כל מה שחשוב ויפה
אורן צוקרמן
אורן צוקרמן. צילום: רם פנקר

נכון לעכשיו: אורן צוקרמן, התכנית לתואר שני באינטראקציית אדם־מחשב, הבינתחומי הרצליה

שואף שחדשנות טכנולוגית תגיע מעומק אינטלקטואלי, ומאמין ש״נפסיד במירוץ אם נתרכז רק בה״. אורן צוקרמן מסכם שנה בראשות התכנית לתואר שני באינטראקציית אדם־מחשב, בבינתחומי הרצליה

בשנת 2007 חזר אורן צוקרמן לישראל, לאחר שבע שנים בארצות הברית. זה היה אחרי מעבר מבועת ההיי־טק של סן פרנסיסקו לחוף המזרחי והשלמת תואר שני ודוקטורט ב־MIT. ״חזרתי לארץ והגעתי לזירה אקדמית שהאינטר־דיסציפלינריות שלה בתחומי העיצוב והדיגיטל, עדיין לא הייתה מפותחת מספיק״, הוא מספר.

״היה את מכון ויצמן ואת בצלאל, שעשו דברים מדהימים, אבל לא היה מי שיחבר ביניהם. המרכז הבינתחומי בהרצליה, לעומתם, היו מאוד גמישים. לא הכרתי אותם קודם, אבל הרגשתי שזה מקום שלא יחסום אותי, שלא יבקש ממני להיות מי שאני לא; שכמו ש־MIT הוא מקום שונה, מן סטארט־אפ צעיר פתוח מחשבתית, לעומת הארוורד שהוא יותר קורפורייט מיושב ומכובד״.

למה הכוונה?

״בישראל זלזלו במחקר הישומי. אני הגעתי ממקום מכובד, שאומר שמחקר ישומי הוא מחקר משמעותי כמו כל מחקר אחר. הבינתחומי היה מקום פתוח לצורת החשיבה הזו וזה נכון עד היום. אני כבר 13 שנה פה, יזם אקדמי, בא עם רעיונות למעבדות ולתכניות חדשות, ואף פעם לא אומרים לי לא. אתה רוצה לדחוף ולקדם, ויש לך רוח גבית״.

אני יודע ללכת, עכשיו אני רוצה לרוץ

צוקרמן, בן 50, למד מדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן במכללה האקדמית של תל אביב (לפני כן למד צילום במשך שנה בקמרה אובסקורה). הוא החל לעבוד בתחום הדפוס, בתקופה שמחשבי המקינטוש הראשונים הגיעו לישראל, ונכנס לתחום המדיה האינטראקטיבית של אז בחברת זאפה דיגיטל.

״נהניתי מהחופש היצירתי שהעניק המחשב. זו הייתה מהפיכה גדולה, וכבר אז היה שיח עם אנשים מהעולם הישן: להסביר להם מה זה הדיגיטל הזה ולמה זה טוב״. בתחילת שנות ה־2000 הוא היה שותף בסטארט־אפ בשם uTOK, שאפשר לגולשים לתקשר ביניהם בישום נפרד מהדפדפן.

״זה היה לפני ווב 2.0 – הדמוקרטיה של האינטרנט – לתת קול להמונים וכו׳. גייסנו חמישה מיליון דולר, עברנו לארצות הברית, גרנו בסן פרנסיסקו, הכרתי את האינטרנט בתקופה הכי פורחת שלו. המון אנשים מעניינים, שיחות מעניינות, אבל כבר אז ראינו את הבועה.

״מצאתי את עצמי בדאבוס יחד עם המייסדים של יאהו, נאפסטר, אופרה. קנינו חליפות אבל לא הבנו מה זה, לא היה לנו שום קונטקסט. ואז הבועה התפוצצה ועברנו לניו יורק. עשיתי קצת אמנות אינטראקטיבית והתחלתי להתעניין בפיזי. הייתי כבר שמונה שנים באינטרנט ונמאס לי מהמסכים״.

ואז מה?  

״סיפרו עלי על המדיה לאב בבוסטון ואמרו לי ללכת לשם, אז פשוט שלחתי מייל ואמרתי שאני בא. לקחתי אוטובוס מניו יורק, עשו לי סיור סטודנטים, וממש נדלקתי. זה ממש נראה כמו מגרש משחקים לממציאים דיגיטליים״.

הייתי בן 31, לא תכננתי להיות אקדמאי, רציתי לעשות תואר שני ולהמשיך להיות יזם. אבל המקום הזה פתח לי צהר אינטלקטואלי שלא הכרתי עד אז, עם עומק וצורת מחשבה חדשים. הרגשתי שמצאתי את עצמי

״הייתי בן 31, לא תכננתי להיות אקדמאי, רציתי לעשות תואר שני ולהמשיך להיות יזם. אבל המקום הזה פתח לי צהר אינטלקטואלי שלא הכרתי עד אז, עם עומק וצורת מחשבה חדשים. הרגשתי שמצאתי את עצמי. נחשפתי לעולם חדש: קבוצת מחקר, לא תכנית רגילה, שהמטרה היא למידה וטכנולוגיה. לא חינוך, למידה: איך אפשר לייצר עם טכנולוגיה חוויות למידה עמוקות״.

משהו אחר לגמרי מחווית הקורפורייט.

״כן, הסביבה של MIT היא קהילה אינטלקטואלית. אם החוויה קודם לכן הייתה שאתה שולח אי־מייל למנכ״ל חברה ולא עונים לך, שם כולם עונים לך. אתה קורא ספר ואז אתה מבין שמי שכתב אותו הוא שכן שלך, ואתה שולח לו אי־מייל ואתם נפגשים אחרי יומיים לשיחה בקפיטריה״.

במה עסק המחקר שלך? 

״systems thinking: איך לבנות לילדים מודלים של תופעות מורכבות בעזרת סימולציה פשוטה. זה תפס אותי, המשכתי לדוקטורט, ופיתחתי את אותו פרויקט במשך חמש שנים.

״כשזה נגמר לא רציתי לחזור לעולם הסטארט־אפים: אמרתי לעצמי שאני יודע ללכת, עכשיו אני רוצה לרוץ. זה היה חיבור של אינטלקטואליות עם טכנולוגיה, חדשנות ופרקטיקה. אתה רוצה להשפיע על העולם ולא לעשות רק משהו שנשאר בספריה״.

מעבדת milab

מעבדת milab. צילום: הבינתחומי הרצליה

הדבר הראשון שעשה צוקרמן במרכז הבינתחומי היה להקים את ההתמחות בתקשורת אינטראקטיבית. ״רצו לקרוא לזה ׳דיגיטלי׳ אבל אמרתי לא, הכל יהיה דיגיטלי. לקח הרבה שנים עד שהבינו למה אני מתכוון, אפילו המרצים: ליצור ערך למשתמשים, ליצור חווית משתמש משמעותית, לייצר חוויה. 

״במקביל יצרתי צוות מחקר מעמיק יותר וכבר אז החלום היה להקים תואר שני מתקדם, עם מחקר ישומי. מחקר שיכול להיות גם נכון מבחינת עקרונות אקדמיים וגם רלוונטי לתעשייה״. 

ב־2010 פתח צוקרמן את milab – המעבדה לחדשנות במדיה – שמשלבת מחקר וקורסים ״שדומים לחשיבה עיצובית. אנחנו קוראים לזה human centered design – עיצוב ממוקד צרכים אנושיים״.

למה אנושי ולא משתמש?

״זה אומר שיש מולך בן אדם שיש לו צרכים. מי שלומד עיצוב מבין את זה, אבל למי שלומד טכנולוגיה זה לא בהכרח בא באופן טבעי״. 

החלק הארי של הסטודנטים שעובדים במעבדה הוא צוות המחקר: סטודנטים ממדעי המחשב, פסיכולוגיה ותקשורת, ולפעמים גם מלימודי מנהל עסקים. ״אלה סטודנטים עם תשוקה ללמוד, וזה עובד. הם מגיעים להשגים אדירים, מפרסמים בצורה אינטנסיבית, אנחנו בכנסים כל הזמן, מקבלים פרסים. זה מאוד יוצא דופן שעושים את זה עם סטודנטים בתואר ראשון. וזה כיף״.

לא רק לעשות גדג׳טים מגניבים

החל מהשנה שעברה הוסיף צוקרמן לתפקידיו בבינתחומי גם את ראשות התכנית החדשה לתואר שני באינטראקציית אדם־מחשב (HCI), שמשלבת עיצוב, פסיכולוגיה וטכנולוגיה. הלימודים בתכנית מתקיימים בשפה האנגלית, מתוך רצון לשים אותה על המפה העולמית ולהיות חלק מהקהילה הבינלאומית. 

״התכנית היא קודם כל אינטר־דיסציפלינרית: בשפה, בתחומים, בתרבויות. היא מיועדת למעצבים, לאנשי טכנלוגיה, מחקר, מדעי חברה, תקשורת, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, מדעי הרוח; וגם כלכלה, רפואה, פיזיקה. אדם־מחשב זה הכל״.

המחזור הראשון של התכנית, שסיים בשנה שעברה, מנה 44 סטודנטים. חצי מהם הגיעו ממדעי החברה, רבע ממקצועות טכנולוגיים, ורבע נוסף מרקע של עיצוב. 

אז מה זה HCI מבחינתך?

״אני אהיה לרגע רומנטיקן ואדבר על HCI במובן האינטלקטואלי: גם לפני 200 שנה אנשים שאלו שאלות מעניינות, וגם פטיש הוא טכנולוגיה. בקורס המבוא שלי, הרגע הזה, שאתה פותח לאנשים את הצהר הזה, הם מאושרים. הם מבינים שזה לא סתם, או לא רק לעשות גדג׳טים מגניבים. זה כמובן גם משהו סופר מעשי, אבל אני רוצה קודם כל שיאטו לרגע, שהחדשנות הטכנולוגית תגיע מעומק אינטלקטואלי״. 

אני אהיה לרגע רומנטיקן ואדבר על HCI במובן האינטלקטואלי: גם לפני 200 שנה אנשים שאלו שאלות מעניינות, וגם פטיש הוא טכנולוגיה. בקורס המבוא שלי, הרגע הזה, שאתה פותח לאנשים את הצהר הזה, הם מאושרים. הם מבינים שזה לא סתם

יש בתכנית פרויקטי גמר?

״אנחנו קוראים להם פרויקטים אישיים: הם כמו פרויקטי גמר, אבל אנחנו נזהרים מלקרוא להם ככה. זה מתחיל מהתשוקה שלך, וזה לא מתאים לכולם; זה סוג של תזה״.

פרויקט אחד שצוקרמן מביא לדוגמה הוא הפרויקט של ערן דביר ובירן שער, שעסקו בדיבור ובקשר עין של ילדים על הספקטרום האוטיסטי, בחוסר היכולת שלהם להתמקד באינטרקציה חברתית. ״הפתרון היה משקפי מציאות רבודה שמוסיפים שכבת מידע מעל האנשים שמסביב הילד, ועוזרים לו בהעצמת הקשר בינאישי. הם רוצים לקחת את זה הלאה ולהפוך את זה למוצר למטפלים ותרפיסטים״.

״מאי רקנאטי לעומת זאת חקרה את האפשרות ליצור ׳אוביקט מעבר׳ טכנולוגי לאימהות אחרי לידה ראשונה. לאחר הלידה, אמהות רבות חוות תקופה לא פשוטה, ובין השאר מרגישות בדידות, אובדן זהות וחוסר ביטחון. היא בדקה איך טכנולוגיה יכולה לעזור לאמהות צעירות להתמודד בצורה מיטבית עם כניסתן לתפקיד החדש, ממקום של אמונה וביטחון בעצמן וביכולותיהן״. 

ומה קורה בקורסים האחרים?

״בסמינרים הם משלבים בין מחקר אקדמי לפרוטו־טייפינג. לדוגמה, הסמינר שעוסק ב־expressive objects מיועד למי שמתעניינים ברובוטיקה ובעולם הפיזי, למי שרואה את העולם הפיזי כחלק בלתי נפרד מהעולם. פה כל התחום המחקרי הוא של תקשורת לא מילולית (וזה תחום מחקר שהמעבדה מובילה בו בעולם). 

״לדוגמה, עדי פרוג ואביה פוקס רצו לטפל בנושא של שיטוט עירוני: איך לעזור לאנשים להרים את הראש ולהיחשף לחווייה העירונית. הן בחרו את הרגע שבו אנחנו עומדים במעבר חצייה, ובמקום להתבונן מסביב כולנו שקועים בטלפון.

״חלק מהתהליך הוא לא להמציא אוביקטים חדשים, לא להמציא קיוסק דיגיטלי שיגיד לך להסתכל למעלה. הן עיצבו עמוד עם מחזיר אור, שיכול להזיז את חלקו העליון, ואז יש עליך השפעה עקיפה. הוא לא מצפצף אלא יוצר תנועה עדינה, כמו שאם עכשיו אתה תסתכל פתאום ימינה, גם אני אסתכל, ואם העמוד מסתכל למעלה גם אתה תסתכל למעלה״. 

עדי פרוג ואביה פוקס

עדי פרוג ואביה פוקס

סמינר אחר שצוקרמן מספר עליו הוא סמינר VR ו־AR, שעסק בשאלות של אינטימיות. ״אלו שתי טכנולוגיות שמבודדות אותנו, אבל הן אימרסיביות. אסתר סאלם וגלעד יורפסט עסקו בקשב אופטימלי: אם כמות הגירויים נמוכה אתה במצב של שעמום או לא מאותגר; אם היא גדולה זה חרדה.

״רוב הזמן אתה או משתעמם או בחרדה. אבל יש חוויה אופטימלית – אצל פסנתרנים, גולשי סקי, אופנוענים – אנשים שעובדים עם מכשיר כלשהו. יש למידה למידה למידה, חרדה חרדה חרדה, שעמום, ואז אתה באלמנט, בתוך החוויה. זה לא קורה הרבה, זה מאד חמקמק. 

״הם יצרו משחק בחווית VR בסיסית: נופלים עליך מטאורים ואתה ממש בורח עם הגוף. זה מכניס אותך לפחד, החרדה היא אמיתית. ואז הם חיברו סנסור פיזיולוגי (כמו אקג) לגוף, שמחובר בזמן אמת לקצב נפילת המטאורים. אתה משחק חמש דקות והמשחק אמור לשמור על רמה אופטימלית של זרימה. זה יכול להיות העתיד של גיימינג: היום אנחנו לא יודעים למדוד חוויה, לתעד חוויות״.

הכי קרוב זה מילים.

״אני מסכים. זה ההבדל בין ספר לסרט, שמקטין את היכולת שלך לחוות את החוויה. זה מראה כמה UX משטיח את החוויה, את הפוטנציאל של החוויה״. 

״לבסוף, עוד סמינר בתכנית עוסק במובייל, ומנסה לתת כלים של מחקר לתעשיית המובייל המקומית, מנסה לכוון למקום יותר מציאותי. בכל תעשיית המובייל וה־UX יש תחום שלם של מחקר. זה תחום שצמח בשנים האחרונות. אנחנו רואים את הצמיחה אבל אנחנו פרובינציה בעניין הזה, גם עם כל הסטארט־אפ ניישן.

״האתגר הוא איך מייצרים חוויות שהמרכז שלה הוא האדם. היום שיטות המחקר הן בסיסיות ואפשר לשפר אותן. בוא נחשוב קורונה: היום אומרים שלום עם המרפק. האם אני יכול לעצב במובייל חווית ׳מה העניינים אחי׳ כי אסור לנו לגעת אחד בשני? איך נעצב כזה דבר? או מה זה חיבוק? האתגר הוא לקחת את זה למקום יצירתי.

בוא נחשוב קורונה: היום אומרים שלום עם המרפק. האם אני יכול לעצב במובייל חווית ״מה העניינים אחי״ כי אסור לנו לגעת אחד בשני? איך נעצב כזה דבר? מה זה חיבוק? האתגר הוא לקחת את זה למקום יצירתי

״אבל רעיון זה לא מספיק, צריך לחקור, לקרוא מאמרים, איך ממפים את זה, תייצר אב־טיפוס ראשוני, קבוצת ביקורת, AB טסטינג, ומה יהיה הישום או ההטמעה של זה במובייל״.

אז מה הבעייה?

״מדינת ישראל רוצה להיות סטארט־אפ ניישן, אנחנו מפמפמים את זה לעצמנו, אבל העולם רץ מהר יותר. חדשנות טכנולוגית זה לא מספיק, אנחנו נפסיד במירוץ אם נתרכז רק בה. כל החברות הגדולות התחילו מחוויית משתמש מדויקת, שהביאה ערך אמיתי לאנשים. צריך להתייחס לזה כתחום עמוק שצריך להיות מוכשר בו, ואם אתה לא לומד את הדיסציפלינה יש גבול לאינטואיטיביות.

״קיים לזה צורך בשוק וזה לא יצליח אם התעשייה לא תאמץ את זה. אני מקווה שבחמש השנים הבאות נראה יותר מוכנות מהצד של הסטארט־אפים, שיגידו אני צריך להשקיע יותר תקציבים בחווית משתמש ובמחקר, כי לא יעזור רק יתרון טכנולוגי. זו לא רק סיסמה״. 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. Eran Dvir

    תואר שתרם והרחיב את הפרספקטיבה שלי בתור מעצב, חשף בפניי טכנולוגיות מתקדמות שיצרו עבורי הזדמנויות חדשות ומעל הכל, שילוב העבודה עם סטודנטים מרקעים ודיסציפלינות שונות שהפכו את הלימודים למרתקים ביותר. שמח להיות חלק מההצלחה 🙂

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden