כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
איילה לנדאו, נחש לוחש תחת השמיכה. צילומי עבודות: תום פורת

איילה לנדאו: קישוטים מהתת מודע

בתערוכת היחיד שלה בגלריה מנשר ״נחש לוחש תחת השמיכה״, איילה לנדאו מתרגמת רישומים דמוניים ששרבטו נזירים סביב טקסטים קדומים, לעבודות רקמה צבעונית ופתיינית

חגית: הי איילה, מה שלומך? התחלת את השנה רבת פעלים (כנגד כל המגמות הרדומות עכשיו): גם ראשת מחלקה במוסררה, גם תערוכה חדשה, הרבה בבת אחת

איילה: או וואו, כן, בהחלט, תקופה עם המון התרחשויות. גוף העבודות בתערוכה הוא תוצאה של תהליך שהחל לפני שלוש שנים, ויצא שעבדתי עליו און אנד אוף כל פעם שהזדמן, ובתחילת החורף שעבר נכנסתי חזרה לסטודיו בכדי להתמקד בעבודה עליו

חגית: וזה מה שעשית במשך הסגר הראשון?

איילה: לא בדיוק, זה מעניין. המחשבה הייתה שהסגר הוא בדיוק ההזדמנות לעשות את זה, אבל מצאתי את עצמי מגיעה לסטודיו בלילות ועובדת על דברים אחרים, יותר בקטן, ספונה מול השולחן.

בכללי, אני שואפת לעבוד מתוך שחרור ולעבוד על איזונים של אינטואיציה ומודעות, ובסגר משהו ממש פרץ החוצה מהבחינה הזאת. מצאתי את עצמי עובדת בשחרור מלא, ולכן אולי אני מגדירה את העבודות האלו כגוף עבודות אחר. נפרד אבל קשור. את העבודות האלה הצגתי בספטמבר בתערוכת פופ־אפ, בדירה של חבר בירושלים.

לאט לאט, עם היציאה מהסגר וההזדמנות שנוצרה להציג, חזרתי שוב לעבוד על ״נחש לוחש תחת השמיכה״

חגית: התערוכה החדשה תוכננה מזמן ונדחתה בגלל המשבר?

איילה: מיקה (מילגרום, מנהלת הגלריה ואוצרת התערוכה) הזמינה אותי להציג והכוכבים הסתדרו. כי אני באיזשהו שלב תהיתי מתי ומה יקרה עם גוף העבודות הזה, ובגלל שכל המצב מאוד מוזר, לא היה לי בכלל כיוון 

חגית: אז מה נראה בתערוכה?

איילה: עבודות טקסטיל – בדים שונים ומשונים שאני אוספת במהלך השנים האחרונות, סדינים, מגבות, שמיכות – ועליהן דימויים מצויירים בשמן על נייר ומודבקים על הבד, שעובר גם תהליך של עיטור וקישוט מוגזם.

הציורים שואבים השראה מציורי נזירים מימי הביניים. אלו ציורים ששורבטו בשוליים של כתבים שהנזירים העתיקו. הציורים מאוד משונים, וולגריים ואלימים לעיתים, המון מפלצות, מיניות ואלימות. מתוך הציורים האלו, שעוברים טרנספורמציה מסוגים שונים בציור שלי, אני מנסה לייצר סיפור, מעין מיתולוגיה מומצאת

חגית: מזכיר לי את ״שם הוורד״

איילה: לגמרי ״שם הוורד״. אני לא זוכרת איפה ומתי נתקלתי בהם לראשונה: הכל התחיל אחרי התערוכה בגלריית הקיבוץ (2017) שם עבדתי באותה טכניקה, אבל הדימויים היו מסכות – הכלאות של מסכות מתקופות ותרבויות שונות. המעבר למיתולוגיה, לתרבות אחרת ולאלמנטים טקסיים וקצת אפלים היה נראה לי טבעי

חגית: שם גם נפגשנו לראשונה, בתערוכה ״צבאות וקרקסים״ שהצגת בגלריה הקיבוץ ז״ל. זכרתי את המסכות. והשרבוט בשוליים דומה למה שילדים מקשקשים על שולחן הכתיבה בבית הספר, או השרבוט הלא מודע כשמדברים בטלפון (יש עוד אנשים שמשרבטים כשהם מדברים בטלפון?)

בעבודות האלה יש המון מחשבה על תהליך של התבגרות. אנחנו נולדים משוחררים מקונבנציות וככל שאנחנו מתבגרים אנחנו עוברים משטור של היצרים, באופן שמדחיק וגורם לתחושות של בושה, בלי להבין את המשמעויות וההשלכות של ההדחקה וההסתרה. ואז נוצרים המקומות האפלים יותר

איילה: עניין אותי לקחת את הדימויים שנולדו מתוך שוליים, ושנוצרו מדחף כלשהו בלתי נשלט (כפי שאני תפסתי את זה) ולהעמיד אותם במרכז. בשרבוטים באים לידי ביטוי צרכים ודחפים שקיימים מאז ומתמיד, אצל כולנו, אבל אנחנו בוחרים לדכא אותם, להסתיר ולאו דווקא להתמודד איתם (או אפילו לקבל או להשתמש בהם).

בעבודות האלה יש המון מחשבה על תהליך של התבגרות. אנחנו נולדים משוחררים מקונבנציות וככל שאנחנו מתבגרים אנחנו עוברים משטור של היצרים, באופן שמדחיק וגורם לתחושות של בושה, בלי להבין את המשמעויות וההשלכות של ההדחקה וההסתרה. ואז נוצרים המקומות האפלים יותר.

איילה לנדאו. צילום: מ״ל

birds

ובכלל, המשטור התרבותי הזה, שמפחד מכוחות מסויימים ומדכא אותם, כדי לשרת מוקדי כוח שמשמרים את ההיררכיה והמבנה הקיים, גם בהקשר המגדרי, הפטריארכלי. עלו לי גם הרבה מחשבות לגבי שוטה הכפר והתפקיד שלו בעולם – כאילו משוגע ומצחיק, אבל בהוויה שלו יש לו תפקיד להאיר את כל התחלואות. כמו סאטירה באיזהשהו אופן

חגית: שוטה הכפר הוא מטאפורה טובה לכוחות המודחקים, הדברים שאסור להגיד (או לחשוב או לפנטז). במידה מסויימת זה גם המקום שאמנות תופסת בחברה, משהו בין הילדים הנוראים לנביאים והחכמים

איילה: בדיוק זה.

אוסיף רגע, שהכל קשור כמובן לאוטוביוגרפיה ולתהליך השחרור שלי מהעובדה שגדלתי בחברה וחינוך דתי. זה לא בהכרח ריחוק בשבילי, יותר ניגוד שמדגיש את הקושי

חגית: אני מזהה שני צירי ״עלילה״: 1. ההגדלה וההעברה של חומרים שוליים ומודחקים לפוקוס ולמרכז התמונה; 2. ה״ריכוך״ של דימויים קשים שעוברים סובלימציה, הופכים לקישוטים…

איילה: חומר, צבע וחיבורים, הם התשוקה הכי גדולה שלי. תמיד נמשכתי לטקסטיל. ניסיתי הרבה זמן להבין למה, אני אוהבת את השימוש בחומר שיש לו היסטוריה, שהיה קרוב ועטף פעם מישהו צמוד צמוד לגוף. זה מרגש אותי, גם לחקור את הצבעוניות והפטרנים בטקסטיל מתקופות שונות.

הבדים הם אלמנט חיוני בחיים שלנו, גם פרקטית – הכסות, מיד אחרי אוכל, אוויר ושתיה. וזו גם דרך לבטא את הזהות שלנו

חגית: למה את מציירת על נייר ולא ישירות על הבד?

איילה: חשוב לי שהדימויים לא ייטמעו בתוך הבד, שהם יהיו שכבה נוספת. קצת כמו בתיאטרון, שיש את ההתרחשות, השחקנים והתפאורה. הנייר הוא ההתרחשות והבד הוא התפאורה, שני רבדים שונים שמקיימים יחסים. 

חשוב לי שהדימויים לא ייטמעו בתוך הבד, שהם יהיו שכבה נוספת. קצת כמו בתיאטרון, שיש את ההתרחשות, השחקנים והתפאורה. הנייר הוא ההתרחשות והבד הוא התפאורה, שני רבדים שונים שמקיימים יחסים

אולי מכיוון שבבסיס אני מגדירה את עצמי כפסלת, גם כשאני ״מציירת״ הדו־ממד הקלאסי של הציור לא מספק אותי ואני זקוקה לתחושה של חומרים שונים ועוד פעולה שמייצרת עומק

חגית: תסבירי את שם התערוכה?

איילה: גם השם של התערוכה הקודמת, ״צבאות וקרקסים״, וגם ״נחש לוחש תחת השמיכה״, הם שורות מאותו שיר של גבריאל בלחסן, שנקרא ״ברוך הבא״

חגית: לא קישרתי. עשית לי קצת צמרמורת עכשיו

איילה: באופן כללי קשה לי מאוד תמיד עם לתת שמות לתערוכה וכאן פשוט משהו הרגיש כל כך נכון ומתחבר. במקרה הזה הנחש כמובן כסימבול לכוחות המודחקים

חגית: הנחש – הפרוידיאני? החטא הקדמון?

איילה: שניהם. לאורך זמן חשבתי שזה פחד מכוח חיצוני, ותוך כדי העבודה הבנתי שהנחש הוא גם אני

חגית: מעניין שאת חוזרת לגבריאל בלחסן – גיבור טראגי ויוצר מרגש – כאילו מדובר בשני פרקים מסדרה, ובמרחק של יותר משלוש שנים זה מזה. אהבתי את ההמשכיות

איילה: תודה, מרגש אותי שאת אומרת. הכל באמת דברים מאוד בסיסיים, המקום שלנו בעולם והפחדים, הפער בין הפנים לחוץ. בשבילי זו גם הילדה שהייתי והאישה והאמא שאני היום 🙂

חגית: לפני שניפרד – משהו על תחילת השנה במוסררה? איך לומדים אמנות מרחוק (בלי לשרבט על שולחנות הכיתה)?

איילה: בהחלט מאתגר בלמידה מרחוק, אבל אנחנו עובדים קשה כדי להצליח במסגרת המגבלות האלו. חשיבה והתאמה של התכנים לפורמט, ובעזרת תקשורת מתמדת בין כולנו, הסטודנטים והצוות, חייבת להגיד שיש רגעים מרגשים ושמצליח גם להיווצר חיבור על אף המרחק. 

בתקווה שנוכל לחזור בקרוב ולהמשיך את החיבור והעשייה פנים אל פנים. זה דורש מאיתנו המון סבלנות ויצירתיות, שיש בה גם משהו מבורך


איילה לנדאו | נחש לוחש תחת השמיכה
אוצרת: מיקה מילגרום
גלריה מנשר, דוד חכמי 18, תל אביב
נעילה: 7.12

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden