כל מה שחשוב ויפה
פסטיבל האיור החל ב־26.11.2020
ארכיון רוז לאופנה וטקסטיל, שנקר. צילום: אחיקם בן יוסף

שדרת המעצבים // ארכיון האופנה והטקסטיל של שנקר

מהשמלה השחורה הקטנה ועד לאפקט המחוך: ארכיון האופנה והטקסטיל של שנקר מתעד את ההיסטוריה של האופנה המקומית והעולמית, לצד סגנונות ומעצבים עכשוויים. שדרת המעצבים: מדור חדש שפוגש את השמות הגדולים של האופנה הישראלית

מתוך יותר מ־7,000 פריטים שנמצאים בארכיון האופנה והטקסטיל של שנקר, רק כ־20 אחוזים הם פריטים מקומיים. ההגדרה ״מקומיים״ ולא ישראלים אינה מקרית: טל גרנובסקי אמית, מנהלת הארכיון, מסבירה שהכוונה היא לפריטים שיוצרו, בין השאר, הרבה לפני קום המדינה, ולכן הם מוגדרים כך.

האוסף המקומי כולל פריטי אופנה וטקסטיל שעוצבו, נוצרו ונלבשו בארץ ישראל החל מסוף המאה ה־19, ובין מעצבי האופנה שפרטיהם שמורים בארכיון אפשר למצוא את לולה בר, פיני לייטרסדורף, רוז׳י בן יוסף, ריקי בן ארי, לאה גוטליב, גדעון אוברזון ותמרה יובל ג׳ונס. בנוסף שמורים בארכיון גם פריטי לבוש של כ־150 מעצבי אופנה בינלאומיים, ביניהם כריסטיאן דיור, קוקו שאנל, ז׳אן פול גוטייה, פייר בלמן, ג׳ורג׳יו ארמני, קארל לגרפלד ועוד. 

הפריט המקומי המוקדם ביותר שקיים בארכיון הוא משנת 1900: חולצה שנתרמה על ידי זוהר ווילבוש ז״ל, שהיתה שייכת לאמה, חלק ממשפחתו של אבשלום פיינברג (ממייסדי מחתרת ניל״י). וויליבוש היתה יועצת מיוחדת ואוצרת במחלקה לאתנוגרפיה יהודית במוזיאון ישראל בירושלים, וממקימות חברת ההלבשה והרקמה משכית.

רוז׳י בן יוסף. צילום: לי ברבו

לולה בר, תרומת אסתר רובין. צילום: לי ברבו

ויוי בלאיש, שבוע האופנה 2018. צילום: אבי ולדמן

הפריטים החדשים ביותר בארכיון שהתקבלו לאחרונה הם תרומה פרי עיצובו של ויוי בלאיש, אחד ממעצבי האופנה הבולטים בנוף המקומי. לאחר שסיים את לימודיו במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, החל בלאיש לעבוד בבית האופנה האיטלקי רוברטו קוואלי, שם הגיע לתפקיד המעצב הראשי. לאחר מכן הקים באיטליה בית אופנה, הציג בשבועות האופנה במילאנו, ומכר בכל העולם. ב־2006 חזר ארצה ולאחר שנתיים הקים בית אופנה הנושא את שמו. 

״מדובר בתרומה איכותית וכמותית יוצאת דופן״, אומרת אמית. ״הפריטים שקיבלנו עשויים בחלקם בעבודת יד ברמה גבוהה שכמעט ואין כמותה; מרביתם בגדי ערב וכאלו שבלאיש הציג בתצוגות אופנה בארץ ובעולם״.

לחקור אופנה ישראלית 

אמית היא היסטוריונית, חוקרת אופנה ומרצה, והיא מנהלת את הארכיון משנת 2016. היא בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, ובמשך כשנה עבדה בהוניגמן קידס. לאחר מכן עבדה במוזיאון העיצוב בחולון, שם שימשה כעוזרת למנהלת התוכן שהיתה אז מיה דבש, כיום האוצרת הראשית של המוזיאון, ובמקביל השלימה לימודי תואר שני באמנות בין־תחומית באוניברסיטת תל אביב.

הארכיון, שמתמקד בעולמות האופנה והטקסטיל, צמח מאוסף קטן שנתרם בשנת 1986 על ידי המכון הטכנולוגי לאופנה בניו יורק (FIT) – שנוסד ב־1944 ומדורג במקום השני מבין בתי הספר לאופנה המובילים בעולם. במשך השנים גדל הארכיון הישראלי והתרחב, בעיקר הודות לתרומות מישראל ומהעולם. 

הוא מקוטלג לפי מחלקות שונות ובהן איקונות אופנה, אפקט המחוך, הניו לוק, חיות פרא, יפה בוורוד, לא כל הנוצץ זהב, נשות הפוליטיקאים, שחור לבן; כמו גם קיטלוג לפי תקופות, סגנונות לבוש, פרטי לבוש, אביזרים, מעצבי אופנה ועוד. שמורים בו פריטי לבוש מתקופות שונות, טקסטילים אתנוגרפיים, מסחריים ואמנותיים ואביזרים שונים.

מתוך הארכיון. צילומים: עינב רייכנר

טל אמית. צילום: אחיקם בן יוסף

מלבד הארכיון בשנקר, מדגישה אמית, אין כמעט ארכיוני אופנה בעולם שבהם אפשר לחקור אופנה ישראלית. ״מכאן״ היא אומרת, ״הבנתי את החשיבות של העשרת האוסף המקומי. מטרת קיומו של הארכיון היא כפולה: אנחנו רוצים להציג לקהל חלקים מהאוסף, אבל בעיקר אנחנו רוצים להעשיר את התכנים וההכרה באופנה כתחום מחקרי מקובל״.

תחת ניהולה של אמית עבר הארכיון מהלך של דיגיטציה (בדומה לארכיוני אופנה מובילים בעולם), וכיום אפשר לגלוש ולהציץ על האוצרות המאוחסנים בו דרך האתר ודרך עמוד האינסטגרם הפעיל. כיום פועל הארכיון כמרכז למידה ומחקר שעומדים לרשות סטודנטים, בוגרים, מעצבים ואנשי אקדמיה. 

באופן טבעי, עיקר המשתמשים בארכיון הם הקורסים שמתנהלים במחלקות לעיצוב אופנה וטקסטיל בשנקר. ״לדוגמה, רונן לוין מעביר קורס על שמלה שחורה קטנה; לאה פרץ, שמעבירה קורס ללומדים לתואר שני שבו חוקרים הסטודנטים פריט ספציפי; או יוסי קצב, שמעביר שיעור על חולצה לבנה ובגדי עור. בנוסף, בימים אלה הארכיון מציע מגוון קורסים והרצאות על אופנה לקהל הרחב בשיתוף לימודי חוץ ולימודי המשך של שנקר.

״כמובן שאם סטודנטים או חוקרים שמבקשים להגיע ולבחון פריט באופן עצמאי, אנחנו מאפשרים גם את זה, אבל בכל מקרה הכל מתרחש בתוך הארכיון; הפריטים לא יוצאים ממנו. אננו מאפשרים גישה גם לגורמים שאינם מתוך שנקר״.

ההבדל בין ביגוד לאופנה

אמית מעריכה שמותג האופנה הראשון בישראל הוא אתא, שהציע בעיקר בגדי עבודה יומיומיים שענו על הצרכים של האוכלוסייה באותה התקופה. ״יש הבדל בין ביגוד לאופנה״, היא מדגישה, ״בוודאי בשנים שלפני קום המדינה ובתחילתה. מעבר לכך, לא ידוע מתי שילבו לראשונה באופנה המקומית תווית של מותג.

״לקח לנו זמן להעשיר את החלק של האופנה והטקסטיל המקומיים. היו לנו הרבה שמלות פלשתינאיות, אבל אופנה מקומית ממותגת התווספה לארכיון רק בהמשך״.

לעומת זאת, יותר קל לאמית להגדיר את מעצבת האופנה המקומית הראשונה – לולה בר – למרות שגם היא לא ממש נהגה לתפור תוויות ממותגות על הבגדים שעיצבה. אמית מעריכה שלבר היה הסבר פילוסופי לכך, שכן ״היא ידעה בדיוק מה שהיא עושה״, היא אומרת בחיוך. 

״אם נדייק, לולה בר תפרה בגדים לפי מידה; היא הייתה יותר תופרת עילית ממעצבת אופנה. במהלך השנים היא תפרה בגדים לנשות האליטה, ביניהן פולה בן־גוריון, רחל דיין, גולדה מאיר ולאה רבין. בשנת 1957 עיצבה בר את מדי דיילות אל על, שאף זכו בפרס ראשון בתחרות לעיצוב מדים של חברות תעופה בציריך. בהמשך עיצבה את מדי הדווריות של דואר ישראל ואת מדי החיילות והקצינות של צבא ההגנה לישראל״.

אתא, שנות ה־40, תרומת אהוד זיו. צילום: אחיקם בן יוסף

לולה בר, תרומת אורה בהרב. צילום: לי ברבו

פיני לייטרסדורף, שנות ה־60. צילום: ארכיון רוז

פיני לייטרסדורף, מעיל מדבר למשכית, תרומת רות צרפתי. צילום: ארכיון רוז

יחד עם בר אפשר לציין באותה הנשימה גם את פיני לייטרסדורף שעלתה לארץ מהונגריה, השתקעה ופתחה סטודיו בתל אביב, שבו עיצבה גם תלבושות לתיאטרון הקאמרי וללהקת המחול ענבל. בשנת 1954 שכרה אותה רות דיין למשרת המעצבת הראשית של משכית. לדברי אמית, לייטרסדורף היא המעצבת שיש לה הכי הרבה פריטים בארכיון, בזכות האוסף של משכית. לייטרסדורף עבדה במשכית למעלה מ־15 שנה ויצרה בעבורבה פריטים אייקונים רבים, כמו מעיל מדבר ושמלת עין גדי. 

מעצבת מקומית נוספת ובולטת בארכיון היא רוז׳י בן יוסף, שמשפחתה שימרה את עיזבונה ותרמה חלקים נרחבים ממנו לארכיון. בין הפריטים שנתרמו אפשר למצוא שמלות, איורי אופנה, פרסומות, פריטי טקסטיל, דוגמאות בדים ועוד.

בן יוסף נחשבת לאחת מיוצרות הסגנון הארצישראלי, אם לא ״ה״מייצגת המובהקת שלו. היא יצרה את שמלת הכאפייה הראשונה שלבשו בארץ, עיצבה בין היתר שמלות ארוכות והשתמשה בחומרים ואביזרים ייחודיים לישראל כמו חרוזי זכוכית חברון וחרוזי עץ. 

מהמעיל הצבאי לשמלה של אילנית באירוויזיון

כשאמית מתבקשת לספר אנקדוטות מעניינת במיוחד על פריט מקומי שנתרם, היא מספרת על מעיל צבאי משנת 1953, שתרמה לארכיון האמנית מיכל קריגר. מדובר במעיל קצר עם צווארון מצמר כבשים, ששמר אביה של קריגר גם אחרי שהשתחרר מחייל המודיעין. בשנות ה־70 חזרו בגדי הצבא לאופנה, וקריגר ואחותה החליטו ללבוש את המעיל, אבל, כדי להפוך אותו לעכשווי, הן הוסיפו לרוכסן ולחפתים מלאכת מקרמה. 

ג׳קט צבאי. צילום: אחיקם בן יוסף

השמלה שלבשה אילנית בתחרות הארווזיון, 1973, תרומת משפחת בן יוסף. צילום: ארכיון רוז

פריט נוסף עם סיפור מעניין הוא השמלה בעיצובה של רוז׳י בן יוסף, שלבשה אילנית בארווזיון ב־1973. אילנית מספרת שאמה, שהתגוררה אז בדיור מוגן, היא שרקמה לשמלה את רקמת הקרושה. לימים משנודע הדבר התחילה אמה של אילנית לקבל הזמנות לרקמה כזו, וכשההזמנות הלכו והתרבו היא מצאה את עצמה מבקשת סיוע ומזמינה רקמות כאלו מדיירות הדיור המוגן.

מה חסר אם כך באוסף הארכיון כשמדובר באופנה המקומית?

״פריטים מתעשיית האופנה של שנות ה־60 וה־70, פריטים יומיומיים ממפעלים ישראלים כמו ניבה, איווניר, ראש אינדיאני וכדומה. מקסטרו, לדוגמה, מעניינים אותנו בעיקר פריטים מאותה תקופה כשהם עדיין נקראו קסטרו מודל. מאז שהחלו לייצר בסין זה כמובן פחות מעניין אותנו.

״מדובר במפעלים שהיו חלק גדול מתעשיית האופנה הישראלית ופריטים שלהם הלכו לאיבוד, כי אנשים לא חשבו שיש מקום לשמור פריטי לבוש יומיומיים. הם בעיקר שומרים דברים בעלי ערך, כמו פריטים שעוצבו לאירוע. 

״אנחנו יודעים לאתר מעצבי אופנה ובעיקר יודעים שהם שומרים בעצמם על פריטים בעיצובם. לדוגמה, דורין פרנקפורט מנהלת ארכיון משל עצמה. אני ׳רגועה׳ כי אני יודעת שהוא קיים, ולכן פחות מוטרדת מלהשיג את הפריטים״.

יש מעצבים או יורשים שקשה להם להיפרד למהפריטים?

״כן, אני מכירה משפחות שהתרומה והפרידה מהפריטים קשה להם, למרות שמדובר בדרך נפלאה להנציח את המעצב. לא כל אחד בנוי לזה. התרומות מגיעות ממקום של זיכרון חומרי, ומאחר ומדובר בזיכרון, לאנשים לא תמיד קל להיפרד מהם.

״מצד שני, הם מבינים את הערך של שימור הבגדים בצורה מקצועית, ואולי העבודה שהארכיון עבר דיגיטציה, שמאפשרת לראות את הפריט באופן זמין ומידי, יכולה לסייע לפרידה ממנו״.

תמרה יובל ג׳ונס למשכית, תרומת אנה וולף. צילום: לי ברבו

תוספת של פריטים מקומיים ועכשווים תאפשר, לפי אמית, להמשיך וללמוד על האופנה הישראלית, ״שתמיד הלכה יד ביד עם האופנה המערבית, תוך שהיא נותנת לה אדפטציה מקומית, טוויסט קטן. זה קורה בעיקר בשל תנאי מזג האוויר השונים, כמו גם סט הערכים השונה שלפיו חיים כאן.

״בשנות ה־80 זה קצת הטשטש, כשכל העולם הלך לכיוון של גלובליזציה והופעה אחידה, אבל בשנים האחרונות הרצון לבחון את המקום הייחודי שלנו לגמרי חוזר ומעצבים מקומיים מתאימים את הטרנדים העולמיים למקומיים שלנו ומייצרים שפה וזהות משלהם. אפשר לראות את זה במיוחד אצל מעצבים כמו הולילנד סיוויליאנס, טרס, מירית רודריג, טלי קושניר ועוד״.

מה הסיכוי שנראה בארכיון גם פריטים של מעצבים עכשוויים? במה זה כרוך?

״סיכוי גדול. אנחנו עכשיו עובדים על תרומות של אופנה עכשווית ולא רק על ההיסטוריה של האופנה. המטרה שלנו היא לאסוף פריטים שנכונים לנו נכונים לכרגע, כדי שבעוד נגיד 50 שנה, יהיה אפשר לראות את הפנים של האופנה העכשווית ושלא נצטרך לפנות לגורם שלישי מתווך. לכן אנחנו פונים ישירות למעצים, ומעצבים פונים אלינו, ואנחנו מקימיים איתם דו שיח״.

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. אסרף יהודית

    עפתי על הכתבה של ארכיון שנקר.כל כך מעניין.קצת מרים מורל בימים מדכאים אלה.ישר כח ושנקרא עוד כתבות בנושא

  2. לילי וולף

    היי. בזמנו תרמתי לכם מספר בגדים מיוחדים בעיצוב של אחי- @יהודה דור ז'ל- מעצב האופנה של שנות ה- 80-90. אמרתם שתקטלגו ותעלו את הפריטים ותשלחו לי גם העתק..מחכה עדין. תודה.

  3. יצחק שכטר IFT

    כל הכבוד לטל אמית מוכנים לשתף פעולה עם הארכיון לאופנה של שנקר בקרב מאות חברינו באגודה לאופנה וטקסטיל ..לגבי התקופה של ניבה וראש אינדיאני ואחרים מציע לפנות למשפחות .האם אפשרי לארגן מפגש וירטואלי ..צרפו אותנו לרשימות.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden