כל מה שחשוב ויפה
צור אדרי. צילומים: מל

20 ומשהו // צור אדרי

רצה ללמוד גיאולוגיה ועכשיו סרט הגמר שלו מסתובב בעולם, חוקר דמויות קוויריות ושומר על קשר עם צעירים להט״בים ממרוקו

צור אדרי, בן 26, יוצר קווירי רב תחומי. בן מושב סתריה, גר בירושלים. בוגר המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל.

לספר סיפור דרך אבן

תמיד ציירתי אבל לא היה לי ממש עניין מקצועי באמנות. אמא שלי היא מעצבת גרפית, והיא לימדה אותי את הבסיס של ציור ורישום מגיל קטן. היא נתנה לי לשחק עם הדברים שלה במקום לצייר עם טושים וגואש. גם מבחינת הביקורת, קיבלתי ביקורת של אנשים שמתעסקים באמנות ולא הורים שאומרים ״וואו איזה יופי״.

נרשמתי לסוג של מכינה במכללה לעיצוב אופנה. עשיתי עיצובים וגזרות, וזו הייתה הפעם הראשונה שהייתי במסגרת של אמנות מחוץ לבית. זה גרם לי להבין שאני יכול להיכנס לעולם הזה, ולמרות שכבר נרשמתי לאוניברסיטה העברית, ללימודי גיאולוגיה וארכיאולוגיה, ביטלתי הכול והלכתי ליום פתוח בבצלאל. עפתי על זה בלי לחשוב פעמיים.

צור אדרי, סקיצה מתוך ״מואיז״

התקבלתי גם לתקשורת חזותית וגם לאמנויות המסך, ובאותו הזמן עניין אותי תחום ה״סטורי־טלינג״. מה שאהבתי בגיאולוגיה לדוגמה, זה שאפשר להבין היסטוריה של מיליוני שנים מלהסתכל על חתיכת אבן; שכבות על גבי שכבות של סיפור רק מהקיום שלה. מה שמשך אותי לאנימציה זו היכולת לטוות סיפור מאוביקט, אימג׳ או סרט. פעם ראשונה שהיו מסביבי אנשים שהיו עדים לתהליך, קיבלתי פידבק וזה לא היה רק אני מול עצמי. זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לקבל באותו זמן.

להגיע לירושלים היה מין שוק תרבותי, לגור בעיר (גם זה, בפעם הראשונה). הקהילה האמנותית בירושלים מאוד מלוכדת, כולם מכירים את כולם, כל אחד מוכשר בדרכו ומביא את האנשים שלו. וזה ממש כיף להשתייך לקהילה כזו.

תרבות יהודית, מזרחית, קווירית

בגיל 18 התחלתי לקחת הורמונים להתאמה מגדרית. זה נתן לי לא רק ביטחון, זה גם הרגיש שיש לי שליטה על החיים שלי. גדלתי בעיקר עם המשפחה של אבא שלי, צד מרוקאי. ברגע שיצאתי מהארון, מערכת היחסים איתם השתנתה מאפס למאה. סבתא שלי אמרה לי לא לבוא אליהם יותר, כי אם סבא שלי ידע שאני טרנסג׳נדר הוא ימות. מאז עברו שבע שנים שבהן לא ראיתי אותם.

בגיל 18 התחלתי לקחת הורמונים להתאמה מגדרית. זה הרגיש שיש לי שליטה על החיים שלי. גדלתי בעיקר עם המשפחה של אבא שלי, צד מרוקאי. ברגע שיצאתי מהארון, מערכת היחסים איתם השתנתה מאפס למאה

זה משהו שהיה לי מאוד קשה להתעסק איתו, הדחקתי את זה. אבל זה חלחל לעולם היצירה שלי עד שהבנתי שאני צריך להתמודד עם זה. בשנה השלישית בתואר היה לנו קורס ״יומן״ שעוסק בחומרים אוטוביוגרפיים. החלטתי לגשת לדרמה שלי מול סבתא שלי, בצורה הכי ישירה. התקשרתי אליה ועל זה התבסס הסרט. זה היה קשה מבחינה רגשית, אבל זה ממש שחרר אותי. מאז אפשרתי לעצמי להתעסק יותר בעולם התוכן של תרבויות מרוקו וצפון אפריקה, ובהרגשה שלי כאדם מהקהילה בתוך זה.

מהרגע הזה ועד היום, דרך פרויקט הגמר שלי, יצרתי קשר עם חבר׳ה להט״בים ממרוקו (בעיקר דרך האינסטגרם). התחלנו לדבר ולהשוות חוויות על התרבות שלנו, ועל איך זה להיות ולא להיות חלק ממנה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לטובת הסרט אספתי המון תמונות משפחתיות, ובאחת התמונות סבתא רבא שלי החזיקה תינוק, עם יד שרירית בצורה לא נורמלית. זה גרם לי לחשוב איך נשים שהיו עקרות בית, עבדו קשה מאוד מבחינה פיזית, כמה כוח ושרירים היו להן. מזה עלה לי אימג׳ של עקרת בית קשת יום, שכל היום עושה כביסה ואוכל, ויום אחד בעלה חוזר הביתה ומעצבן אותה. היא נותנת לו סטירה והוא עף לאלף עזאזל, והיא הולכת לחיות את החיים שלה.

 

ישבתי עם תום פרזמן (שותפי לסרט), והתחלנו לזרוק רעיונות, ושיתפתי אותו באימג׳ הזה. לאט לאט זה הצטמצם לתסריט שמספר על אדם שמשתחרר מהעול החברתי וחי בתור מי שהוא באמת. כשחיפשנו לדמות שם, נכנסנו לפורומים של מרוקאים ולצד השם ״תאמו״, היה כתוב שזה שם שניתן לתינוקת במשפחה שנולדו בה רק בנות, כסגולה לזה שהילד הבא יהיה זכר.

תאמו הוא שם שניתן לתינוקת במשפחה שנולדו בה רק בנות, כסגולה לזה שהילד הבא יהיה זכר. זה שם שמבטא את כל הרגשות מול המשפחה והמקום שבאתי ממנו. להגיד אני פה, אני חלק מזה, זה שלי

אמרנו טוב, זה זה. זה מבטא את כל הרגשות מול המשפחה והמקום שבאתי ממנו. להגיד אני פה, אני חלק מזה, זה שלי. הסרט זכה בפסטיבל ״אסיף״ בישראל ובמקסיקו סיטי בפסטיבל ״אנימיסיבו״, והתמודד בעוד כמה פסטיבלים בעולם.

הסאונד שמאחורי האנימציה

הרעשים והצלילים בסרט נלקחו מהקלטות ישנות של תרבויות שונות בארץ, שהיו בארכיון של הספריה הלאומית. את המוזיקה אני עשיתי, כמו בשאר הסרטים שלי. אני מנסה להתעסק כמה שיותר בעולם הסאונד והמוזיקה.

בהתחלה עשיתי שטויות, ואז בלימודים ביקשתי להיכנס לקורס סאונד של מחלקה אחרת. זה פתח בפני עולם שלם, של איך להסתכל על סאונד יחד עם דימוי, איך בכלל להקשיב לסאונד שהוא לא הכי מוזיקלי או נעים לאוזן, ולחשוב עליו בתור כלי שמספר משהו ומעביר רגש.

כשעברתי לירושלים הרגשתי שזה הזמן להגשים את כל מה שרציתי ולא יכולתי כשגרתי אצל ההורים. אז התחלתי ללמוד צ׳לו, וממש נדלקתי על זה. אני לא עושה את זה בצורה פומבית, אבל אני מנגן וכותב כמה שאני יכול. אני מרגיש שהכל מתחבר יחד, זה נכנס לדרך שבה אני יוצר. אם יש איזה אנימטיק (סקיצה) שאני לא יודע איך לפתור, אני מנסה לחשוב מה יהיה הסאונד מאחוריו.

לטוות זיכרון שנמחק

אני חוקר דמויות קוויריות בצפון אפריקה, ומסתבר שהיו כאלו לפני מאות שנים. הגעתי במקרה לבחור אמריקאי בשם נועם סיינה, חוקר היסטוריה יהודית בצפון אפריקה. הוא הוציא ספר על טקסטים קווירים יהודיים, סיפורים ועדויות של דמויות להט״ביות על פני אלפיים שנה.

מצאתי שם סיפור על בחור אלג׳יראי בשם מואיז זקרי, שבשנת 1906 עבר לפריז ופתח שם בר גאה (השני בעיר בזמנו). הוא נע בין אלג׳יר לפריז ומת בשואה. אין עליו שום מידע באינטרנט, הוא כאילו לא היה קיים. וזה שיגע אותי. זה סיפור מדהים.

תום ואני הגשנו את הסיפור של מואיז לקול קורא לסרטי אנימציה קצרים של קרן מקור, התקבלנו וכרגע אנחנו בחממה של פיתוח התסריט. ניתחנו את המחקר של נועם סיינה בין משהו ביוגרפי, לאיך עובד זיכרון של קהילה, קיום של קהילות מסויימות שנמחק בגלל כל מיני אג׳נדות.

סיפור החיים של מואיז הוא הצטלבות של להיות יהודי, אלג׳יראי וגיי. בעבר קעקועים סימלו תרבויות קצה ואנשים שהיו מחוץ למיינסטרים, אז אנחנו משתמשים בקעקועים בתור שפה שמעבירה מנקודה לנקודה.

הקעקועים המסורתיים של הברברים (תרבות קעקועים ייחודית לצפון אפריקה) מסמלים את המקום שממנו הוא הגיע, והאירופאים (של פושעים או מלחים), מייצגים את החיים שהוא חי. זה נגמר בקעקוע של המספר על היד. האמת שלפני שהתחילה הקורונה התחלתי לחפש כיוונים של איך להתחיל לקעקע בעצמי.

להתנהג ולהיראות כמו שאני רוצה

בזמן הלימודים ועד עכשיו עבדתי במטבח בכל מיני מקומות. מאז הקורונה אני בבית. באופן מפתיע, זה הזמן הכי מוצלח עבורי מבחינה מקצועית. הייתי צריך משהו שישבור לי את השגרה של לשבת מול המחשב. אני מת על כל דבר שקשור למלאכת יד, ואחרי שחוטי הרקמה חיכו לי בצד תקופה התחלתי לרקום, וזה הפך לסוג של תרפיה.

אני עובד ממש בספונטניות, אם אני מתחיל לחשוב על דברים יותר מדי הם פשוט לא קורים. הרבה פעמים אני יושב עם הסקצ׳בוק או על פוטושופ, ומתחיל לקשקש עד שיוצא משהו. ההשראה ל־4 קירות הייתה מדף שציירתי עליו מרפסת, עציץ ופרצוף, וניסיתי לחשוב איך אני יכול לחבר ביניהם, איך זה מוביל לזה מוביל לזה.

אני מרגיש שיש לי פרספקטיבה אחרת אחרי סיום הלימודים. זה שינה מאוד את איך שאני תופס את עצמי, זה נתן לי את המקום להתנהג ולהיראות כמו שאני רוצה, מבלי שיהיו לזה השלכות. אני מרגיש שיש לי שפה שהיא שלי, אבל נראה לי שזה משהו שמשתנה ומתעצב כל הזמן.

מדברים על זה שלאמנים יש שני מצבים – שהטכניקה שלך מנסה להשתוות לחשיבה, ושהחשיבה מנסה להגיע לרמה של הטכניקה. אז אני מרגיש שאני במקום שהטכניקה שלי סבבה, ועכשיו אני צריך לפתוח את הראש.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן

סקיצות לתאמו

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. מאיה

    ואוווו
    מוכשר בטירוף.. עבודות מדהימות
    הולך להיות ענק

    תודה לעיתון ולגל הכתבת על שחשפו אותו בפניי

  2. ברי

    מאוהבת בכתבות האלה, מרגש ומרתק כל פעם מחדש.. המדור שאני מחכה לו כל פעם מחדש.
    🙂

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden