כל מה שחשוב ויפה
צילומים: יום עומר

יום עומר: חיים ומוות, חוף הים ועירום חלקי

יום עומר מציג בפסטיבל הצילום הבינלאומי את תיעוד ההתמודדות של משפחתו עם מחלתו של אביו. את אותה תחושה מורבידית הוא רוצה ללכוד גם ״בתמונות של החוף, האנשים היפים והעירום״ שהוא מצלם

אחד מפרויקטי הגמר הבולטים בתחום בצילום בשנה שעברה היה ״להחזיק מים״ של יום עומר במחלקה לצילום בבצלאל, שבו הוא תיעד את ההתמודדות של אביו עם מחלת ALS, ואת חיי המשפחה סביב המורכבות הזו. ״הוא היה חולה בערך חמש שנים״, מספר עומר, ״שזה ממוצע תוחלת החיים של החולים במחלה הזו. זה ניוון שרירים, תהליך מאוד קשה שרואים אותו מאבד את היכולות שלו לאט לאט. באמת זוועה. הייתי מגיע הביתה לעזור כל סוף שבוע בשנים שהוא היה חולה.

״הייתי באמצע התואר, היה לי בן זוג באותה תקופה, והסיטואציה הזו הייתה מאוד קשה. הוא היה במצב סיעודי לגמרי, ותקופה ארוכה לא היה לנו מטפל בכלל. בשנה ב׳ כחלק מתרגיל עשיתי סרט שהראה את החיים ואת נקודות קיצון האלה; אני בים עם חברים בעירום, וכאן סועד את אבא שלי.

״פרויקט הגמר היה ניסיון לעשות את אותו דבר רק בסטילס. יותר רחב, עם ניסיון להפוך את זה לפרויקט שהוא יותר גדול מדוקו על המשפחה, מעבר ל׳רק אני בתוכה׳״.

למה הכוונה במעבר ל״רק אני בתוך המשפחה״? 

״רציתי להראות תמונה יותר רחבה של המקומיות הזו, של איפה אני חי. וגם רציתי לדבר על צילום עצמו ועל ההשראות שלי, על המסורת הזו של צילום רחוב, על המשיכה שלי לגברים וליופי בתוך כל זה. על החיבור עם מוות ועם נושאים קשים יותר, משפחה. רציתי להראות שכל זה מתקיים ביחד כי זה באמת מתקיים ביחד. זו הייתה השאיפה שלי״.

הבחירה לכשעצמה לצלם את התהליך הזה נראית לא פשוטה. איך היה התהליך הזה עבורך, עבור המשפחה?

״אין לי בעיה לחשוף את עצמי, אני ממש מעריך כנות ואמת. אני חושב שזה יוצר חיבורים בצורה יעילה ויותר והזדהות, אותי אישית זה מרגש. והמשפחה התרגלה לזה, אחותי הגדולה, לדוגמה, ממש מקפידה על פרטיות, היא הסכימה להצטלם רק בעבודה בבית חולים (היא מנהלת תפעולית בחדר מיון). הפרויקט התחיל מתמונות שצילמתי ולא חשבתי שאני אשתמש בהן, ואז הבנתי יחד עם המרצים שלי שזה הולך להיות סביב המשפחה״.

אני מחליט מי אני

עומר, בן 30, נולד בשם תומר עמר. ״כשהייתי בבית ספר יסודי ההורים שלי שינו את שם המשפחה לעומר מבלי להתייעץ איתי, אז הייתי תומר עומר רוב חיי״, הוא מספר על שמו הלא שגרתי. ״בגיל 23 הכרתי מישהו טייאווני שחשבתי שקראו לו יום. בדיעבד הסתבר שעיוותתי לו את השם במוחי ואין כזה שם בטייוואן.

״בכל אופן התאהבתי בשם. הייתי כותב הרבה באותה תקופה והתחלתי לכתוב על עצמי בגוף שלישי בשם הזה. ואז ביום אחד הבנתי שאני יכול להחליף את השם, ופשוט עשיתי את זה למחרת. אמרתי לעצמי שזה יהיה תזכורת בשבילי לזה שאני מחליט מי אני״.

אין לי בעיה לחשוף את עצמי, אני ממש מעריך כנות ואמת. אני חושב שזה יוצר חיבורים בצורה יעילה ויותר והזדהות, אותי אישית זה מרגש. והמשפחה התרגלה לזה

הוא גדל בהרצליה ואנחנו נפגשים בבית ילדותו. אותו בית, הסיפור המשפחתי והמקומיות הם הנושאים שגם מובילים את אותו גוף עבודות שמוצג בימים אלו בפסטיבל הצילום PHOTO IS:REAL; והוא בכלל רצה להיות מוזיקאי.

״התעסקתי כמה שנים במוזיקה, למדתי להיות סאונדמן, כתבתי שירים במשך תקופה, והיה לי מופע של איש אחד, על כמה כלים ולופר. רציתי מאוד להצליח בתור מוזיקאי, אבל אחרי כמה הופעות הבנתי שבמה זה ממש לא בשבילי. אז מכרתי את כל הציוד שלי ונרשמתי ללימודי אדריכלות. לא נגעתי בזה מאז״.

למה דווקא אדריכלות?

״הלכתי ללמוד בשביל לקבל מקצוע, מאוד קונקרטי. דמיינתי אדריכלות בתור משהו מאוד נוצץ. התעסקתי באמנות כל החיים, אבל היה לי אנטי ללימודי אמנות. חשבתי שזה משהו שאי אפשר ללמד, ושזה בטח יהיה נורא. מה שהתגלה כדיי נכון. אחרי שנה וחצי הבנתי שזה לא מתאים לי, אז עברתי ללימודי צילום.

״תמיד צילמתי, נמשכתי לצילום אנלוגי מגיל צעיר, לאלבומי תמונות ולנוסטלגיות שבזה. באיזשהו שלב התחלתי להתעמק בצילום קצת יותר-חקרתי על מאסטרים של צילום, והתעניינתי בצילום רחוב. לימדתי את עצמי. התחלתי לצלם זרים ולפנות לאנשים ברחוב, שזה אחד הדברים שהכי מעניינים ומרגשים אותי בצילום״.

לעומת הזרים שאתה מצלם, איך לדעתך הייתה החוויה עבור אבא שלך?

״אני חושב שזה היה תרפי לכולנו. היה לי קשה להיות כאן בזמנים האלה, היה לי קשה לראות את זה, לכולנו. אבל הייתי חייב לעבור את זה איכשהו, והדרך שלי הייתה צילום. זו הייתה גם הדרך שלי לעשות איתם דברים. 

אני חושב שזה היה תרפי לכולנו. היה לי קשה להיות כאן בזמנים האלה, היה לי קשה לראות את זה, לכולנו. אבל הייתי חייב לעבור את זה איכשהו, והדרך שלי הייתה צילום

״ברגעים שלא הייתי מצלם הייתי פחות נחמד, לא רציתי להיות כאן באמת. התמונה של אמא שלי היא תמונה שונה, כי הלבשנו אותה ולקחנו אותה ללוקיישן. חשבתי על זה כמו סרט, וזו הייתה בשבילי כמו סצנה של חלום. ריגש אותי אחר כך להסתכל על התמונות. היא אחת ההשראות הכי גדולות שהיו לי כשהתחלתי לצלם. מודל לנשיות ולחוזק, היא לביאה״.

הוא זכה לראות את הפרויקט?

״לא, הוא היה ממש לקראת סוף חייו. בהתחלה הוא לא רצה להצטלם אבל זה השתחרר לו, אני חושב שלא היה לו אכפת באיזשהו שלב. אולי הוא עשה את זה בשבילי. אני חושב שהוא היה גאה בי. המערכת יחסים איתו הייתה קצת יותר מורכבת: גבר מרוקאי, הוא קיבל פחות טוב את היציאה מהארון שלי״.

גברים ממש בסדר עם זה באופן מפתיע

בגוף עבודות אחר שלו, עומר מצלם בחורים צעירים: ״את הבחור שמצולם בים עם המטקה ביקשתי לצלם, הבחור העירום במים הוא מישהו שהכרתי בגריינדר, ולפעמים אני גם מצלם בחורים שאני יוצא איתם״. ולמרות התחושה המשוחררת שעולה מצילומים, הוא מעיד שהוא עדיין מרגיש חסר ביטחון כשהוא פונה לאנשים ומציע להם להצטלם.

״גם בצילום עצמו, אני מזיע, אני מרגיש שאני לוקח להם מהזמן. וצריך לבוא עם ביטחון בשביל שיסכימו. בלימודים היו מרצים שאמרו לי ׳התמונות יפות, אבל אנחנו רוצים שממש תכיר את המצולמים׳. אז התחלתי לקבוע עם אנשים לסשנים יותר ארוכים, להגיע אליהם הביתה, והייתי מלהק גם אנשים שאני מכיר בברים, בחוץ, דרך רשתות חברתיות״.

אתה אומר שאתה ביישן, אבל כצופה אני מרגישה קרובה למצולמים, אתה מצליח לייצר אינטימיות ואותנטיות. מה שנראה לי מורכב יותר עם גברים, שאולי מרגישים פחות בנוח ״לדגמן״ ולהצטלם. 

״בתרבות היום כולם מפתחים גוף מגיל ממש צעיר. לכולם יש אינסטגרם, והם נראים כאילו הם משווקים את עצמם, כמו דוגמנות. ויש הרבה גברים שעושים את זה. הם מרגישים איתי בנוח ואני מרגיש איתם בנוח״.

יום עומר. צילום: גל חוברה

״האמת שדווקא לנשים יותר קשה לי לפנות בים, וגברים ממש בסדר עם זה באופן מפתיע. לפעמים אני פונה למישהו אבל בסוף החבר שלו ממש רוצה להצטלם. לפעמים קשה לי עם הידיעה שאצטרך לעשות את אותו הדבר כל החיים. מצד שני, אני גם כמה לדעת מה זה הדבר שאני עושה; שאוכל לראות את זה באופן יותר ברור, ויהיה לי יותר קל לפעול״.

על פי מה אתה מלהק את המצולמים?

״בהתחלה ההשראות העיקריות שלי היו פורטרטים של כל מיני אאוטסיידרים, אנשי שוליים. איכשהו זה התגלגל לצעירים יותר, אידיאליים מסויימים של יופי. גם פתחתי חשבון אינסטגרם, שאני חושב שדי השפיע על החשיבה שלי בצילום, ועל המהלכים שלי.״ 

באיזה אופן?

״בשלב מסויים היה לי חשוב להוכיח שאני יודע ללהק דוגמנים מעניינים ושאני יכול לצלם גם אופנה, כדי להשתלב בתעשייה. בבצלאל זה לא התקבל בעין יפה, אבל האינסטגרם לעומת זאת מאוד עודד אותי להמשיך עם הקו הזה. התחלתי ללהק אנשים כמו להפקות אופנה, רציתי להתנסות בזה לתקופה. פניתי לאנשים שהם יותר יפים, סוג של אידיאלים של יופי. 

״באינסטגרם יש הרבה אידיאלים של גוף; ויש קהל ויש לייקים. מה שתופס הרבה פעמים זה יופי וצעירים. הדברים האלה יכולים להיות די שטחיים ומשעממים לפעמים, אבל רציתי לחקור את זה ולהוכיח לעצמי שאני יכול.

בשלב מסויים היה לי חשוב להוכיח שאני יודע ללהק דוגמנים מעניינים ושאני יכול לצלם גם אופנה, כדי להשתלב בתעשייה. בבצלאל זה לא התקבל בעין יפה, אבל האינסטגרם לעומת זאת מאוד עודד אותי להמשיך עם הקו הזה

״כצלם, האמנות, ההתפתחות האישית שלי והרגש הם הדברים העיקריים שחשובים לי. אבל כשאת נכנסת לשוק הזה, אז את גם חושבת איך את מתחבבת, איך את מפרנסת את עצמך. אני רוצה להראות שאני מסוגל לעשות כל מיני דברים בסקאלות של צילום.

״בצילום דוקומנטרי לפעמים הגישה היא של ׳לא עשית כלום, עברת ליד משהו וצילמת אותו׳. גם התחלתי להיכנס לפוליטיקה של מה אני יכול למכור, ומה אפשר לתלות על קיר: לאן התוצר של העבודה שלי הולך בסופו של דבר, אם זה ספר, תערוכה, תחרויות״.

כשאתה מדבר על אידיאלים של יופי שרואים באינסטגרם, הם לא בהכרח גברים מקומיים ״טיפוסיים״ בחוף הים. למה הכוונה?

״אולי אני מדבר יותר על אירוטיות, נפתחתי גם לעולם של צילום הומו־אירוטי, וצעירים אוהבים יותר את מה שהוא לא בר רפאלי, בנות רגילות, לוק יותר טבעי, פחות איפור. ואת האווירה הזו של חיים, חוף, ועירום חלקי״.

ומאיפה מגיעה המשיכה לים שיש הרבה ממנה בצילומים?

״מכמה הבטים: האהבה שלי לצילום התחילה מאלבומי תמונות עם  בריכות, ים, והאווירה או הלך הרוח של חופשה. זה משהו שאני מאוד אוהב ומרגש אותי. מצד שני יש את הפרקטיקה העיקרית שלי, שהיא פשוט לצאת החוצה ולצלם. בחוף יש המון אנשים והתרחשויות. ויש גם עירום חלקי, מה שיוצר מתח שאני אוהב.

״אני אוהב מורבידיות, הייתי רוצה לקוות שגם בתמונות האלה של חוף, אנשים יפים ועירום, יהיה את הצד הזה שהוא הפוך לגמרי. איכשהו, אני מרגיש שיש את זה בי ובראייה שלי. כשאני מתבונן במשהו יפה, אני תמיד רואה בו גם את זה שהוא בר חלוף. אני חושב על מוות דיי כל יום״.

מה מעסיק אותך בימים אלה? אתה ממשיך לצאת החוצה ולצלם?

״לאחרונה כל הצילומים שעשיתי היו בחוף, ופה ושם אני מתעניין בעירום גברי. עכשיו כבר חורף אז אני עושה קצת מודלים ומצלם ברחוב. אני מאוד ביקורתי, מטיל ספק באיכות של העבודות שלי. וקשה לי עם העובדה שיש עוד אנשים שעושים את מה שאני עושה. נורא קשה להתבלט. באופן כללי הערך של צילום דוקומנטרי ירד, אין לו הילה כמו של אמנות״.


PHOTO IS:RAEL
פסטיבל הצילום הבינלאומי ה־8
ככר המדינה, תל אביב
9-21.11

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    האבתי את הצילום של שתיי הנשים במטבח ,כאילו לקוח מסרט של אלמדובר- השחקניות דומות לשחקנית ספרדיה שמופיעה בסרטיו.
    אהבתי את הצילום של גבר עירום בגבו, במיים כאילו שנפל- מעד, אך גבר למרות שמחפש את דרכו -חייב לקום. רציתי לראות עוד מה קורה איתו.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden