כל מה שחשוב ויפה
עמית בן נון
עמית בן נון. צילום: גל חוברה

20 ומשהו // עמית בן נון

הציור ריפא את כל מה שעשו לה; פיקאסו גרם לה להבין שאולי היא לא מציירת כל כך מוזר; לא רוצה למכור כיסויים לאייפון (״הייתי מחליפה מקצוע עם איזה הייטקיסטית״)

עמית בן נון, בת 24, מתגוררת באזור (במקור מרעות), ציירת.

הציור ריפא אותי

התחלתי לצייר לפני עשר שנים, אני ממש זוכרת את היום הזה. הייתי בת 14 והחלטתי לפרוש מהתיכון. הודעתי להורים שלי שאני לא חוזרת לשם. היה לי מאוד קשה מבחינה חברתית, הייתי עוף מוזר. בדיעבד אני יודעת להגיד שעשו לי שיימיניג, ממש רמסו לי את הביטחון. החלטתי שאני לא הולכת יותר והסתגרתי בחדר, זו הייתה שנה שלא יצאתי מגבולות הבית. 

הייתי ערה באיזה לילה, ופשוט התחלתי לצייר כמה פרצופים בסקצ׳בוק שלקחתי מהחדר של אחותי. חתמתי למטה בכתב הפוך והייתי ממש מבסוטה. לא הרגשתי לפני כן שאני יודעת לעשות משהו. פתאום הבנתי שאני יכולה לקום בבוקר ויהיה בסדר.

ציירתי 24/7, הכי חזק שאפשר, 100 פרצופים ביום. מציירת, תולשת, ועוד פעם – לא מרימה את היד מהדף. לא חשבתי שעשר שנים אחר כך אני עדיין אעשה את אותו הדבר, אבל ידעתי שזה מה שעבורו אקום בבוקר בזמן הקרוב. רציתי לעזור לעצמי וזה היה הדבר היחיד שעזר לי.

אחרי השנה הזו חיזקתי את עצמי, ולא יכלו לחדור לקירות של הבית, לא יכלו לפגוע בי בשום צורה. הציור ריפא את כל מה שעשו לי אי פעם, הפסיכולוג הכי טוב. 

אם אצייר ציור על מוות – אף אחד לא יידע

בהתחלה ציירתי חזק, צבעוני וצועק. היה לי הכי קל שזה יבוא ישירות מהידיים. ממש התחברתי לפנדה, חרטתי איתה את כל מה שאני מרגישה, הוצאתי את כל האגרסיות. לא הייתי צריכה לחשוב על דיוק המכחול, ולחכות שהצבע יתייבש.

לאט לאט הרגשתי יותר ״נורמלית״ והתחלתי להשתמש בעפרונות. הייתי יותר מדוייקת, שלווה, פחות כועסת. עד אז סיימתי ציור בשלוש שניות, ופתאום יכולתי לצייר ציור אחד במשך שבוע. עברתי לגדלים אחרים, זו הייתה הרגשה אחרת, יותר רצינית.

ציור של עמית בן נון ציור של עמית בן נון ציור של עמית בן נון ציור של עמית בן נון

אבל עם כל זה, הציורים היו עדיין מאוד עצובים. אני זוכרת שאמא שלי אהבה ציור אחד, פתאום זה לא היה קשקוש בעיניה והיא תלתה אותו בסלון. זה הדהים אותי שלא משנה כמה עצוב הציור יהיה בעיניי, בעיניי אחרים הוא יראה אחרת. אם אצייר ציור על מוות – אף אחד לא יידע. וזה גרם לי לרצות לשחרר עוד יותר את כל מה שאני מרגישה. המשכתי עם עפרון ואז עברתי לאקריליק, ועכשיו אני משלבת הכל יחד. 

הייתי ילדה מאוד רומנטית, היה לי חבר בכיתה א׳ שהייתי כותבת עליו שירי אהבה ושולחת לסבתא שלי במייל. היא הייתה כותבת לי – איזה יופי, תשלחי לי עוד. עד היום אני מסתכלת על המיילים האלו בכדי להיזכר כמה היא תמכה בי. בזכותה הייתי כותבת המון, עד שהיא נפטרה.

יש הרבה טקסטים שמחקתי חלקים מהם בציורים, כי אני מפחדת שייראו. זו גם הסיבה שאני כותבת הפוך, כדי שלא יבינו מה אני רוצה להגיד. סוג של לברוח ממה שאני עושה

כשהתחלתי לצייר רציתי גם לדבר. לרוב הפרדתי בין הכתיבה לציור, והיום אני רוצה לשלב אותם, כי קצת יותר קשה לי רק לכתוב לאחרונה. יש הרבה טקסטים שמחקתי חלקים מהם בציורים, כי אני מפחדת שייראו. זו גם הסיבה שאני כותבת הפוך, כדי שלא יבינו מה אני רוצה להגיד. סוג של לברוח ממה שאני עושה. 

דיאלוג עם פיקאסו

אני מלמדת את עצמי כי הבנתי שאני לא רוצה ללכת ללמוד. נתתי צ׳אנס ללימודי ערב בבית ברל, והייתה שם מרצה שאסרה עלינו לצייר בבית. באיזשהו שלב היא שאלה אותי מול כל הכיתה: את מציירת בבית? ברור, את רוצה לשלם לי על פסיכולוג? זה הכלי שלי לפרוק.

אבא שלי לא מאמין בדרך העצמאית שלי כרגע, ומאוד רוצה שאלך ללמוד בבצלאל. ככה אני אהיה באמת אמנית בעיניו. הבנתי שלא מתאים לי ללכת למקום שילמד אותי איך להוציא את הרגשות שלי. 

ציור של עמית בן נון ציור של עמית בן נון ציור של עמית בן נון

birds

כשאחותי טסה לניו־יורק ביקרתי אותה וגיליתי את פיקאסו. פתאום הרגשתי שיש לי חבר. ניהלתי איתו דיאלוג, ויותר משהוא היווה לי השראה, הבנתי שאולי אני לא מציירת כל כך מוזר. אולי העין שלי רואה דברים שהם כן יפים בעיני אחרים. ריגש אותי להבין שאם אני אצייר פרצוף שהוא לא ריאליסטי – זה יכול להתקבל.

כשהבנתי שזה לא משנה איך אני מציירת, אלא שחשוב שאני אתחבר למה שאני מציירת, זה קירב אותי לשאר העולם. טסתי לפריז וקיבלתי השראה מרחובות, פתאום מקומות ריגשו אותי והוצאתי את זה על הדף. אני מאוד רוצה לעבור לאיטליה. הכל כל כך יפה, בפעם הראשונה שביקרתי שם הייתי בהלם. הכל אמנות, את הולכת ברחוב ומרגישה תרבות. כאן אין תרבות. כאן יש הייטק, אוכל ופוליטיקה. 

מצטלמת פרובוקטיבי כדי להראות את האמנות

זרקתי המון ציורים, לא יכולתי לסבול אותם כי הם הראו לי כמה עצובה ומדוכדכת הייתי. נראה לי שהייתי יותר מלאת ביטחון אז, מהיום. אהבתי את מה שעשיתי והתגאיתי בזה, אז למה לא להראות את הציורים? גם בדיוק התחיל האינסטגרם בזמנו. אני מצטלמת איתם כדי להראות אותם יותר מאשר להראות את עצמי.

אמרו לי שאני מצטלמת פרובוקטיבי כדי להראות את האמנות שלי, ופאק איט. אז אני מצטלמת בלי מכנסיים כדי שישימו לב לציורים. רציתי להודות לציור שהפך אותי למה שאני, שבסופו של דבר נהייתי מלאת ביטחון ותודה

אמרו לי שאני מצטלמת פרובוקטיבי כדי להראות את האמנות שלי, ופאק איט. אז אני מצטלמת בלי מכנסיים כדי שישימו לב לציורים. בהתחלה זה היה מאוד דיסוננסי. לא היה לי ביטחון, אבל הצגתי את זה כאילו יש לי. רציתי להודות לציור שהפך אותי למה שאני, שבסופו של דבר נהייתי מלאת ביטחון ותודה. 

לא אוהבת לצאת מהבית

כשהבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות חיפשתי עזרה בכל מקום אפשרי. יצרתי קשר עם בחור מהתחום שהתלהב מהאמנות שלי ורצה לעזור, ובזכותו גם הצגתי. אחר כך היינו אמורים להבין איך הוא ממשיך לעזור לי, נפגשנו באיזה ערב והוא פשוט פלרטט איתי. אמרתי לו שאני הולכת, ומאז הוא לא דיבר איתי כמובן. הבנתי שאני לא יכולה לסמוך על אף אחד. 

שלחתי את הציורים שלי לכל מקום אפשרי, אבל לא הצלחתי להתקדם. לא גדלתי בתל אביב אז אני לא מכירה אנשים, ואני גם לא אוהבת לצאת מהבית. רוב הסיכויים שאם מישהו ישאל אותי מה אני עושה, אני לא אגיד שאני עושה אמנות. אני לא מרגישה שזה מעניין אנשים. היו שאמרו לי – תמשיכי ובסוף תצליחי. מה זה בסוף? אני לא רוצה למות ושאז יגלו אותי. בשביל מה זה שווה? בשביל מה אני אחיה? 

ציור של עמית בן נון ציור של עמית בן נון ציור של עמית בן נון ציור של עמית בן נון

הייתי מחליפה עם הייטקיסטית

בכל פעם כשחיפשתי קול קורא ביקשו קורות חיים, תואר ראשון, המלצות. אין לי שום דבר כזה. אבל למה זה הופך אותי לפחות? פיללתי שאני ארצה לעשות משהו אחר. נועדתי לעשות משהו, אבל הוא לא מקדם אותי לשום מקום. זה דיסוננס; אני שונאת לצייר, אבל אני כל כך אוהבת לצייר שאני לא יכולה להפסיק.

יש חודשים שאני אתרחק מהציור רק כדי לבדוק אם אני יכולה לעשות משהו אחר. עבדתי הרבה עם ילדים, אז חשבתי שאולי אני צריכה להיות גננת. ניסיתי אילוסטרייטור. אבל הציור מושך אותי חזרה כל הזמן.

הייתי מחליפה עם איזו הייטקיסטית ומשנה את החיים שלי לכיוון אחר לגמרי, אבל אני לא אוהבת שום דבר מספיק בשביל לעבוד בו: אני אוהבת לעשות אמנות, ותמיד יהיה לי קל ליצור. אם אני לא יוצרת כמה ימים זה כי לא טוב לי נפשית, בגלל שאני לא רוצה לצייר. אני לא רוצה להיות שייכת לחיים האלו, אבל הם רודפים אותי. 

אל תהיה אמן אם אתה לא חייב

לרוב הדמויות בציורים שלי הן דיוקן עצמי. את הציור הוורוד ציירתי אחרי שראיתי את הסרט הדוקומנטרי ״המחיר של הכל״. רואיינו בו אנשים שרוכשים אמנות, אוצרים ואמנים כמובן. נאמר שם שאנשים יקנו רק מה שינגישו להם בהרבה כסף. זאת אומרת שאם אני אתמחר את הציור שלי ב־100 אלף דולר, יחשבו שהוא שווה את הסכום הזה.

ציור של עמית בן נון ציור של עמית בן נון ציור של עמית בן נון

ציור של עמית בן נון

אחד המרואיינים אמר ״אל תהיה אמן אם אתה לא באמת חייב״. וזה בדיוק מה שאני מרגישה: תמיד ניסיתי להיות אחרת ממה שאני, ואני פשוט לא מסוגלת. המשפט הזה כל כך מדוייק, כולם רוצים להיות אמנים כי זה נשמע זוהר. וזה לא זוהר, לפעמים זה מתסכל ברמת דיכאון יומיומי. 

אז צבעתי הכל בוורוד וכתבתי את המשפט Don't be an artist if you don't have to, והוספתי But what if you have to? אני צריכה לשמוע תשובה. אם אני חייבת לעשות אמנות, מה אני עושה? 

למכור כיסויים לאייפון

יש אמנים שמוכרים כיסויים לאייפון עם הציורים שלהם, ואני לא יכולה לראות את זה. או שהם אומרים בראיונות, כמו אחרים שמתמסחרים – אני רוצה להציג במומה, במוזיאונים גדולים. אתה לא יכול להציג במומה כשאתה מוכר כיסויים לאייפון.

אמרו לי למכור פוסטרים, חולצות עם הדפסים של הציורים, אבל אני חושבת שהציורים שלי ראויים להרבה יותר: הם עזרו לי להיות מי שאני, אני רוצה לעזור להם להיות מי שהם. הייתי רוצה למצוא תחביב שיכניס לי כסף ויאפשר לי לעשות אמנות. את חיה את האמנות שלך, את נכנסת לדיכאון בגללה, את שמחה בזכותה, אז את רוצה ליצור יום יום. 

אמרו לי למכור פוסטרים, חולצות עם הדפסים של הציורים, אבל אני חושבת שהציורים שלי ראויים להרבה יותר: הם עזרו לי להיות מי שאני, אני רוצה לעזור להם להיות מי שהם

אני עושה את זה כבר עשר שנים, מישהו בטוח ראה את זה, אנחנו חיים בעולם כל כך אינטרנטי. עכשיו שלחתי את העבודות שלי לקול קורא, והייתי צריכה לכתוב על עצמי. אני באמת חושבת שאני לא מעניינת; אני מציירת, אבל הציורים עומדים בפני עצמם לגמרי.

למה אני לא יכולה להציג את העבודות שלי, מבלי לדבר על עצמי? אני חושבת שזה מה שעוצר אותי, כי לצייר זה לא מספיק. אני מציירת לא כי זה יפה או כיף, אלא כי זה מה שאני עושה כדי לחיות. אם אני אגיד דבר כזה ליד המשפחה שלי, אני חושבת שהם ירימו גבה, או יחשבו שזה הזוי ולא נכון. היו משפטים של ״את תהיי קופאית בסופר בסוף״. ואיכשהו זה לא הצליח להוריד אותי.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

10 תגובות על הכתבה

  1. הילית

    מקסים

  2. lea

    אוהבת. צבעוניות, תנועה ועזות של קו. מעולה. אני מחכה לבאות

  3. נוי

    לדעתי, גם אם תמכרי הדפסים כדי להרוויח כסף זה לא מה שיגדיר את האמנות שלך או יוריד מהערך שלהן, רואים שהן מבטאות משהו עמוק ואמיתי.

  4. לילך

    פשוט מדהים ביופיו. איזה ארסנל רחב! כל ציור יותר מרשים מקודמו! לדעתי את אישיות סופר מעניינת, מאוד מאוד מוכשרת ומיוחדת. כל זה בא לידי ביטוי בציורים שלך. אני בטוחה שיפנו אליך מאיזו גלריה גדולה. בהצלחה!

  5. יהודית

    מדהים. הרבה כשרון. ניראת כבחורה רגישה ומיוחדת תמשיכי עם הלב שלך. מה שמתאים לך תאמצי. מה שלא מתאים תתעלמי.

  6. זיו שחם

    ראיתי ציורים שלך בקרית המלאכה וגם על יד הצימר, תמיד עניין אותי מי צייר אותם, הסגנון מזכיר את ז'אן מישל בסקיאט, ואני חשבתי לתומי שרק קלון מסוגל לצייר ככה בארץ ושזה בטח הוא. והינה זו את. דרך אגב פיקאסו היה מיזוגן שובינסט יום טוב.

  7. נוי

    את מדהימה, וגם הציורים וואו

  8. יעל

    איזה כשרון מפעים… כמה צבעוניות, נוכחות, כשרון ובטחון נובעים מהציורים עצמם וכמה דיסוננס יש מול המראה הדקיק וחוסר הביטחון שבמילים.
    השירים מרטיטי לב והציורים מרגשים ממש. את מרתקת…. ועוד תכבשי עולמות. אין לי ספק!

  9. דינה גורן

    עמית יקרה היכרתיך היטב כשהיית קטנה.אז היינו מבלים יחד.אז היית מיוחדת ומצחיקה מאוד.כעת לאחר כחמש עשרה שנים,אני מגלה בעקבות הכתבה החושפנית ומלאת הכאב אישה צעירה מאוד מיוחדת(למה את חושבת שאינך מעניינת???)מאוד מוכשרת ומדהימה בציוריך המאוד מיוחדים והחודרים ללב.המשיכי לצמוח ובעיקר להאמין,כי את שווה את זה.מילותיך וציוריך חדרו ללבי.לכי בכוחך זה.
    לזכר ימים מקסימים,דודה דינה.

  10. דורית בן נון

    עמיתי
    את מתגלה לעיני כמו שאת בפעם הראשונה.
    את מדהימה. לא פחות. יש לך אמירה משמעותית בציורים ואולי עוד יותר בשירים כי במילים אני מבינה יותר. התרגשתי לראות ולקרוא.
    אל תיכנעי למה שמצפים ממך. לכי בדרכך והאמיני בה. כשתאמיני גם תצליחי.
    אני מאמינה בך. בעיני, למרות גודלך הפיזי, את ענקית.
    התרגשתי ממש
    אוהבתותך

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden