חנה מנקס: מבגדי ים לטליתות הוט קוטור

הצגת פרויקט הגמר שלה במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר הייתה אירוע משנה חיים עבור חנה מנקס. השנה הייתה 1988 ולאה גוטליב – או כפי שנהגו לקרוא לה, הגברת גוטליב – החליטה לחצות את הכביש ממשרדי חברת גוטקס, ששכנו בשכונת יד אליהו בתל אביב, אל היכל הסינרמה, שם התקיימה תצוגת הגמר של בוגרי שנקר. מנקס, שפרויקט הגמר שלה כלל קולקציית בגדי ים, לא חלמה שגוטליב תרכוש את הקולקציה כולה, ואותה גם יחד.

מיום המחרת ועד לשנת 1996 עבדה מנקס לצידה של גוטליב, מי שייסדה והובילה ביד רמה את אימפריית בגדי הים הישראלית, והפכה אותה להצלחה בין־לאומית. ״מספסלי שנקר נחתתי במשרדי גוטקס, שהמילים מגבלת תקציב כמעט ולא נשמעו שם״, נזכרת מנקס, שהיום מתמחה בכיוון אחר לחלוטין: טליתות בהזמנה ועיצוב אישי.

״נסעתי בכל העולם כדי לקבל השראה או למצוא חומרים. נסיעות בין אפריקה, יוגוסלביה, תורכיה, והונגריה ועד לבירות האופנה פריז, לונדון, מילאנו וניו יורק, היו עניין שבשגרה״, היא מחייכת ומסבירה את גודל ההרפתקה.

חנה מנקס בסיור השראה. צילום: מ״ל

״באתי בבוקר ולא ידעתי אם אסע היום לנחלת בנימין או אולי לפריז. אם הגברת גוטליב הייתה בחופשה בבית ההבראה באירופה, ורצתה פרחי חמנייה לטובת ציור לדוגמת בד חדש, היינו קונים זרי חמנייה וטסים איתם אליה באותו היום. ככה זה היה״.

לצלם אריה בזווית הנכונה

מופרך ככל שיישמע, מנקס זכתה בעבודה של פעם בחיים. ״הייתי בת 20 וקצת, לא מבינה מאיפה היה לי הביטחון והאומץ לעשות את כל זה. נסעתי למשל לבולגריה, הסתובבתי בכפרי צוענים הכי נידחים כדי למצוא בדים אותנטיים. בתמורה לבדים ולרקמות נתתי להם כסף או בגדים מהמערב.

״פעם אחרת, טסתי לאפריקה עם צלם, כי הגברת גוטליב רצתה פנים של אריה על בגד ים, והיא לא מצאה תמונה בזווית המתאימה. אז נסענו לצלם אריה״, היא אומרת בחיוך.

״אם הנושא היה בלט, נשלחתי ללונדון לראות מופעי בלט, לקרוא ספרים בנושא, ורק אחרי כן לעצב את הקולקציה. למדתי איך מקבלים השראה מכל דבר – מתערוכת אמנות, מאגרטל עם פרחים וגם ממודעת פרסום במגזין חדשותי משעמם כביכול״.

חנה מנקס לבל אנד סו. צילום: זוהר שטרית

חנה מנקס. צילום: מ״ל

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

מנקס חייתה את החלום, גם אם לא בדיוק את החלום שלה. ״גוטליב לא הייתה מחוברת למציאות האמיתית. היא חיה בתוך החלום שלה והכניסה אותי לתוכו – לטוב ולרע. היא אהבה לעבוד לבד ועם האינטואיציה שלה. אולי זה התאים לתקופה ואולי זו האישיות שלה. היום יש צוות שלם שמביע דעה על העיצוב״.

כשמנקס נפרדה מגוטקס היא חוותה שינוי דרמטי. את מורשת גוטליב היא לקחה עימה כשעבדה עם מותג בגדי הים סקובידו, בהמשך באינטימה ולבסוף בדיווה – שם עבדה במשך 18 שנה. יחד עם המעצבת נטע פפו, נכדתה של מייסדת המותג דיוה, היא חתומה על מודלים של בגדי ים עם גב חשוף בשיתוף פעולה עם המותג בל אנד סו.

מחוף הים לבית הכנסת

גם אם אין מותג אחד הנושא את שמה, לא יהיה מוגזם לומר שמנקס עומדת מאחורי רבים מבגדי הים שראינו על חוף הים בישראל ב־35 השנים האחרונות. ״עשיתי אופנה מ־30 ס״מ של בד, אבל תמיד רציתי לעצב בגדי ים שנשים ירגישו בהם הכי נח והכי מהמם, וממש לא חשוב באיזה מידה הן״. היא הגתה ועיצבה עשרות קולקציות בלתי נשכחות, עד שבמעבר חד החליטה לפנות מהים אל בית הכנסת – בחזרה למקורותיה.

מנקס נולדה וגדלה בבית חרדי בתל אביב, עם חמישה אחים, ולדבריה היא מנהלת לאורך כל חייה הבוגרים חיים של ניגודים. אביה התחזק בדתו כשהייתה נערה, אך איש לא מנע ממנה לספוג את הפתיחות התל אביבית וללמוד אופנה בשנקר. עם השנים, היא אומרת, המסורת וההכרות העמוקה עם הדת החלו להעסיק אותה יותר, ונכון להיום היא עוסקת ביודיאקה הוט קוטור, כהגדרתה.

הכל התחיל כשבנה הגיע למצוות, ״אז עלה לי הרעיון – ראיתי את המחסור בטליתות מיוחדות, והחלטתי שאני מכינה לו טלית. זה היה לי הכי טבעי בעולם, כנראה בגלל ההכרות המוקדמת שלי עם עולם הדת, והבקיאות שלי בקהל היעד ובזרמים השונים״.

יש גברים רבים שרוצים להיות אלגנטיים ושונים בבית הכנסת, ולהיות אופנתיים גם כשהם עטויים בטלית. אם בעבר רציתי להביא את שמלות הערב לעולם בגדי הים, בטליתות אני מחפשת בדיוק את אותו עניין

מנקס רואה בטליתות פריט אופנה לכל דבר, ואולי הן לא רחוקות כל כך מבגדי ים – אחרי הכל, מדובר בפריט הכי פרטי ואישי של הגבר היהודי. לדבריה, עד שלא תעצב טלית פרחונית וצבעונית לא תרגיש שלמה עם עבודתה.

״יש גברים רבים שרוצים להיות אלגנטיים ושונים בבית הכנסת, ולהיות אופנתיים גם כשהם עטויים בטלית. אם בעבר רציתי להביא את שמלות הערב לעולם בגדי הים, בטליתות אני מחפשת בדיוק את אותו עניין״.

טלית כמו תכשיט

במקביל לטליתות עיצבה וייצרה גם גלביות ומצעים, אבל המיקוד בטליתות ובכיסויים לטליתות הפך להיות העיסוק העיקרי שלה. בהשראת המקורות, ועם הניסיון הרב שרכשה עוד בימי גוטקס, היא משלבת בטליתות פסוקים, טקסטורות, רקמות מיוחדות, בדים בהדפסים שונים, ואפילו צבעוניות עזה של טורקיז או סגול. התעוזה והגיוון תלויים בלקוח, והכל נעשה בהתאמה אישית, תוך שמירה על הצביון הגברי.

השיווק נעשה מפה לאוזן. ״לרוב מגיעות הנשים שקונות לבעל או לילד שלהן את הטלית כהפתעה. בתוך כיסוי הטלית הן מזמינות רקמת משפט או מילה, משבצות אבנים מיוחדות שלעיתים עוברות במשפחה, והכל בהתאמה אישית מלאה, שכן גם בטלית יש עניין של מידה והתאמתה ללקוח״. גם עבור הנשים היא מעצבת תיקים לסידור, שהן נוהגות להביא לתפילה בבית הכנסת.

בהתאם לייצור בכמויות קטנות ובעיצוב אישי, גם המחיר ברמת קוטור, בדומה לתכשיטים. מחיר טלית וכיסוי לטלית נע בין 1,900 ל־5,000 שקלים, ויכול להאמיר אף יותר, בהתאם לבקשות הלקוח. עבודת היד של הרקמה ושיבוץ האבנים הן מלאכת מחשבת, ועשויות להימשך עשרות שעות.

מנקס מדגישה שמדובר בתהליך ארוך שדורש דיוק, תיאום ציפיות, איפיון הנראות, ובתוך כך יש לבחור חומרים, לעצב סקיצות ורק לאחר אישור הדגם היא מתחילה בבניית הרקמה, ליקוט האבנים והתפירה. טליתות עשויות מבדים עמידים ופרקטיים, ובעיקר כאלו שניתן לנקות בניקוי יבש. לרוב הבדים הם בדי צמר. הבד אולי יתבלה לאורך השנים, אבל העטרה (הפס המעוטר בשפה העליונה של הטלית) נשארת וניתן להעבירה בהמשך השנים מטלית לטלית או מאב לבן.

אנחנו מתגוררים במרכז תל אביב, בבית מתנהל אורח חיים מסורתי, שומרים כשר ושומרים שבת. שלושת ילדי חונכו כך שיכירו ויספגו הכול, ורק אז יחליטו לאיזה כיוון הם רוצים ללכת. מבחינתי חילוני או דתי – כל המסכות הללו לא משנות כלום בסופו של יום

לשאלה איך מתקבלת אישה המעצבת ומייצרת טליתות לגברים, היא משיבה בבטחון: ״עוד לא קרה שזה הפריע. אני עושה הכול ׳לפי הספר׳. יש שלבים ביצירת טלית, כמו קשירת הציציות, שאת זה חייב לעשות גבר שמוסמך לכך(!) ואני מקפידה על זה כדי שהמוצר יהיה כשר מבחינה הלכתית״.

השילוב בין קודש לחול מאפיין גם את בית משפחתה: ״אנחנו מתגוררים במרכז תל אביב, בבית מתנהל אורח חיים מסורתי, שומרים כשר ושומרים שבת. זה מאד מהנה וטוב לכולנו. שלושת ילדי חונכו כך שיכירו ויספגו הכול, ורק אז יחליטו לאיזה כיוון הם רוצים ללכת. מבחינתי חילוני או דתי – כל המסכות הללו לא משנות כלום בסופו של יום״.