אבי און אסייג // Games of Adolescents

הרצון לתקוע פין חדש בראייה המרחבית שלנו כלפי תצורות של גברים וגבריות הוא שגרם לי לרצות וליצור עבודה זו, שעיקרה שיחזור תמונות שמציגות אתלטיות זכרית במיטבה. בעבר תמונות אלו היו חפות ממיניות, ואילו כעת, בראיה מחודשת, שמושפעת מהלך רוח אופנתי קיים (שעוסק בביטויי מגדר), אני מבקש לתת אינטרפרטציה רעננה, נזילה, ואולי גם חמקנית, לאותה זכריות ברורה וחסונה. ושכעת, בהחלט אינה חפה ממיניות רכה.

ביקשתי ״לעדכן״ דימויים ישנים (מהשנים 1940-1980), שבהם מצולמות דמויות היפר־גבריות, על ידי בחירת מצולמים שאינם עונים להגדרה; לא במראם, ולא בעיסוקם, אלא דווקא אנשים שתחומי העיסוק שלהם לוקחים חלק במתיחת והרחבת המושג גבריות. האחד, ניית׳ן צ׳יפס, רקדן באנסמבל בת שבע, במקור מבריטניה; השני, גיל סרי לוי, סטודנט למשחק מרמת גן. 

שיבוץ והלבשת המצולמים בפריטי לבוש שעוצבו עבור עבודה זו – שמרגישים כמו סקנד סקין, בצבעוניות שמתמזגת עם הגוף, ועם שילוב מועט של סרטי תחרה ישנים – הופכים את סדרת התמונות לזו המייצגת גבריות חדשה שמבקשת להנכיח את עצמה, לא בקול תרועה.

לדוגמה, הגזרות מצד אחד אינן פורצות דרך ושומרות על פשטות, אך בתוספת של א־פראט (תפר מכונה שמגמר את כל הפריטים), שמחקה תפרים של לבני נשים משנות ה־40, ישנה התכווננות, לפנות מקום לאותם ייצוגים שונים של גבריות שעתידים לבוא. כך גם גופיה בעלת שלוש כתפיות, בשילוב של אבזמי וינטג׳ מחזיות של נשים שפורקו והורכבו מחדש, היא דרך נוספת לדייק ולחדש, ואולי, במובן מסוים, דרך לייצר טונים חדשים לביטויי מגדר מעומעמים.

הצילומים עצמם נעשו בחדר שינה שהפשטתי מרהיטיו ושלא נשאר בו זכר לתפקידו המקורי, וזאת על מנת להדגיש ולהאדיר את נוכחותם של המצולמים. עבודותיו הקודמות של איתמר ממון, סטודנט וצלם בתחילת דרכו, שפכו אור חדש על האופן שבו אני רואה טסטוסטרון וחוויות גבריות. הם אלה שגרמו לי לבקש ממנו לקחת חלק בעבודה ולצלמה. אחרי פיתוח התמונות, הנחנו להם להישחק מספר שבועות בין שגרת היומיום, וכך יצרנו ״גריין״ טבעי שהוסיף ממד של זיכרון שלא באמת קיים. 

העבודה היא המשך ישיר של עיסוק נרחב ומתמיד אישי שלי, בהנכחה של גבריות נזילה בנוף הישראלי; אותה גבריות שבעבר הייתה מזוהה עם מאצ׳ואיזם ועם צורך עז להתבדל מכל סממן נשי.

הפריטים שעיצבתי אמנם מצולמים על בנים־זכרים, אך הם בהכרח עוצבו לשני המינים ולכל הקשת המגדרית שביניהם. אחרי לימודים ארוכים במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, אני סבור ובטוח שאיני רוצה להיות מעצב שמגדיר וממגדר את לקוחותיו מראש (וזו בהנחה שארצה להיות מעצב אופנה).

אני חושב שיוצרים צעירים (ולא רק) צריכים להבין את הכוח שלהם כאמנים וכמעצבים: אנו מעצבי תודעה, ואופנה היא הלך רוח שנקבע על ידי מספר משתנים. אנחנו חלק מהמשתנים. אם נפנים ונחליט שאין צורך בהבחנה בין המינים לגבי מי ילבש מה (כמו שלימדו ואימנו אותנו לחשוב לאורך השנים), זה יחלחל אט אט לתודעה ואנחנו נביא את הבשורה. היא הגיעה כבר ללונדון ולשאר בירות אופנה בעולם.

הדרך לשינוי אגב, יכולה, ואולי צריכה, להתחיל במלתחה. אחר כך, כנראה, במגרש משחקים, ואז גם בחלוקת תפקידים (בחדר המיטות, במוסדות אקדמאיים, בממשלה!). ישראל היא הא.נשים שחיים ופועלים בה. היא הא.נשים שיוצרות בה. היא תמהיל ובליל של ישויות שמרכיבות אותה. עלינו להיות חלוצים ולשנות.

 לא לקרוא לשינוי. לעשות שינוי.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו