כל מה שחשוב ויפה
לילך פנינה ליבנה במוסד החדש. צילום: טל מיכאל הרינג

אינטואיציה לצד כוריאוגרפיה: לילך פנינה ליבנה מפסיקה לציית

לילך פנינה ליבנה הייתה רקדנית מתוסכלת שהרגישה ריחוק הולך וגובר מגופה. דרך שיטת מחול שפיתחה, ה־Spirit Dance, היא רוצה להשיב לרקדניות את השיח עם עצמן באמצעות בי״ס חדש למחול ופרפורמנס שיתפקד גם כגלריה, סטודיו ומגזין בינלאומי

בערב חורף גשום לפני שנתיים, שמתי פעמיי אל מוזיאון יפו, שהוסב לפרויקט אמנותי בשם ״אתר״ שהוצגו בו תערוכות זמניות ומתחלפות של אמנות עכשווית תלוית־מקום. הוזמנתי אל המוזיאון כדי לצפות בעבודה Young Girls Wanna Dance Their Spirit שהעמידה הכוריאוגרפית, הרקדנית והיוצרת לילך פנינה ליבנה בשיתוף פעולה עם עשר רקדניות שביצעו את ההופעה.

המשתתפים והמשתתפות יתבקשו לקחת חלק פעיל במופע שאחריו נקיים שיח ער על התכנים שעלו, נכתב בהזמנה שיועדה עבור קבוצת הכותבים והיוצרים בתחום האמנות הפלסטית שהתאגדה באותו לילה. בעודי נלחמת במשב רוח עז שליווה אותי לאורך הצעדה מביתי אל המוזיאון, הנחתי שאעדיף להימנע מלהשתתף בתרגיל שהייתי צפויה לחזות בו. כרקדנית לשעבר שנאלצה להפסיק לרקוד וחיה בניסיון מתמד לגשר על הפער בין הצורך ליצור לבין הגוף שהשתתק, נרתעתי מחוויה שתדרוש ממני לנוע באופן חשוף בחלל צפוף, לצד אנשים אחרים. 

שיירי הסקפטיות שעוד ליוו אותי בהיכנסי אל חלל המוזיאון התפוגגו מייד נוכח המפגש עם דמותה הכנה והמחויכת של ליבנה. תמירה ודקה, לראשה רעמת תלתלים ארוכה, היא ישבה מחויכת על שטיח אדום שנפרש על רצפת המבואה של אתר, יוצרת מעגל צפוף עם קבוצת הרקדניות הצעירות שעימן היא משתפת פעולה.

אחרי שחילקה לכל אחד מהמבקרים שרשרת שבאופן סמלי שייכה אותם למועדון ״הדבר״, הכת האמנותית שפנינה ליבנה הנהיגה בחלל המקום, היא הזמינה את הרקדניות – נערות מבוישות־קמעה, עטויות סטים של פיג׳מות תואמות – לספר לצופים על החוויה הטרנספורמטיבית שעברו במהלך תהליך העבודה על היצירה. 

הנערות המבוישות־קמעה דיברו, והלב שלי החסיר פעימה. הן סיפרו על מחול שנתן להן אפשרות להיות משתתפות פעילות, גופים חושבים וחוקרים, ולא רק כאלו שנועדו להיתפס על ידי מבטם החודרני של הצופים

הן דיברו, והלב שלי החסיר פעימה. הן סיפרו על מחול שנתן להן אפשרות להיות משתתפות פעילות, גופים חושבים וחוקרים ולא רק כאלו שנועדו להיתפס על ידי מבטם החודרני של הצופים, וגל של געגוע שטף את גופי. הן הודו שזה מאתגר כשלעצמו להיות נשים צעירות שגופן משתנה ומתעצב, לא כל שכן כאלו שהחברה דורשת מהן להיות מיניות כשהן עוד טרם פיצחו את רזי המיניות שלהן בעצמן.

נערה אחת אמרה שטרם הצטרפה לעבודה עם הקבוצה: היא לא הניחה שיש כל חשיבות לרצונות שלה כרקדנית. אחרת, לחייה סמוקות, הודתה שהיא נרגשת ומפחדת בו זמנית מכך שנתבונן בה פועלת. בזמן שהנערות הורו לחברי הקהל להתחלק לצמדים שנדרשו להתבונן זה לזה בעיניים במשך דקות ארוכות או לתעד זה את זו רוקדים לצלילי מוסיקת פופ, אני הרהרתי בגוף הפרטי שלי שהלך לי לאיבוד, שלפעמים נדמה היה שלא אמצא את החופש שפעם הוא הסב לי. 

Young Girls Wanna Dance Their Spirit

Young Girls Wanna Dance Their Spirit. צילום: זיו הלמן

לילך פנינה ליבנה

לילך פנינה ליבנה. צילום: טל מיכאל הרינג

ידעתי שגם אחרי שההופעה תיגמר לא אשכח את ליבנה, שבקולה הרך והמדוד הסבירה למבקרים במוזיאון את העקרונות שעליהם מושתתת מתודת התנועה שלה, Spirit Dance. הלחישות הקצובות שלה, שתבעו ממני ומיתר המשתתפים לנסות ולהיאחז במה שהיא מכנה ״ה׳א־דימוי׳״ ולחוות את גופנו מבעד לאריזה החיצונית שחובקת אותו, המשיכו להדהד בי שנתיים אחרי המאורע. 

כששמעתי שליבנה עתידה לפתוח ביפו מוסד אמנותי חדש, שבו היא שואפת לפתח את ההגות מבוססת־המחול שגיבשה במשך למעלה מעשור, ביקשתי ממנה לספר לי עוד. בשיחה עימה היא שיתפה אותי בחזון היצירתי שלה, בתוכניות עבור המקום ששעריו יפתחו בחודשים הקרובים ומתעתד להיקרא על שמה, וברעב שבוער בה לפתח סוג אחר של מחול, כזה שבו הרקדניות מפסיקות לציית. 

חושבת ומרגישה יותר מדי

מוסד האמנות לילך פנינה ליבנה צפוי לאכלס כמה אפיקים של עשייה: הוא יהווה סטודיו עבור ה־Spirit Dance, פרקטיקת המחול שליבנה המציאה; הוא ישמש כבית ספר למחול, כוריאוגרפיה ואמנות פרפורמנס; תעמוד בו גלריה ראשונה מסוגה בישראל עבור תערוכות פרפורמטיביות מתמשכות; וממנו ישוגר אל העולם מגזין בינלאומי חדש העוסק במחול, כוריאוגרפיה ואמנות פרפורמטיבית. 

היסודות לפרויקט השאפתני הזה נזרעו לפני זמן רב, עוד כשליבנה בת ה־34 הייתה רקדנית צעירה. ״החיפוש שלי התחיל בגיל מאוד צעיר״, היא מספרת. ״התחלתי לרקוד בלט בגיל שלוש ומאוד אהבתי את זה, רקדתי כל השנים. הייתי ביישנית, לא דיברתי בכלל ולא מצאתי את עצמי בחברה. דרך המחול ביטאתי את עצמי, יכולתי להיות ולא חשבתי על כלום״.

עם זאת, משבגרה, המזור שמצאה במחול התפוגג. ״בגילאים יותר מאוחרים, בחטיבה ובתיכון, משהו במפגש עם המחול התחיל להיעלם. משהו בשיעורים, בהנחיות, באיך שניסו לעצב אותנו, הרקדניות – הרגיש לי שזה כבר לא מקום לביטוי עצמי. התביישתי להגיד: ׳אני רוצה להיות כוריאוגרפית, אני רוצה ליצור את השפה שלי׳. אבל ידעתי שזו משימת חיי״. 

״הרגשתי צרימה, כי את שמה שם את הלב שלך ומדברת, אבל הקהל לא חווה את זה כמקום של תקשורת אלא פשוט רואה מישהי יפה רוקדת. היה לי תסכול גדול״

לצד העכבות שהלכו וגברו ככל שחלפו השנים, ליבנה מצאה שגם תרגול המחול הצר את צעדיה. ״בסטודיו, מורים היו אומרים לי שאני חושבת יותר מדי או שאני מרגישה יותר מדי. אחרי הופעות היו אומרים לי שאני מדהימה, שזו תגובה שהרבה רקדניות מקבלות. הרגשתי צרימה, כי את שמה שם את הלב שלך ומדברת, אבל הקהל לא חווה את זה כמקום של תקשורת אלא פשוט רואה מישהי יפה רוקדת. היה לי תסכול גדול״. 

בהמשך נסעה לאמסטרדם, שם למדה ב־School for New Dance Development באקדמיה לתיאטרון ומחול. בהולנד התרחש, לדבריה, רגע אאוריקה משמעותי: ״התודעה שלי השתנתה, פתאום התקרבתי קצת למה שחיפשתי. אני מאוד אובססיבית במחשבות, והמחשבה שלי רציונלית. מצד שני, אני מאוד אינטואיטיבית. אלו שתי נקודות קיצון שקשה להן לחיות ביחד. המתודה שפיתחתי, ה־Spirit Dance, מאפשרת לאינטואיציה להיות לצד הכוריאוגרפיה, שהיא השכל והמחשבה״. 

הדבר, מוזיאון בת ים

הדבר, מוזיאון בת ים. צילום: עמוס בריסון

הדבר, מוזיאון בת ים

הדבר, מוזיאון בת ים. צילום: עמוס בריסון

אותה הבנה שצפה במהלך לימודיה עודדה את ליבנה להמשיך ולחפש זן אחר של מחול, שונה מזה שראתה על בימות בישראל ומחוצה לה. היא שבה לארץ ב־2012, ולמדה פילוסופיה לתואר ראשון באוניברסיטת תל אביב. במקביל יצרה מספר עבודות שעימן הופיעה, ״אבל זה הרגיש לי שזה לא זה. לא רציתי ליצור יצירות עבור במה, לא עניין אותי להיות עסוקה בתוצר ולהציג. הרגשתי שצריך ליצור יחסים אחרים״, היא מסבירה. 

ליבנה החליטה לקחת הפוגה בת שנתיים, שבמהלכה פתחה מעבדת מחקר בדירתה דאז, ששכנה ברחוב אבן גבירול בתל אביב. ״הזמנתי לשם שמונה אנשים מתחומי המחול, הפילוסופיה, הביולוגיה והקולנוע. הייתי כותבת הנחיות, תיאוריה, משימות ותרגולים ובמשך שמונה שעות ביום היינו מתרגלים.

״הזמנתי אנשים מכל מיני תחומים, כי הרגשתי שצריכה להיות מחשבה פתוחה ורצון לחקור. לא רציתי לחקור רק עם רקדנים, כי הרבה פעמים המוטיבציה שלהם היא להופיע. הבנתי שאני גוף בתוך העולם ויש לי נפש, ורציתי לבדוק איך הריקוד יכול לנבוע מהמקומות האלה, לא מתוך מניירות ואסתטיקה״. 

״רציתי ללכת עד הסוף עם השאלות מה זה ריקוד אם אין לו נראות? מה זה דימוי הגוף? איך דימויים של גוף יכולים להיווצר אם הם לא נראים? מהי תנועה אם היא לא נראית? מהם יחסים אם יש רק את מה שמרגישים?״

ליבנה משתפת שאת הניסוי היא והמשתתפים אחרים ביצעו כשהם מכוסים בבדים גדולים שהסתירו את גופם, ״כמו בורקות״, היא מחדדת בצחוק. ״רציתי ללכת עד הסוף עם שאלות כמו מה זה ריקוד אם אין לו נראות? מה זה דימוי הגוף? איך דימויים של גוף יכולים להיווצר אם הם לא נראים? מהי תנועה אם היא לא נראית? מהם יחסים אם יש רק את מה שמרגישים?״.

שמונת המשתתפים, היא מוסיפה, ״הפכו לאבסטרקט מוחלט, גושים שזזים. הדמיון יכול היה להיות הרבה יותר מפותח. כל מי שהיה שם עבר איזה מהלך של חזרה לעצמו. יכולתי לשאול: אלו יחסים אני רוצה עם הגוף שלי? אלו יחסים אני רוצה עם התנועה, עם המבט? איך אני יכולה להתקיים ולהיות בהוויה שלי כשמישהו מתבונן עלי, מבלי להיות עבורו ולנוע עבורו?״.

את השאלות הבוערות האלו היא תירגמה לכדי שיטת תנועה ומחול, שבאמצעותה היא יוצרת את היצירות הפרטיות שלה ושדרכה היא מלמדת רקדנים מקצועיים ואנשים מהשורה ללא רקע במחול, בשלל מוסדות בישראל ומעבר לים. אבל את השפה החזותית שהצליחה לנסח היא מצאה רק אחרי חוויה עמוקה של כאב פיזי ונפשי שהיא מאמינה שנגרם לרקדנים רבים העוברים הכשרה מסורתית, הכרוכה בשעות רבות של אימונים הממשטרים את גופם. 

״כרקדנית, מגע הפך להיות הדבר הכי אוטומטי בעולם – נוגעים לך בגוף ואת לא מרגישה כלום״, היא מאבחנת בצער. ״זה דומה להבדיל אלף הבדלות למה שקורה לך אחרי שחווית הטרדה מינית מסויימת, שמולידה חוויות חוץ־גופיות של ניתוק מוחלט מהגוף, ממש פוסט טראומה. הגוף עובר מלא דברים, הוא רוקד ועושה, אבל את לא שם. הפכתי להיות הדימוי שתירגלתי, שמייצר דברים מהממים אבל הוא לא אני, הוא לא מורכב מהתנועה שאני עוברת״. 

הדבר, מוזיאון בת ים

הדבר, מוזיאון בת ים. צילום: עמוס בריסון

birds

ליבנה מוצאת שבקרב הציבור הרחב קיימת תפיסה רווחת, שלפיה ״רקדניות הן מאוד בתוך הגוף של עצמן. יש לי תובנות שגורמות לי לרצות להילחם בתפיסה הזו. אולי לזה אני מתכוונת כשאני אומרת ׳רקדניות מפסיקות לציית׳.

״פגשתי מאות רקדניות בארץ ובעולם כמורה, וכמעט כולן הזדהו עם התחושה הזו. הרבה פעמים אני שואלת רקדניות: ׳איך אתן רוצות לרקוד? מה זה ריקוד עבורכן?׳ ואין תשובה, הן לא יודעות, כי אין שם אהבה ותשוקה, את רק עסוקה בלהיות מצטיינת. הפרקטיס של ה־Spirit Dance זה לנסות לאחד את הניתוק הזה״. 

״כולנו בפנים young girl שרוצה לרקוד את הספיריט שלה. הכוונה ב־young girl היא שהמיניות שלנו תמיד בשאלה, היחסים עם עצמי ועם הגוף הם תמיד בשאלה״

את הרצון לשחרר רקדניות מכבלי ההתמסרות אל חוקים קבועים שמוכתבים בבתי ספר למחול, אפשר לזהות ביצירה שדרכה נפגשתי עם עבודתה של ליבנה, Young Girls Wanna Dance Their Spirit. ״זו העבודה האחרונה שעשיתי, והיא היצירה הראשונה שלא השתתפתי בה, כי הרי כל המתודה שפיתחתי נוצרה מכך שאני הכוריאוגרפית פיתחה שפה עבור אני הרקדנית.

״מרגיש לי שכולנו בפנים young girl שרוצה לרקוד את הספיריט שלה. הכוונה ב־young girl היא שהמיניות שלנו תמיד בשאלה, היחסים עם עצמי ועם הגוף הם תמיד בשאלה. יש משהו בתודעה של ה־young girl שמחזיר אותי למקומות שלי, של הנערה שלא דיברה, הבחורה הצעירה הביישנית. המשתתפות בעבודה עברו תהליך של ריפוי, שבמהלכו הן הבינו שהן יכולות לחשוב את הדברים בעצמן, הן לא צריכות להיות רק כלי בידיו של מישהו אחר״. 

יחסים עשירים בין כוריאוגרפים ורקדנים 

את הניסיון שצברה תוך עבודה עם רקדניות וכוריאוגרפיות אחרות היא רוצה להציע כעת לתלמידים בבית הספר De Spirit, שבו תיפתח השבוע מחלקה אחת עבור רקדנים ואחרת עבור כוריאוגרפים. ״רקדנים הם אמנים לכל דבר, הם לא רק מבצעים. אני חושבת שהרקדנית צריכה להבין את הכוריאוגרפיה, להבין את עצמה ולנסח את עצמה.

״הרקדניות בבית הספר יבדקו איך אפשר ליצור עוד צורות של רקדנית פועלת בעולם וינסחו את הפעולה שלהן. כך יכולים להיות יחסים עשירים בין כוריאוגרפים לרקדנים. בתום הלימודים, מחלקת הרקדנים תיצור כנס בינלאומי שבו הם ידונו על המחקר שהם עברו כדי להבין מה הריקוד יכול להיות״. 

במקביל, את מחלקת הכוריאוגרפים היא תעודד ליצור מגזין בסוף הלימודים, שבו יוכלו ״לכתוב על יצירות מדומיינות, כלומר כאלו שהם לא חייבים לממש. הם יצלמו אותן, יחשבו עליהן ויתארו אותן, אבל הן לא חייבות לקרות, אני רוצה לתת להם להפעיל את הדמיון״. המגזין שהם יעמידו יסתעף למגזין Better Future, כתב עת מקוון שהיא שוקדת על הקמתו. 

הכוריאוגרפים אף ילמדו באמצעות סדנאות והרצאות שיועברו על ידי אמנים ואוצרים מדיסציפלינות שונות, כמו גלעד רטמן, תמר הירשפלד, אבי לובין, ציבי גבע, יעל ברתנא, אבי קריצמן, נגה דוידסון ועומר קריגר.

יעל ברתנא

יעל ברתנא. צילום: איתי נאמן

אבי לובין

אבי לובין. צילום: נעה יפה

״המוסד נוצר כדי לחשוב על איך אפשר לייצר מערכות מסוג אחר. כדי לייצר מערכת, אתה חייב להבין איך המערכת פועלת, להבין את מבט־העל, את האוצרות, את השדה ואיך להתמקם בו״, ליבנה מסבירה את בחירתה להזמין חוקרים ויוצרים החיצוניים לעולם המחול. 

״תמיד הרגשתי שמה שאני עושה מתמקם בתוך עולם האמנות וגם גדלתי בתוך אמנות פלסטית, היא הנשמה שלי. מרגיש לי שזה חובה שבמוסד הזה יהיו הרצאות של אנשים כאלה: זה כל כך מעשיר ללמוד על איך ציבי גבע חושב את היחסים עם צבע ודימוי מופשט, על הפרפורמנס הפיקטיבי שמייצרת יעל ברתנא מול המצלמה, או איך מתבטאים היחסים של תמר הירשפלד עם הגוף דרך המיצבים האימרסיביים שלה. כל אחד מהם יספק זווית אחרת״. 

ליבנה גייסה לשורותיה מספר רקדניות וכוריאוגרפיות בינלאומיות שילמדו את התלמידים. היא מונה בהתלהבות רשימה חלקית: ״כל אחת מהן נבחרה כי היא ייצרה איזשהו פרקטיס ייחודי, ומציעה תפיסה שונה של מה זה הקהל, מה זה מתודת תנועה. 

״לדוגמה, מריה האסאבי, כוריאוגרפית מדהימה שפועלת בניו יורק ובאתונה; איזבל לואיס, כוריאוגרפית הממוקמת בברלין שמייצרת סיטואציות חברתיות־מוזיקליות־רגשיות מאוד מעניינות; לריסה ולס ג׳קסון, כוריאוגרפית שהכרתי בניו יורק לפני עשור, היא ייצרה מתודה אדירה שמאפשרת לגוף להתקיים בצורה קווירית דרך אימפרוביזציה״. 

חלק מהיוצרות, כמו האסאבי, צפויות להציג תערוכות בגלריה שליבנה תיפתח במקום ושתוקדש לתערוכות ארוכות־משך. ״לפני 15 שנים הפרפורמנס והמחול, שכיכבו בביאנלות לאמנות האחרונות, לא רווחו מספיק וזה הטריד אותי. שאלתי את עצמי ׳למה אני כאמנית מחול לא יכולה שתהיה לי תערוכה במוזיאון שבה אני אציג את הפרפורמנס הזה?׳. החד־פעמיות לא עניינה אותי, עניין אותי התהליך והמשך״, היא אומרת על החסר שדירבן אותה להשיק את הפלטפורמה הזו במסגרת פעילותה החדשה. 

״אני רוצה לתת את הכבוד למדיום המחול כמדיום אמנותי שיש לו מרחב ואפשרות להתממש במשך זמן, לא להיות קישוט ואירוע שמגיעים לראות בפתיחת תערוכה של אמנות פלסטית. מה זה אומר כשיש במשך חודשים תערוכה שהיא לא רפליקה של עצמה אלא משתנה? אילו פורמטים אפשר לייצר?״. 

יריית הפתיחה תכלול מספר תערוכות של ליבנה עצמה, ובהמשך יוזמנו יוצרים אחרים שיתבקשו לערוך מחקר. משך הזמן שבו יצירותיהם יוצגו יקבע על פי שאלות המחקר שהם יעלו, כשליבנה מדמיינת מגוון של תערוכות שימשכו בין ימים אחדים לחודשים ארוכים. 

הרעיון נרקם אחרי שליבנה הציגה בעצמה תערוכות מתמשכות שנדדו בין חללי אמנות שונים בישראל, בהן ״הדבר״, פעולה אמנותית שעליה עמלה במוזיאון בת ים במשך חמישה חודשים ב־2019. ״קיבלתי שם חדר עבור התערוכה, שבו הקמתי את מה שקראתי לו מועדון ה־Non-Image, במשך עשרה שבועות. זה היה ניסיון לבדוק איך אפשר להשתמש במוזיאון כדי לייצר כת אמנותית.

״באו אנשים שהם לא מעולם האמנות והמחול, הייטקיסטים, אנשים שגרו בבית ים ועברו ליד. הם חזרו למוזיאון פעם בשבוע ונוצרה קבוצה. אלו אנשים שבחיים לא היו במוזיאון מעבר לביקור קצר שבו הם נכנסו, ראו יצירות ויצאו. פתאום הם אמרו: ׳וואו, מה, אנחנו האמנות?׳״.

את אותה הרוח הקהילתית שהצליחה להצית במוזיאון בת ים היא מבקשת להחיות גם במוסד החדש שלה. ״האופן שבו המקום מעוצב והתכנים שאני מביאה מכוונים למקום שהוא קצת כמו מנזר או בית כנסת: את מגיעה והרוח נוכחת. זה לאו דווקא רק עבור אנשים מעולם האמנות והמחול, אלא לאנשים שכמהים לקהילתיות, לפגוש את עצמם דרך האמנות״. 

ומה החזון שלה לעתיד? ״שהאמנות תהפוך לחומר שמשתמשים בו, שהוא לא רק ליודעי דבר. אני חושבת שזה הפוטנציאל של המחול והפרפורמנס. זו עבודה של שנים, ואז זה מה שיקרה״. 

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. תומר ג'רבי

    לילך את מעוררת השראה מאוד מאוד מאודדד.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden