עליזה אשכנזי // החוט המקשר

הפרטים הטכניים

עליזה אשכנזי, ״החוט המקשר״ – מיצב רישום. אוסף רישומי דיו ופחם על ניירות התפורים זה אל זה בתפר מכונה ורקומים אל חוטים המתוחים על קיר. המיצב הוא חלק מתערוכת היחיד שלי המוצגת בימים אלו בגלריה גן שמואל עד 2.4.21 (שיח גלריה יתקיים בשבת 13.3 עם האוצרת אורית קוליקובסקי והעיתונאית העצמאית והאקטיביסטית אור לי בר לב).

מי אני

אמנית רב־תחומית, חוקרת את הדימוי הוויזואלי בכלים מגוונים. בעלת תואר שני באמנות, מרצה לתולדות האמנות, בעלת סטודיו לעיצוב גרפי ואיור, יוצרת בחומר ובמדיה הדיגיטלית. משלבת את שדות הידע שרכשתי ומחברת את העולמות.

העבודה

חוטי זיכרונות חיברו אותי אל דמותה של התופרת; תופרת את דמותה, מחברת את הילדה שהייתה אל האשה בהווה. רוקמת את חלומות הילדה אל אתגרי המציאות המורכבת ומושכת חוטים אדומים להבנה מהותית. חוטי מחשבות על ערבות הדדית, על אחריות אקולוגית, על חרויות וחובות, על חיבור לשורשים ועל פרישת כנפיים. ולפעמים החוטים נקשרים בפלונטר של זהויות מתנגשות – סערה, מגפה, מחאה – מחוברים אנחנו, גוף אחד והכל קשור. 

במהלך הסגרים היה לי זמן וצורך להגיב לאירועים, והאנרגיה הזו הפכה למעשה יומי של רישום דיו על נייר. נאספו לי רישומים רבים שמספרים סיפור, מתארים תחושות, מעוררים אסוציאציות בהקשר אישי או חברתי. וכשהסתכלתי על המכלול, ראיתי בעיני רוחי כיצד הם נקשרים זה אל זה לחוויה אחת מורכבת ומרובדת. כך עלה לי הרעיון לחבר אותם בחוטים.

הדמות התופרת/רוקמת היא אבולוציה של דמות נשית אחרת הסורגת בתים, שהופיעה בתערוכה קודמת שלי, שעסקה במהות הבית בחוויה האישית שלי. אני זוכרת את מכונת התפירה של אמי כפס הקול שליווה את ילדותי. אהבתי ללכת לישון לצלילי מכונת התפירה של אמא. דמות הרוקמת/תופרת היא דמות שמחברת לי מחשבות, חיבור עדין ושברירי, מכיוון שהמחט המנקבת את הנייר, אמנם מחברת בחוט אך בו בעת גם מפוררת את מרקם הנייר.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

הדמויות הנשיות מחברות בין גופי העבודה השונים בתערוכה. כמו התופרת השוזרת בחוט מקשר את העבר להווה, את המדומיין לקיים, את הנבנה לנפרם. בעבודת הנייר המשלבות רישומי דיו עם תפירה בחוט אני יוצרת מארג אסוציאטיבי של דימויים שנתפרים בתפר מכונה ובחיבור רגשי ומשקפים את התחושה של הזמן הזה שבין ניתוק חברתי לכמיהה למגע.

תעבירו את זה הלאה

אני יכולה לראות את העבודה הזאת מוצגת בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה. זו עבודה שדרך עיסוק באישי והפרטי נוגעת בזהות הישראלית, במורכבות ובשבריריות של חברה רבת־פנים, שמחוברת בתפר שמאיים להתפורר ממש כמו דפי הנייר התפורים. העבודה נוגעת בחיפוש השורשים, בצמיחת הבית וגם במעוף וניתוק, והיא יכולה להציעה מבט מטפורי למצבנו החברתי, שמאפשר קריאה פרשנית דו משמעית ופתוחה לצד מבט נשי ואישי.

מיצב הדמויות הנשיות בהשראת המחאות

פלוס אחד 

לצד עבודת הרישום שעל שמה נקראת התערוכה, אני מציגה מיצב של דמויות נשיות שצוירו על פי צילומים ממחאת בלפור והגשרים ומחאת Black Life Matters. בודדתי את הדמויות מתוך הקהל וציירתי בדיו כחול על שקי יוטה שהיו אריזות איחסון קפה.

יש חוט מקשר בין דימוי הסנאפ־שוט של הנשים במחאת הדגלים, שאני מבקשת לקבע בזיכרון, לבין דגל הדיו (מאילת) שהפך מדימוי ארעי לנצחי בזיכרון הלאומי. גם היוטה נושאת את זיכרון מנהג לבישת השק שנהוגה בטקסי תפילה להרחקת גזרות ובקשת גאולה. כך נתפס בעיני מעשה המחאה של אותן נשים המבקשות גאולה.

לאורך תולדות האמנות נשים צוירו בתנוחות שכיבה ופיתוי, מעורטלות וכנועות. לעומתן נשים שצוירו או פוסלו ככוח מתפרץ בתנועה ותנופה, היו בדרך כלל דימויים שליליים, כמו דמויות הבקכות הרוקדות בפולחן דיוניסוס, או הנשים הזועקות בפולחן אדוניס (דימויים נשיים שנוצרו בידי אמנים גברים). ריתק אותי לצייר נשים ככוח מתפרץ אבל הפעם בתפקיד חברתי אחר: נשים מעוררות השראה ולא מעוררות אימה.

השקים נתפרו לתוך מסגרות עץ הגדולות מגודל השק, והעבודות נתלו מהתקרה בפיזור בחלל, כשהן נצפות משני צידי השק, כי מה שרואים מאחור לא רואים מלפנים.