כל מה שחשוב ויפה
מיכאל ליאני במוזיאון הרצליה. צילומי הצבה: לנה גומון
מיכאל ליאני, ״הכלכלול״ במוזיאון הרצליה. צילומים: לנה גומון

איה לוריא: אנשים זקוקים לאמנות כמו אוויר לנשימה

במוזיאון הרצליה שייפתח מחר מחדש, ממתין מערך תערוכות ״החלום השלישי״. המכנה המשותף בין האמנים הוא עיסוק במציאות בלתי נתפסת, בין חלום לסיוט ולהתפכחות

באחד מימי הסערה האחרונים, איה לוריא פותחת בפניי את הכניסה האחורית של מוזיאון הרצליה, הסגור והמסוגר, וניגשת להדליק את האורות. את הווידאו. את הסאונד. המוזיאון מתעורר בעצלתיים מתרדמת החורף שנכפתה עליו בסגר. נראה כאילו עבודות האמנות משפשפות עיניים, בלי להאמין שמישהו באמת לחץ על כפתור ההדלקה.

״בשנה הקודמת, ב־2019, הגענו לשיא בכל הפרמטרים של הפעילות״ אומרת לוריא, בשיחה על רקע המשבר שאליו הובילה הקורונה ומדיניות הסגרים. ״מערך התערוכות ׳זמן דיוקן׳ הראשון וגם השני זכו לכ־500 איש בכל שבת. לפני שנה בדיוק, ב־29.2 הייתה הפתיחה האחרונה לפני הקורונה, עם 1,500 איש. ועשרה ימים אחר כך סגרנו״.

לוריא נזכרת גם בתקופת החסד שבין הסגרים, בקיץ, כשאנשים חזרו למוזיאונים ולגלריות בחדווה וכמו שתו בצמא את התערוכות. ״אני לא חושבת שאנחנו מבינים עד הסוף את ההשלכות שהמשבר הזה מספק לנו. אבל אני יכולה לראות שסדרי העדיפויות החדשים שייכנסו לפעולה חייבים לכלול חינוך ותרבות״.

פתוח, סגור, פתוח

ערב הסגר האחרון, בדצמבר, נפתחו במוזיאון הרצליה שבע תערוכות יחיד, שתוכננו מזמן אבל נראות בדיעבד מאוד קשורות להווה. כעת הן נפתחות שוב, ויש לקוות שבירושלים שומעים היטב את אנחת הרווחה של האמנים, האוצרים, המוזיאונים והקהל.

כותרת המקבץ הנוכחי ״החלום השלישי״, שייפתח מחדש מחר (ג׳) מגיעה מעבודתו של פסח סלבוסקי, אמן אהוב שהלך לעולמו לפני כשנה. העבודה הפותחת, הראשונה שפוגשים המבקרים במוזיאון, נתנה את שמה לכל האשכול. המימד החלומי – במובנו הפנטסטי אבל גם המסוייט, ובעיקר שאינו מציאותי – עובר כחוט השני בין התערוכות.

איה לוריא. צילום: איריס נשר

איה לוריא. צילום: איריס נשר

פסח סלבוסקי במוזיאון הרצליה. צילום הצבה: לנה גומון

פסח סלבוסקי במוזיאון הרצליה. צילומי הצבה: לנה גומון

פסח סלבוסקי במוזיאון הרצליה. צילום הצבה: לנה גומון

״פסח נהג לבנות את עבודותיו מחפצים שמצא – שברי רהיטים, קרשים וחלקי אובייקטים ביתיים – עליהם מתח בדים ובגדים והוסיף שכבות עבות ומרפדות של צבע. בנוסף, שילב בציוריו טקסטים כמעט אקראיים, דברים פואטיים ששמע, מחשבות חולפות, קטע מגזיר עיתון״, מספרת לוריא.

״הייתה אמורה להיות לפסח תערוכה שתוכננה עוד בחייו. אבל לצערנו נדחתה כמו דברים רבים. בעבודות שלו בולט המתח בין עיסוק בטראומות ושברים וחיתוכים, שבירת כלים וחיתוך. הוא יוצר פיסול־ציור, עוסק בגירוי הפורמטים בין פיגורטיבי למופשט״. את התערוכה של סלבוסקי ״גלוי כנגד נסתר״ אצר יונה פישר, בכיר האוצרים שכבר כמעט אינו פעיל. ממד הזיכרון הטרי, ההיעדר, הידידות החמה והאבל, נוכחים בתערוכה.

תערוכת היחיד של דגנית בן אדמון ״מים עד נפש״, היא הומאז׳ לסיפור חיים אישי־מושאל. האמנית מתחברת לסיפור של סבתה, שמשפחתה נספתה ברעידת אדמה באגדיר שבמרוקו, ב־1960. בן אדמון יוצרת מיצב פיסולי שמאזכר את הטראומה ואת האיום המתמיד ברעידת אדמה, ופוגש את תוכניות תמ״א 38 הממלאות את הארץ.

היא ממלאה את חלל התערוכה בפיגומים ועוטפת אותם ואת הקירות בחומרים מרככים, המזכירים גם חיתולים למבוגרים ומעלים על הדעת תחושה של סיאוב וזיקנה עצובה.

דגנית בן אדמון. צילומי הצבה: לנה גומון

דגנית בן אדמון. צילומי הצבה: לנה גומון

דגנית בן אדמון

דינה שנהב

דינה שנהב

דינה שנהב

מוטיב הריכוך חוזר בעבודתה המונומנטלית של דינה שנהב. המכנה המשותף בין כלל התערוכות במערך הנוכחי הוא זה הכורך מאורעות וחפצי יומיום בזיכרונות ובטראומות מן העבר הביוגרפי של האמנים. רגעים של אפלה קיומית, דימויים מסקרנים במוזרותם וחזיונות של אימה מוצגים לצד ניסיונות מכמירי לב למילוט ולריכוך המכה או הנפילה של היקיצה.

שנהב מציגה באולם הגדול מנהרה חצובה בגושי ספוג עצומי מידות. במבט מלמעלה משורטט על פני החדר פס אלכסוני ישר וקשיח. בגובה העיניים אנחנו כמו נשאבים עוד ועוד לעומק המערה העשויה ספוג רך – חומר שבנוסף ליכולתו לבודד ולאטום מעלה זיכרון אינטימי של מזרון המיטה האישי של כל אחד, ומהדהד גם את זכר הישרדותו של אבי האמנית במלחמת העולם השנייה.

בתוך המנהרה פריטי כרייה וחפצי מחבוא, כלי אוכל ומזרן, תרמיל וקרונית – אולי זו מנהרת בריחה, אולי מנהרת חדירה והסגת גבול. החוויה החושית היא של התעטפות ופליאה.

מיכאל ליאני

מיכאל ליאני

מיכאל ליאני. צילומי הצבה: לנה גומון

הבטחות ואכזבות

התערוכה של מיכאל ליאני ״הכלכלול״ (אוצרת: מיטל אבירם) מרככת את החושים באופן שונה, כמו מעטה של טשטוש תרופתי או אלכוהולי. ליאני מתייחס לזכרונות אהבה ותשוקה מנעוריו לעיר אילת. אילת מסמלת עבורות מחוז חפץ זוהר ונחשק, אך בראייה לאחור גם עלוב, שקרני וריקני. המבט בתערוכה עובר חליפות בין הילדי, המתרפק והבוגר המפוכח, הבז לנעוריו וכמה אליהם בו זמנית.

אילת היא סימבול ישראלי מושלם של הבטחות ואכזבות, שאיפות מופרכות, מחשבות שווא על החופשה המושלמת. ליאני מצליח לשלב את האווירה האילתית בהצבה. את הזולה המדברית, הצלילות הימית, המסחריות הזולה והרעש האנושי, שמזהם את הפנטזיה

אילת היא סימבול ישראלי מושלם של הבטחות ואכזבות, שאיפות מופרכות, מחשבות שווא על החופשה המושלמת, תוך ידיעה מראש שהטעם החמוץ ילווה את התחושה כבר במהלכה ולא רק בבוקר שאחרי. ליאני מצליח לשלב את האווירה האילתית בהצבה. את הזולה המדברית, הצלילות הימית, המסחריות הזולה והרעש האנושי, שמזהם את הפנטזיה.

פני הס יסעור מציגה בשני חללים אפלים עבודה בעקבות מחקר ותצפיות על אופני הניווט של העטלפים בחשיכה. האמנית התוודעה אליהם במהלך פרויקט שהות־אמן במכון וייצמן למדע. המיצב המבוכי מורכב כמערכת של מפות מנטליות, המשקפות תפיסה סובייקטיבית של המרחב.

אבי סבח. צילום: דור אבן חן

אבי סבח. צילום: דור אבן חן

פני הס יסעור

פני הס יסעור

גם התערוכה של אבי סבח ״אפיים ארצה״ שורה באפלה. סבח מציג גוף עבודות של כ־80 ציורים, שעליהם כתבה אוצרת התערוכה, טלי בן־נון: ״כל מה שעובר על האמן חודר לעבודות – רגע אלים שראה ברחוב, שיר ששמע, ספר שקרא, הבזק קונקרטי של חלום״. סבח מפגיש בין שגרה יומיומית לבין עוולות, זוועות או סיוטים.

אלה מקיימים קשר הדוק גם עם סדרת ההדפסים של אוזיאש הופשטטר, האמן ניצול השואה שעבודותיו משלבות שדים ויצורים בדמויות אנוש וביטויים מופשטים. היכולת לפתוח את התערוכות מחדש לא מבשרת עדיין חזרה לנורמליות. זה עוד יקח זמן, ולוריא מודעת לכך היטב.

איך הנדנדה הזו משפיעה על מוסד תרבות כמו מוזיאון הרצליה?

״במישור הפרקטי אנחנו כבר תקופה מאוד ארוכה סגורים, וכשאפשר היה לפתוח – פתחנו בתפוסה נמוכה מאוד, בהתאם לתו הסגול. במהלך השנה האחרונה העברנו ממשקים לזום, ביטלנו תוכניות פיזיות שהיו בשיא פריחתן.

״אבל אם חושבים על כך במבט רחב, האמנות בארץ תמיד נאלצת להיות גמישה. אנחנו תמיד בתנאים מגבילים, בתקציבי חסר. אז זה פוגש אותנו דווקא בזמן שיכולנו לייצר פלטפורמה אינטרנטית, עשינו סיורים תלת־ממדיים, שיתופי פעולה יצירתיים שהביאו את המוזיאון לקהל בבית.

״זה בשום אופן לא תחליף לביקור במוזיאון, לצרכים של תיעוד זה נפלא, מוזיאונים גדולים בעולם עושים את זה בקביעות ולנו לא היה עד עכשיו זמן ואמצעים, מבחינת סדרי עדיפויות לעשות את זה. כשאין ברירה עושים, סדרות הרצאות שהיו כאן ועברו לזום. מהצד החיובי – פתאום הגיעו קהלים חדשים, בלתי צפויים״.

לדוגמה?

״אנשים לפחות מודעים למוזיאון וחיפשו תכנים אונליין. כתבת אמנות התפרסמה בלוס אנג׳לס על התערוכה של עידו מרקוס״.

חזית מוזיאון הרצליה. צילום: לנה גומון

חזית מוזיאון הרצליה. צילום: לנה גומון

אוזיאש הופשטטר

אוזיאש הופשטטר

birds

את רואה את העבודות אחרת לאור המצב?

״מערך התערוכות הנוכחי היה מתוכנן כמו שהוא, רק שהמבט בדיעבד כבר משליך את הפרספקטיבות החדשות״, אומרת לוריא. ״כשפתחנו את המוזיאון בין הסגרים אנשים נהרו לכאן בהתרגשות. הם אמרו לנו שהאמנות משפיעה עליהם והם זקוקים לה כמו אוויר לנשימה – ולא במליצה. אם רואים איך החרדים מחזיקים בכל הכוח את החינוך והתרבות הרוחנית שלהם – זו המקבילה״.

ואצלנו –העגלה הריקה? למה אנחנו לא יכולים להתייחס לאמנות ולתרבות שלנו כחלק הכרחי מהחיים?

״אני חוששת שזו תוצאה של חוסר ההכרות – אפילו הבורות – של הממשלה והממסד כלפי אמנות. המוזיאונים הם המקום שהכי קל להפעיל, בלי סכנת הדבקה. בלי לגעת. חללים רחבי ידיים. בקרת צפיפות.

״ההשלכות הכלכליות על האמנים ועל מוסדות נתמכים מאוד קשות. אפשר לראות את זה גם בביטול הפרסים לאמנים, ביטול פרויקטים כמו אמן בקהילה – זו פגיעה קשה בחיבור של הקהל לאמנות, והיא נחוצה. לא שאמנות חייבת להיות תכליתית. אבל יש לה גם מימד ערכי־סימבולי וגם של תמיכה לרוח ולנפש. אני חוששת שבממשלה לחלוטין לא השכילו להבין ולראות. זה כואב וחבל״.

זו תוצאה של חוסר ההכרות – אפילו הבורות – של הממשלה והממסד כלפי אמנות. המוזיאונים הם המקום שהכי קל להפעיל, בלי סכנת הדבקה. ההשלכות הכלכליות על האמנים ועל מוסדות נתמכים מאוד קשות. אפשר לראות את זה גם בביטול הפרסים לאמנים, ביטול פרויקטים כמו אמן בקהילה – זו פגיעה קשה בחיבור של הקהל לאמנות

עובדי המוזיאון בחל״ת?

״כן. בזמן שהכל סגור מחלקת ההדרכה של המוזיאון פועלת חלקית מאוד, מרחוק. שיעורי זום וסדנאות בדיגיטל. דינה שנהב עשתה עם מחלקת החינוך סדנאות יצירה מרחוק – מחלקת ההדרכה הוציאה קיטים שאנשים באו לאסוף. נעשתה סדנה דו־לשונית של יצירה ולימוד ערבית. הקרדיט ליצירתיות ולהרחבת הפעילות להילה פלד, מנהלת מוז״ה – מחלקת החינוך של המוזיאון.

״לפני הקורונה הייתה פריחה גם של אגודת הידידים של המוזיאון, והם ממשיכים לתמוך באופן מרשים. עשיתי תוכנית שלמה לידידים, דרך הזום. והעובדה המשמחת היא שלא רק שלא איבדנו אנשים, אלא שמועדון הידידים צמח והצטרפו עוד אנשים. כיום באגודה יש יותר מ־300 איש״.

ביום שלישי תפתחו את הדלתות. את כבר אופטימית?

״לנו אולי שנה זה לא קנה מידה. לילדים שזה שליש מהחיים שלהם או לאנשים צעירים, שנמצאים בצומת קריטי בחייהם, עלולות להיות השלכות הרבה יותר קשות. אני מקווה שנוכל לשמור על הקיים, גם אם הצורך בשמירת מרחק ומינון הקהל כל הזמן ייצור הרבה לחץ. נתמודד״.

ברמה האישית, למה את מתגעגעת?

״לדבר המיוחד הזה שנקרא מוזיאון. אנשים נפגשים, אמנים פוגשים קהל. את יודעת מה? גם אם זה יהיה משהו מתון… עצם האפשרות לפתוח את הדלתות, דיינו״.


מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden