כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
המקום הכי גם בגיהנום, 7 השנים הראשונות. צילום: מ״ל

דקל בוברוב // המקום הכי חם בגיהנום

״החלטות עיצוביות חייבות לעבור בנפשו של המעצב, אחרת אין טעם״. דקל בוברוב על עיצוב המהדורה המודפסת, לציון שבע שנים להיווסדו של המקום הכי חם בגיהנום

הצעות עבודה נחשקות, ידוע לכל מעצב – מגיעות תמיד בטיימינג בעייתי. ואז עינת שלחה ווטסאפ. טוב, נו, עינת פישביין – שולחת לך ווטסאפ, לא תענה? 

התקופה תחילתו של הסגר השני, אני מנסה לראות את סוף התפקיד שלי בשנקר (ולא מצליח), הגשות סוף שנה – כן זום לא זום – וכבר נהיה חם. העונה השנואה עלי בשנה כבר דופקת חמסינים ואני מזיע ללא הפסקה מחום ומלחץ.

כן, מעוניין, נלך על זה. מעולה, קובעת פגישה עם הצוות. 

נפגשים, אין נפש חיה ברחוב, דבורה פותחת במיוחד עבור עינת את ה״פיצרון״ (תופעה שאתקל בה שוב ושוב במהלך העבודה – מה אנשים מוכנים לעשות בשביל עינת…), הרבה קפה קר ומזגן והסיוט של כל מעצב ספרים נחשף מולי ישיר וחסר פשרות: אתר המקום הכי חם בגיהנום מעוניין לצאת במהדורה מודפסת לציון שבע שנים להיווסדו. אנחנו ב־27 ליולי, רוצים את זה מוכן לפני ראש השנה ואין עוד כלום (אבל כלום!).

כולם רגועים כמו שרק אנשים שעובדים כבר שנים באונליין יכולים להיות. נהיה לי חם והמזגן מפסיק לעזור לי.

אני אחסוך מכם כמה זמן חיכיתי לחומרים (פשוט לוחות זמנים מהגיהנום לא עושים טוב לאנשים עם לב חלש…), אבל סיכמנו ש״בינתיים״ יעבירו לי ״משהו״ ושאנסה להבין לאן אפשר לקחת את הדבר הזה מכאן.

בהתחלה חשבתי לנסות לתרגם ערכים ועקרונות של אתר אינטרנט לפרינט – מה אני לוקח ומה אני משאיר, איך אני מתרגם ערכים ולא שפה חזותית (לא גריד, לא פונט ולא צבע), איך אני מייצר זיקה בין אתר מוכר ומזוהה שקיים כבר שבע שנים לאוביקט מודפס חד־פעמי.

היו ניסיונות. לא צלחו. ה״לקוח״ היה קשה. רצו ״עיתון״: אבל מה זה עיתון? ואיזה סוג של עיתון? ואיך בכלל נראה היום עיתון? בנקודה הזאת החלטתי לחסוך לעצמי ניסיון להגדיר מה הפורמט שאני עובד עליו וקפצתי ראש אל הלא נודע.

איך אני מייצר זיקה בין אתר מוכר ומזוהה שקיים כבר שבע שנים לאוביקט מודפס חד־פעמי? רצו ״עיתון״: אבל מה זה עיתון? ואיזה סוג של עיתון? ואיך בכלל נראה היום עיתון? בנקודה הזאת החלטתי לחסוך לעצמי ניסיון להגדיר מה הפורמט שאני עובד עליו וקפצתי ראש אל הלא נודע

בדראפט הראשון מבנה התוכן, ועל פיו בחירת הנושאים שיכנסו למהדורה, התבסס על שבעת מדורי הגיהנום ועוד שער אחד שכיננו (בינינו) ״הגאולה״, והיה אמור לעסוק במחאה הנוכחית והשינוי (שהלוואי) יבוא בעקבותיה. התחלתי לערוך ניסיונות עם מעברי צבע כדי לנסות להמחיש ״מעבר״. מחושך לאור, מעולם מקולקל לעולם מתוקן, מגיהנום לגן עדן.

מעבר כמרקם חזותי סטטי שמנסה להמחיש תנועה, תהליך, אין התחלה ואין סוף – ישנה דרך והיא הדרך של ״המקום״ – לחשוף ולהציג עוולות ודרך חיים וקבלת החלטות שאינה לוקחת בחשבון את האדם באשר הוא – מתעלמת ממנו, מתעמרת בו, פוגעת, מאשימה, מתעללת, רומסת ודורסת; כאמור גיהנום.

אני מתחיל לקבל חומרים בטפטוף מדוד. טקסט ועוד טקסט, כתבה, טור, ראיון ולאט, לאט מחלחלת לי לתודעה שהטקסטים האלו הם החיים שלנו פה. דימוי היען ויחסיה ההדוקים עם דלי החול שלה שאימצתי לעצמי שנים ארוכות בכדי לא להתמודד, כבר לא הצליח להחזיק מול המציאות שנחשפה בפניי בעודי מעמד את הטקסטים. 

הרגשתי בכל רגע נתון שבו הייתי רגיל לברוח ולהסתתר בין מסמכי האינדיזיין שלי שהפעם משהו קורה אחרת; שמה שקורה פה ביני לבין ״תהליך העבודה שלי״ מקבל משמעות ותהודה גם עם מה שקורה מבחוץ.

הייתי יושב עם מייקי שעות ארוכות על הגהות, יוצא להפגין, חוזר, מתקלח ויושב לעצב. היו ימים של מילים ומשפטים שתיקנו וסידרנו ולא הצלחנו להכיל את הכתוב.

מייקי: שוב סיגריה? כן, מייקי, אני לא יכול יותר. שנייה הפסקה וחוזר… היו לילות של דאגות מוכרות (אין מצב שאני מספיק… ומה שאני עושה לא מספיק טוב/מדוייק/נכון/יפה), מעורבבות עם ציטוטים ומשפטים, שרידים מיום של הגהות.״הבוכריס שלי״ של ורד לוי ברזילי ישב לי על הלב כמה ימים ברצף. המשפטים של בנצ׳י סלמסה שרטו אותי מבפנים, והאיש שהתפרק ודנה דורון הצליחה להרכיב מחדש לא יצא לי מהראש. הכותרות של מייקי לא אפשרו לי ״לא לקרוא״.

״צא מהתור, לא תכנס היום״, אומר המאבטח לטקה, שמחכה כבר שבוע״. דמותו של טקה (שלא ראיתי מעולם) עומד כבר שבוע בשמש הקופחת בניסיון לקבל אשרת עבודה רודפת אותי, ויחד איתו יוסף סלמסה ויהודה ביאדגה וסלומון טקה, וכולם יחד לא מאפשרים לי להרדם. כמה רוע ואטימות לב.

ואני? איפה אני? – אתה? אתה בסך הכל המעצב, תנשום ותמשיך לעצב, אם תמשיך ככה לא תסיים בזמן… ומה עם לילי אודרגו, ומה קרה עם הבן שלה… חייב לזכור מחר לשאול את עינת.

הפונט של הטקסט הרץ גדול מדי (אני מצמצם את גודל הרווח בין השורות, אבל לא מעז להקטין את גודל הפונט). כך גם הכותרת, גודל 30? 30! צועקות הכותרות את שהלב ממאן לקבל, סימוני השוליים הולכים ומצטמצמים, מעולם לא עבדתי עם שוליים כל כך קטנים, והוויכוחים עם מייקי: ״בחייאת, מייקי, תשאיר לי קצת לבן…״, אני נחנק, אני לא נושם, אין פה רווחים, אין פה שוליים, מי יוכל לקרוא את זה.

וככה המציאות מכתיבה לי את סדרת ההחלטות שלי כמעצב ואני חווה בזמן אמת ובווליום גבוה את התיאוריה שלי, שאותה אני מעביר כבר שנים לסטודנטים שלי – החלטות עיצוביות חייבות לעבור בנפשו של המעצב, אחרת אין טעם.

אני חווה בזמן אמת ובווליום גבוה את התיאוריה שלי, שאותה אני מעביר כבר שנים לסטודנטים: החלטות עיצוביות חייבות לעבור בנפשו של המעצב, אחרת אין טעם. ונפשו של המעצב סוערת וכוחותיו הולכים ואוזלים…

והחומרים ממשיכים להגיע. תכננו 96 עמודים, הגענו ל־160, ואי אפשר לוותר. כל סיפור, כל תחקיר וכל טור ממשיכים ומשרטטים באופן מדויק ובלתי מתפשר את מדורי הגיהנום שמזמנים לנו החיים במקום הזה

ואז העטיפה. אני זה שתמיד אומר שעל עטיפה נדבר בסוף, אבל עכשיו, למי עוד נשאר כוח? אני מתעקש על החזון שלי – מעבר מאדום לתכלת ולא יותר. מתאווה לשפוך מים קרים על להבות האש ותמרות העשן שסוערות בתוכי ועל העמודים הספוגים אדום. ורק חוזר ומודה בליבי להילה (שאלתיאלי) שהוזעקה לשבור סגר בשביל לשבת איתי על הגוונים ובחוכמתה הציעה ש״אולי כדאי להוריד קצת ברוויה של האדום״. 

אתר העיתונות העצמאית, המקום הכי חם בגיהנום, מסכם את שבע השנים הראשונות לקיומו, במהדורת מודפסת מיוחדת עם מיטב הכתבות, תקציר תולדות ״המקום״, ראיונות ומאמרים שנכתבו במיוחד עבור המהדורה. עורך: מייקי דגן; עיצוב: דקל בוברוב לרכישה >>


 

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden