ויפה
ציבי גבע, מתוך בחזרה אל הטבע, הכן הבוטני בירושלים. צילומים: אלעד שריג

כשהמוזיאון סגור, האמנות יוצאת אל הגן

דני קרוון, יהודית סספורטס, קדישמן, מאיה דוניץ ועוד בתערוכת הפיסול בגן הבוטני בירושלים ״בחזרה אל הטבע״. האוצרת הדס מאור: המוזיאונים ומוסדות התרבות המובילים צריך לחשוב מחדש כיצד אפשר לפעול

חגית:

הי הדס, מה שלומך?

הדס:

הי, בסדר גמור, תודה, מה שלומך?

חגית:

לא רע, יותר עמוסה ממה שאפשר לצפות בסגר החלקי. איפה אני תופסת אותך?

הדס:

בבית

חגית:

חשבתי שאולי עברת לגור בגן הבוטני ״בחזרה אל הטבע״ 😊… נראה שזה הדבר הכי טוב שקורה בימים אלה באמנות (כמעט היחיד אפילו)

הדס:

מאוד נהניתי מהעבודה בגן, זו הייתה ממש מתנה בין הסגר הראשון לסגר השני, אבל לא מוותרת בכזו קלות על תל אביב. אכן, התחושה שיש לקונה בשדה האמנות – העולמי, לא רק המקומי – היתה חלק מהמניע לקיום התערוכה

חגית:

זו תערוכה שהתארגנה בזמן קצר? הייתה תחושה של מחתרתיות? התרגשות מיוחדת בעבודה החפוזה בין הסגרים?

הדס:

הקמת התערוכה הייתה עבורי, ועבור האמנים אני מאמינה, בגדר חמצן לנשימה. אני חשה בת מזל שהתאפשר לי לעבוד בתקופה לא פשוטה זו.

את המחשבה הכללית על שילוב אמנות בגן הביאה עימה חנה רנדל, מנכ״לית שותפה של הגן הבוטני, כבר עם כניסתה לתפקיד. התערוכה הספציפית הזו נולדה בתקופת הסגר הראשון, תחילה בדיאלוג בין חנה רנדל לקנדידה גרטלר מקרן אאוטסט, ולאחר מכן בשיתוף עמי.

הרעיון הכללי היה שעם סגירת המוזיאונים ומוסדות התרבות המובילים צריך לחשוב מחדש כיצד אפשר לפעול

חגית:

נראה שנוצרה הזדמנות מעולה: להציג פיסול, באוויר הפתוח, לתת במה לאמנות בטבע

הדס:

בדיוק כך. בתחילה, היתה מחשבה לפנות למוזיאונים, גלריות ואספנים בבקשה להשאיל עבודות קיימות. מאחר ומבחינתי חיוני לחשוב על הקשר ותנאי התצוגה, הרחבתי את המעגל וביקשתי לאפשר גם הפקה של עבודות מיוחדות להקשר. קרן אאוטסט נרתמה לעניין וכך, בסופו של דבר, נרקמה תערוכה המשלבת בין עבודות קיימות, עבודות שעברו התאמה לצורך תצוגה במרחב הגן, ועבודות חדשות לחלוטין שנוצרו עבור התערוכה

למתוח את הפיסול למחוזות חושיים

חגית:

רשימת האמנים המציגים נהדרת. ספרי קצת על העבודות שבחרת, זו לא הצבה אקראית: יש תמה של זיקה לטבע בעבודות עצמן?

הדס:

העבודות בתערוכה בוחנות, כל אחת בדרכה, את היחס בין טבע ותרבות, אם בחומרי העבודה, אם באופן ההצבה ואם בפוטנציאל הקריאה שלהן. מבחינה אוצרותית היה לי חשוב לשלב בין פיסול ורטיקלי, המזדקר מהקרקע כלפי מעלה, לבין פיסול אופקי, המשתרע על פני השטח ומגיב אליהם במקום לחרוג מהם. בנוסף, חשוב היה לי להרחיב את מושג הפיסול גם למחוזות מופשטים יותר.

שתי העבודות שהופקו בתמיכת קרן אאוטסט הן עבודות שהממד הפיזי שלהן כמעט ונסתר לחלוטין מהעין. בכך מרחיבה התערוכה את מושג הפיסול למחוזות קונספטואליים וחושיים, שיתכן והם פחות מוכרים או מובנים מאליהם בהקשר של פיסול חוץ

בהקשר זה, שתי העבודות שהופקו בתמיכת קרן אאוטסט הן עבודות שהממד הפיזי שלהן כמעט ונסתר לחלוטין מהעין. עבודתה של מאיה דוניץ היא עבודת סאונד ללא נוכחות פיזית, ועבודתה של יהודית סספורטס משוקעת במימי בריכת פרחי המים שבכניסה אל הגן. בכך מרחיבה התערוכה ופותחת את מושג הפיסול למחוזות קונספטואליים וחושיים, שיתכן והם פחות מוכרים או מובנים מאליהם בהקשר של פיסול חוץ.

יהודית סספורטס

הדס מאור. צילום: מ״ל

מבחינה תמטית, שם התערוכה מעיד על החזרה אל החוץ לאחר תקופת הסגר הארוכה, אך גם על ממד של חזרה אל הטבע, הנוכחת בשפת הפיסול המקומית. בהקשר זה חושפת התערוכה תנועה מתמדת בין עבודות הנשענות על שימוש בקווים מוגדרים ובחומרים כבדים, כמו ברזל או ברונזה, לבין עבודות העושות שימוש בצורות מרוככות ומעוגלות ובחומרים סינתטיים, כמו גומי, לטקס או פוליאסטר.

בנוסף לכך, ישנם מעגלי הקשר פנימיים המחברים בין העבודות, ונוגעים לשאלות של הוצאה מהקשר ושימוש ברדי־מייד, לשאלות של זיכרון ושייכות, לשאלות פוליטיות ולשאלות הנוגעות לנוכחות או היעדר הגוף

חגית:

ההקשרים הללו בחלקם נוכחים בעצם הפלישה של האדם אל הטבע

הדס:

נכון. בהקשר זה חשוב היה לי לא רק לנייד עבודות אל הגן ולהעמיס אותן כתוספת דקורטיבית, אלא לעבוד עם הגן, להשתלב בו ולהגיב אליו. העבודות מפוזרות על פני שטח נרחב יחסית, והצופה מוזמן ללכת בכעין מסלול מעגלי, ולגלות אותן תוך כדי שיטוט, במקביל לגילוי הגן עצמו. חלק מהעבודות גלויות, אחרות נסתרות, והחוויה היא חוויה מצטברת.

העבודה של יערה צח, לדוגמה, גלמים עשויים לטקס אפור התלויים מענפי אחד העצים, נדמית כאילו היא חלק אינטגרלי מהגן ולא תוספת חיצונית. גם העבודה של איתן בן משה, חשופית, מסווה עצמה ונטמעת לחלוטין בפני השטח.

העבודה של מנשה קדישמן, לעומת זאת, מוצבת באופן תצוגה מובהק יותר, המזמין את הצופה להביט בה ובנוף הנפרש מעבר לה אך גם נראה בעדה

יערה צח

מנשה קדישמן

birds

חגית:

את חושבת או מרגישה שיש פערי שפה או תפיסה של הפיסול בין עבודות הדור הבוגר – מדני קרוון וקדישמן, דרך דור הביניים – ציבי גבע ואפילו סיגלית לנדאו – ואל דור הצעירים – יערה צח, מאיה דוניץ, איתן בן משה?

הדס:

אני אוהבת לשלב בתערוכות שאני אוצרת בין עבודות של אמנים מוכרים לעבודות של אמנים צעירים, וכאשר מתאפשר, גם בין עבודות של אמנים בינלאומיים לעבודות של אמנים מקומיים. שילובים אלו חושפים את ההקשרים הפנימיים בין צורות פעולה וחשיבה שונות ומרחיבים את גבולות החווייה.

החלוקה הדורית הכורכת את קדישמן ואת קרוון יחדיו מתפרקת כשחושבים על חומרי העבודה. העבודה של קרוון עשויה כולה מחול, ובכך חורגת מנוקשות ועמידות החומרים המובהקים של הפיסול המינימליסטי, ונקשרת לעבודות של סיגלית לנדאו או משה רואס

כך לדוגמה, החלוקה הדורית הכורכת את קדישמן ואת קרוון יחדיו, למשל, מתפרקת כשחושבים על חומרי העבודה. העבודה של קרוון עשויה כולה מחול, ובכך חורגת מנוקשות ועמידות החומרים המובהקים של הפיסול המינימליסטי, ונקשרת לפתע לעבודות של סיגלית לנדאו או משה רואס.

באותו אופן, כדורי הרגל הממוחזרים המופיעים בעבודה של אלה ליטביץ, נקשרים לפתע לצמיגים הממוחזרים בעבודה של ציבי גבע. והמוקשים בעבודה של יהודית סספורטס יוצרים זיקה גם לסיפור המסגרת של העבודה של אלה ליטביץ וגם לעבודת הביצורים של ציבי גבע. אלו רק כמה מהחוטים המקשרים שניתן לטוות בתערוכה, והם כולם חוצי הגדרות דוריות

לא מתנחמדת לקהל

חגית:

החול של דני קרוון יוצא דופן, אבל בסקירה – מרחוק אמנם – נראה לי שהחומר הולך ומקליש ככל שהאמנים צעירים יותר… מהברזל לבד, מהאטום לשקוף, הגומי והטפיל הפלסטי, ועד לסאונד חסר הגוף? (ואולי אני לגמרי טועה)

הדס:

יש בכך בהחלט משהו, וזה חובר גם למשיכה הגדולה שלי לעבודות נטולות גוף. מרחבים שבהם גוף הצופה הופך לחלק מן העבודה

דני קרוון

גיא זגורסקי

סיגלית לנדאו

סאהר מיעארי

חגית:

הגן הבוטני הוא מקום שבו אנשים לא מצפים לפגוש אמנות. זו הרחבה של החשיבה לא רק במיקום אלא גם בגישה לקהל חדש

הדס:

הקהל שמגיע לגן הבוטני הוא מאוד הטרוגני, ודווקא בגלל זה חשוב היה לאצור תערוכה שיש לה תוקף אמנותי, שיש בה עמדה, שהיא לא Crowd Pleaser. הנהלת הגן הלכה אתי את המייל הנוסף הזה, ואיפשרה לי חופש פעולה מוחלט והכללת עבודות מורכבות יותר לצפייה ולהבנה. פתיחות מחשבתית שלא הייתה מביישת אף מוזיאון

חגית:

ממש. יש פה קריאה לצאת מהחלק התחום לכל גוף תרבות, ולהעז. קצת מזכיר לי את ביקור הפינגווינים במוזיאון באוקלהומה – כשגן החיות יצא מהסגר והמוזיאון עדיין לא… להבדיל. אבל אני רואה בזה קריאה לסולידריות של גופי התרבות זה לזה, וחיפוש הדרכים החדשות

הדס:

נכון. התחלנו לעבוד על התערוכה בתקופת הסגר הראשון וכלל לא היה ברור מה יהיה ואם המאמץ יוכל לשאת פרי בסופו של דבר

חגית:

איך התגובות עד כה? אנשים מתייחסים? נמשכים? יש כבר סיורי אמנות (אני מחכה בקוצר רוח)?

הדס:

התגובות יוצאות דופן, מרגש ומשמח מאוד. אני מקיימת לא מעט סיורים. נראה שהתערוכה ענתה לא רק על צורך של אמנים בהקשר עשייה רלוונטי בתקופה שבה מרבית המוזיאונים סגורים ותערוכות ופרויקטים שונים נדחים או מבוטלים, אלא גם על צורך עז של הקהל, הן ביציאה אל החוץ, והן בצריכת תרבות

חגית:

אני גם רואה ושומעת את זה מכל עבר. אנשים צמאים לאמנות כמו אוויר לנשמה. את חושבת שאפשר להרחיב את המגמה, להציג יותר אמנות בחוצות – כדי לפגוש אנשים במקומות שמותר לשהות בהם? איפה היית רוצה להציג?

הדס:

אני בהחלט חושבת שהחודשים האחרונים שינו מהותית את גבולות האפשרות ואת הרגלי הקיום שלנו. מה שהחל כקושי חושף אט אט אפשרויות חדשות, חלקן יפות ומסעירות. אני חושבת שזו תקופה נהדרת לחשוב יותר על הקשרים פרפורמטיביים, שאפשר לממש גם בחזית של מוזיאון לדוגמה, ולא רק בתוכו. ובפירוש, במרחבים פתוחים ולא רק אונליין. זה לפחות כיוון הפרוייקט הבא שלי, המיועד למרכז סוזן דלל

חגית:

נשמע טוב. למרות שלא ברור לי למה לא מאפשרים לפתוח מוזיאונים וגלריות – שבהם החללים לא צפופים… אבל נמתין בסבלנות. את אופטימית?

הדס:

כן, אני אופטימית. תמיד. אחרת לא הייתי שורדת 🙂


בחזרה אל הטבע
אוצרת: הדס מאור
הגן הבוטני, גבעת רם, ירושלים
משתתפים: איתן בן משה, ציבי גבע, אלי גור אריה, מאיה דוניץ, יעקב דורצ׳ין, גיא זגורסקי, אלה ליטביץ, סיגלית לנדאו, סאהר מיעארי, יהודית סספורטס, יערה צח, מנשה קדישמן, דני קרוון, משה רואס

משה רואס

איתן בן משה

אלה ליטביץ

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden