כל מה שחשוב ויפה
איתי זלאיט, טיסה, מתוך Terminal Chapter
איתי זלאיט, טיסה, מתוך Terminal Chapter. צילומים: מרקוס שונהולץ

טסים על כנפי הדמיון: תערוכת פופ־אפ בשדה התעופה הנטוש באילת 

בתערוכה שאצרה מרינה פוזנר צמחייה משתלטת על הבר, מטען רפאים על מסוע המזוודות, וג׳ייסון דנינו הולט מתנחל בדירה מאולתרת בטרמינל של שדה התעופה האיקוני באילת

חגית: הי מרינה, מה שלומך בימים מוזרים אלה?

מרינה: מוזרים בהחלט ועם זאת אני בטוב, בתנועה, בעשייה, ביצירה. ואת? 

חגית: לא פחות מוזר 🙂 עסוקה תמיד, אבל העולם הצטמצם. קשה לתכנן קדימה, וכמובן כל מה שקשור לעבודה בחו״ל וטיסות בכלל ירד מהפרק… ואם כבר מדברים על טיסות – ספרי על הפרויקט המרתק שקורה בשדה התעופה באילת

מרינה: המשפט שמלווה אותי מאז שמציאות החיים שלנו החלה להשתנות הוא שאנחנו בהווה מתמשך, וצריך לקבל את האי־ודאות ולא להילחם בה. כלומר, להוציא את רגש הפחד מהמשוואה בנושא, כי הפחד מסרס והדבר שהכי חשוב הוא להיות בתנועה, עבורי זה להיות ביצירה. וכשאין, אז להמציא. 

זה כוח האינרציה – תנועה מביאה תנועה. זה נכון בעבודה/יצירה וזה תקף גם לחיים. סיימתי להקים תערוכה גדולה באילת – בשדה התעופה האיקוני שבמרכז העיר, שמעל שנה כבר לא פעיל 

חגית: בתקווה שאחרי שהחליטו סוף סוף לפתוח את המלונות, יש סיכוי שהפרויקט יימצא קהל צמא לתרבות

מרינה: זו הפעם הרביעית שקיבלנו תאריך פתיחה לקהל, והפעם כולנו ממש מקווים שלא יתקוף אותנו עוד שינוי, ונצליח להביא לקהל רחב אמנות וחוויה אמנותית אסקפיסטית. כזו שמתבוננת למצב בעיניים ומעוררת למחשבות, לשיחה, הרבה להתבוננות פנימה ולמול גם התבוננות החוצה.

מרגש אותי לדבר על החלל מכיוון שהכוח של התערוכה (בעיקרון כל תערוכה או פעולה אמנותית) נובע גם מהחלל שבו היא פועלת. ולנוכח המציאות הזו, חלל הטרמינל של שדה התעופה הישן מקבל משמעות רחבה, שנוגעת באופן ישיר ומטאפורי בהמון רבדים של החיים

דורון אסייג, לעוף

דורון אסייג, לעוף

גיא הדני

גיא הדני

ליאור זלמנסון ויואב ולד, שקיעה נצחית

ליאור זלמנסון ויואב ולד, שקיעה נצחית

חגית: תערוכה קבוצתית, רבת משתתפים – כולם עבדו באופן מיוחד למקום (סייט ספסיפיק)?

מרינה: תערוכה קבוצתית של 30 אמנים מובילים – ישראלים ואמנים מחו״ל – בכל תחומי המדיה: וידאו, צילום מיצב ועד AI (אינטליגנציה מלאכותית). תחת ההפקה והניהול האמנותי שלי ושל שי פיטובסקי, המנהל אמנותי של תיאטרון אלעד.

היוזמה היא חלק מפרוייקט one voice שהקימו שני אנשים יקרים, יוג׳ין למאי ויגאל עוזרי, שניהם אמנים החיים בניו יורק. למאי בן למשפחה מוסלמית לבנונית, שהתגייר ונישא לישראלית ילידת אופקים, ועוזרי ישראלי – אחד הציירים ההיפר־ריאליסטיים המובילים בעולם

חגית: והם גם ממייסדי מרכז האמנות Mana Contemporary בניו ג׳רזי

מרינה: נכון! תחת עננת הקורונה, הם חשבו איך לחבר אנשים דרך אמנות לערכים של הדדיות וסולידריות, אהבה, שיוויון, וכך החל פרויקט one voice, שכבר היו לו כמה ביטויים בכמה מדינות בעולם.

חגית: איך הגיעה ההזמנה? מתי התחלת לעבוד על זה?

מרינה: התחלתי לעבוד על זה בשלהי חודש יוני. הפנייה מ־one voice הגיעה דרך תנועת אור (שפועלת למען פיתוח הנגב והגליל בתחומי התרבות והחינוך, בין היתר). משרד התיירות, עיריית אילת ותאגיד התיירות התגייסו לרעיון של תערוכה בינלאומית, כחלק מהחזון החדש של אילת – כי אמנות ותרבות הם מנוע לתיירות. 

הם פנו לתיאטרון אלעד, התיאטרון של אילת והערבה, שלחלוטין פורץ גבולות בתחומו. אני חברתי אליהם, והבנו שיש לנו הרבה במשותף. כשמחברים מדיומים, בעיקר כאלו שרוצים לספר סיפור חווייתי, זה עולם אינסופי של ערוצי תקשורת מסקרנים.

ואז – כשאנחנו במרוץ כנגד הזמן, לקבל בכל פעם ברקס, ממש בשיא ההתלהבות והאנרגיות המטורפות של תכנון ההקמה… נעצרנו מספר פעמים, כמו כל הפעילות בארץ ובעולם, זה כמובן השפיע על התוכן וגרר שינויים.

היום אני יכולה לומר שכל השינויים קרו לטובה – כל שינוי יצר משהו הרבה יותר מעניין

מרינה פוזנר

מרינה פוזנר. צילום: בן פלחוב

חגית: את נשמעת חדורת אמונה ושליחות 

מרינה: דווקא אל מול מצב של שיתוק היצירה והפעילות האמנותית וסגירת האולמות והבמות, הדרייב שלי ליצור גדול יותר. להוות חוליה מקשרת – הן לאמנים בכובע של מנהלת אמנותית והן לקהל בכובע של היוצרת – זה מרגיש כמו זכות גדולה ושליחות… כאילו הכל תלוי על חוט ואני נלחמת להשאיר הכל בתנועה.

רוב העבודות נוגעות במציאות האנושית החדשה, ועם הזמן שחלף ועם כל שינוי, המצב נכנס יותר כפקטור והפך לעיתים לחומר בידי היוצרים: מיצב הכדור הפורח של דורון אסייג; השירה האלגוריתמית של איל גרוס ועדן אזולאי או ״בר המזכרות״ הקונספטואלי של מורן דובשני.

רוב העבודות נוגעות במציאות האנושית החדשה, ועם הזמן שחלף ועם כל שינוי, המצב נכנס יותר כפקטור והפך לחומר בידי היוצרים. הטקסט האוצרותי שלי לחלוטין קיבל משמעות חדשה עם כל הברקסים ואי הוודאות

הטקסט האוצרותי שלי לחלוטין קיבל משמעות חדשה עם כל הברקסים ואי הוודאות. פרוייקט הרזידנסי שעשה ג׳ייסון דנינו הולט הוא מהלך היסטורי, שהתפתח עבור התערוכה. יצרנו עבורו בית בתוך חדר ה־VIP של הטרמינל. זה קרה באופן סוריאליסטי, מהרעיון עצמו ועד הפנייה לכל הנוגעים בדבר, לקבל אישורי שהייה וליצור תשתיות של מקלחת, שירותים ומטבח. זה ״מהלך מהסרטים״, תרתי משמע. 

מהי יצירה אם לא תגובה למצב? אני חושבת שהתפקיד שלנו כאנשים יוצרים ותפקיד האמנות הוא להציב זכוכית מגדלת על ענייני החיים והמציאות, ולעיתים נדרשות פעולות מוגזמות לצורך כך. התפקיד השני של האמנות הוא לשאול שאלות, לעורר שיח ער בין כל הצדדים. לכן חופש ביטוי, בייחוד זה האמנותי, הוא פרה קדושה

נמל תעופה נטוש, תיירות רפאים

חגית: אילת קמה לתחייה עכשיו, אחרי ההכרזה על חידוש התיירות?

מרינה: אני מרגישה שבזכות הטיסות לאילת אני טסה, גם אצלי כל החופשות והטיסות שהיו מתוכננות בוטלו, אז אילת היא בכלל אור כפול. ובכלל שדה תעופה כרגע הוא מקום מאוד מוזר.

כל הפעילות בתוך מרחב של עיר תיירות שהפכה להיות עיר רפאים במובן מסויים, היא אמביוולנטית. כמו שדה התעופה – זה הנטוש שבו מתקיימת התערוכה אבל גם כזה שהוא סמל לכל שדות התעופה בעולם – הנטושים כעת, כשהפונקציה העיקרית שלהם מופקעת מהם. זה עצוב.

חגית: לגמרי

מרינה: וזה מקביל לסצינת האמנות, בלי מופעים ופעילות, סצינת המוזיקה והלילה בלי המועדונים והברים והאירועים. זה עצוב. אנשים יוצרים, אנשי תרבות ואנשי בידור, תעשיית הנופש והפנאי – אנחנו אלו שמספקים אסקפיזם לאנשים. בזכותנו אפשר לשים לשעה או לשבוע את צרות היום מאחור, ורגע להתחבר ללב, לחוויה, לחיוך וצחוק, לסיפוק אישי. 

אל מול העצב של תעשייה שלמה אני ממשיכה להאמין שזו השליחות שלי בעולם, שכדי שיהיו מי שמטפלים בבעיות קיומיות עליהם לקבל השראה ורגעי פסק זמן. התרבות והאמנות פה בשביל לספק את זה. 

אל מול העצב של תעשייה שלמה אני ממשיכה להאמין שזו השליחות שלי בעולם, שכדי שיהיו מי שמטפלים בבעיות קיומיות עליהם לקבל השראה ורגעי פסק זמן. התרבות והאמנות פה בשביל לספק את זה

ג׳ייסון דנינו הולט

ג׳ייסון דנינו הולט

ג׳ייסון דנינו הולט

birds

מרינה: העובדה שהתערוכה הזו היא חלק מיוזמה בינלאומית, שהיא חלק מחזון כל כך מרגש של העיר אילת – שאמנות ותרבות הם מנוע לתיירות, מחזקת להמשיך ליצור ולקיים את התערוכה דווקא בזמנים כאלו מאתגרים. 

אני מתרגשת לראות את הקהל שיגיע לחוויה האמנותית שהתערוכה מציעה, הקהל האילתי – שלו זו פעם ראשונה שאמנות עכשווית ויוצרים מהמעלה הראשונה בשדה האמנות מציגים בעיר; וקהל מתל אביב ומכל הארץ, שיגיע לחוויה של אמנות עכשווית שמוצגת בתוך שדה התעופה הנטוש והאיקוני. זו זכות גדולה עבורי ועבור כל השותפים בפרוייקט, לספק קרקע לחוויה שהנפש שלנו זקוקה לה, תמיד ועכשיו יותר מזה

חגית: העבודות משתלבות בשטח הטרמינל המקורי? גם בחוץ? איך הקהל פוגש אותן?

מרינה: לגמרי משתלב, ויש פרטים שיכול לקחת רגע לזהות מה קרה פה. מורן דובשני הפכה את הבר של שדה התעופה לפינה של טבע ארעי, עם ייחורים של צמחים בתוך בקבוקי שתייה. היא מציעה למבקרים לקבל ייחורים מושרשים, מוכנים לשתילה כמזכרת. בתמורה המבקרים יאלצו להיפרד מדבר מה. כך, אט אט יתרוקן הבר משורשיו ויתמלא בפרידות.

המיצב של איתי זלאיט מעורר מחשבות: האם זה סגנון המסע שצפוי לנו? מה עתידה של החוויה האותנטית? האם היא הולכת להיעלם מחיינו? או הולכת להיות מוחלפת במציאות דמיונית שאינה תלויה בזמן ובמקום

איתי זלאיט (שאחראי לפסל המפגין בירושלים) פיסל דיוקן עצמי, שיושב על אחד מכיסאות ההמתנה בטרמינל עם מזוודה לצידו, עם כוס משקה ומשקפי מציאות מדומה מכסות את עיניו. 

זה מיצב שמדגיש את האי־ודאות ומעורר מחשבות על ההווה ועל העתיד. האם זה סגנון המסע שצפוי לנו? מה עתידה של החוויה האותנטית? האם היא הולכת להיעלם מחיינו? או הולכת להיות מוחלפת במציאות דמיונית שאינה תלויה בזמן ובמקום, דוגמת מציאות רבודה (AR) או מדומה (VR)? 

הבר של מורן דובשני

הבר של מורן דובשני

הבר של מורן דובשני וברקע העבודה של איתי זלאיט

הבר של מורן דובשני וברקע העבודה של איתי זלאיט

איתי זלאיט, טיסה

איתי זלאיט, טיסה

רונן שהרבני, מסוע

רונן שהרבני, מסוע

רונן שהרבני, מסוע

מרינה: רונן שהרבני יצר מיצב וידאו־ארט מרגש, שמוקרן על גבי מסוע המזוודות. עבודת צללים שמספרת את הסיפור הכי רועם באופן הכי מינימליסטי. צלליות שהן זיכרון למה שהיה ולא ברור כיצד ישוב

חגית: לא ברור באנדרסטייטמנט… 

מרינה: לגמרי. העבודה של איל גרוס ועדן אזולאי מבוססת על ״מחולל בינה מלאכותית״ שכותב שירה באופן אינסופי, על בסיס למידה של הביטויים והמילים הקשורות לתוכן התערוכה ועל. זו עבודה שמזמינה התערבות, אבל גם מעוררת שאלות על אינטראקטיביות באמנות. 

דורון אסייג יצר כדור פורח, שקצהו העליון נעלם אל השמים ובין העננים מרגיש כמו רגע שקפא בזמן, בין היותו סטטי ויציב על רצפת הטרמינל לבין יציאה למסע עם סל ריק, שממתין לעליית הנוסעים. צמחייה מטפסת, נאחזת בשלדה היציבה של הכדור והיא זו שמפיחה בו חיים כמו גם מעידה על משך זמן ההמתנה הממושך – ממש אנלוגיה לטבע ובני האדם והטרנספורמציה שאנו חווים.

באמצע הטרמינל יש דיונה ענקית וסוריאליסטית של חול, עבודה של אדר קיילין; רן סלוין יצר חלל זן מדיטטיבי עם מיצב וידאו המוקרן על שלושה קירות. סלין אברהמי וששי חורש מציגים עבודת וידאו שצולמה בערבה, על דמות במסכה, שעוברת את מסע החיים.

עבודות סאונד של חגי אייזנברג וטקסטים של חופית סבג יפגשו את הצופים במקומות לא צפויים. עבודה של Tag# תזמין אנשים להתרווח על מזרון זוגי ועבודה של ליאור זלמנסון ויואב ולד מזמינה אנשים לעמוד מול שקיעה רומנטית שמתרחשת בזמן אמת בקצה אחר של העולם.

מוריס כהן ורוסלו שמריה יוצרים כוכב לכת חדש, בשיתוף מפעלי ים המלח בקומה הראשונה של הטרמינל. עינת שטקלר יוצרת בית שקוף מאריזות דיסקים ישנות

איל גרוס ועדן אזולאי, עברית חשמלית

איל גרוס ועדן אזולאי, עברית חשמלית

מוריס כהן ורוסלו שמריה, New Space

מוריס כהן ורוסלו שמריה, New Space

מוריס כהן ורוסלו שמריה, New Space

חגית: נשמע כמו לונה פארק לראש. כמה זמן תעמוד התערוכה?

מרינה: שלושה חודשים, והיא מתאימה גם למבוגרים וגם לילדים

חגית: אז את עוברת לגור באילת לחודשי החורף? 

מרינה: אילת עבורי היא מקום חם בלב, גרתי בה כמה שנים לפני ואחרי הצבא, ועזבתי כי רציתי אמנות ותרבות. כך שלחזור בכובע שיוצר אותה זה מרגש באופן מוגבר. אין על החורף באילת ואין על אילת, עם השקט והיופי שיש בה. אני חושבת שכולם מכירים את אילת של הטיילת, אבל היא כל כך הרבה יותר מזה. גם היא וגם האופי המיוחד של התושבים

אילת עבורי היא מקום חם בלב, גרתי בה כמה שנים לפני ואחרי הצבא, ועזבתי כי רציתי אמנות ותרבות. כך שלחזור בכובע שיוצר אותה זה מרגש באופן מוגבר

חגית: נשמע אופטימי. את כבר עובדת על הדבר הבא?

מרינה: אני תמיד מתבוננת הלאה, לא מספיקה כל מה שיש לי בראש. התחלתי פרוייקט מרתק, אני האוצרת הראשית של גלריה חדשה Anew gallery, גלריה שהולכת לעשות מהפכה בעולם האמנות הדיגיטלי ומחברת בין עולם העיצוב, האדריכלות ואמנות, באופן שבו התייחסו לזה בעידן של הקאפלות, כשההסתכלות על חלל ואמנות היתה הוליסטית. 

לא מזמן צילמתי עבודת וידאו ארט־דאנס (שפורסמה בפורטפוליו); יש פרויקט דוקו אמנות ותרבות, עם היוצרת איריס זק; ועוד פרויקטים שמחברים חוויית אוכל עם שפים ואמנות.

בראיון האחרון שלי בפורטפוליו, באופן קוסמי כנראה, אמרתי שהחלום שלי זה לאצור תערוכה בתוך שדה תעופה… אני חושבת שיש לכם יד בהגשמת חלומות 🙂 אז הדבר הבא שאני חולמת עליו זה לשתף פעולה עם המט־גאלה, באירוע אופנה ואמנות של ווג ומוזיאון המטרופוליטן. הווידאו ארט החדש שיצרתי גם יהיה מוצג שם

חגית: הלוואי  שיהיה בהצלחה!


Terminal Chapter
מנהלים אמנותיים: מרינה פוזנר ושי פיטובסקי
טרמינל שדה התעופה הישן של אילת
נעילה: 31.1.21

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden