דני קרוון בפירנצה: עצי זית במקום גבולות

בקיץ 1977 עברנו לגור בפירנצה – אבא, אמא, שתי אחיותיי ואני. זה היה שנה אחרי ההצלחה של ״הסביבה לשלום״ שאבא יצר בביתן הישראלי בביאנלה בוונציה. הביאנלה באותה שנה הוקדשה לעבודות סביבתיות, ואבא הפך את הביתן לסביבה של צורות גיאומטריות מבטון לבן.

הוא ביקש מהמבקרים לחלוץ נעליים וללכת על הבטון ברגליים יחפות, כמו שהוא הלך בילדותו על הדיונות של חוף הים בתל אביב. בכניסה לביתן הוא שתל עצי זית ועל קיר הביתן הוא כתב ״עצי הזית יהיו הגבולות שלנו״. עד מהרה השמועה על ה״סביבה הלבנה״ עברה מפה לאוזן, והמבקרים עלו לרגל לביתן הישראלי.

שנה לאחר מכן, אבא הוזמן להציג תערוכה גדולה במבצר בלוודרה בפירנצה. לפניו הציגו שם הנרי מור ורוברט ראושנברג. אני הייתי בת 14 וכעסתי על הוריי – המעבר הפריד אותי מחבריי בישראל והביא אותי לעיר עתיקה וזרה. למדתי בבית הספר האמריקאי ששכן בווילה קסומה מהמאה ה־16 על גבעה עם נוף עוצר נשימה של העיר.

אבל אני רציתי הביתה, לתל אביב, לחברים שלי. בחודשים הראשונים חזרתי מבית הספר בבכי כמעט כל יום, והתחננתי שישלחו אותי בחזרה ארצה. כדי להרגיע אותי, אבא אמר לי: ״את לא צריכה לעשות כלום בבית הספר, פשוט תסתכלי מבעד לחלון״. אני כמובן חשבתי שהוא משוגע.

ההפתעה מהמפגש הלא צפוי עם אבי היכה בי. לא זכרתי את עיגול הבטון הזה. זה היה כמו לקבל ממנו דרישת שלום, ובו בזמן מסר דחוף לעולם, במיוחד בתקופה שבה נראה ששכחנו את משמעות השלום

במהלך אותה שנה אבא עבד יומם ולילה על התערוכה בבלוודרה, מבצר שבנו משפחת המדיצ׳י על מנת להגן על עצמם במקרה של מרד של תושבי העיר נגדם. גם את התערוכה הזו אבא הקדיש לשלום. במסגרת התערוכה הוא שלח קרן לייזר כחולה מהמבצר אל פסגת כיפת הדואומו של ברונלסקי. התערוכה זכתה להצלחה אדירה ועד היום, כמעט 50 שנה אחרי, אנשים בפירנצה זוכרים אותה, ובמיוחד את קו הלייזר שחצה את שמי פירנצה כל לילה.

במשך השנים האהבה שלי לעיר התעצמה: לאנשיה, לרחובותיה, לריחות, לקצב ולאווירה הקסומה שלה. חזרתי אליה פעמים רבות, וכל חזרה העמיקה את האהבה הזו. חזרתי למחוזות ילדותי, למבצר בלוודרה ולווילה שבה שכן בית הספר האמריקאי, שהפכה בינתיים למלון יוקרתי. הבטתי משם בנוף המפעים של העיר המופלאה הזו ומילותיו של אבי הדהדו בתוכי. כמה הוא צדק – לפעמים כל מה שצריך זה פשוט להסתכל מהחלון.

מאז פטירתו של אבי לפני כחמש שנים, זיכרונות חיינו הפלורנטיניים מלווים אותי. אני נזכרת כל פעם מחדש בסיפורים שלו על ההיסטוריה של העיר, על אמני הרנסנס שחיו שם ועל היצירות המופלאות שהותירו אחריהם. קולו מלווה אותי כשאני הולכת ברחובות, נכנסת לכנסיות ופוגשת בפנים מוכרות בציורי הקיר שכל כך אהב. אין לי צל של ספק – הוא הטמיע בי את אהבתו לעיר הזאת.

לפני כשנה וחצי פנה אלי קרלו פרנצ׳יני, האחראי על המוזיאונים בפירנצה וביקש שאשלח לו צילומים וסקיצות של ״שדרת עצי הזית״ שאבא יצר במסגרת התערוכה שלו ב־1978. הוא סיפר לי שהוא מנסה לקדם את שיחזור השדרה והפיכתה ליצירה קבועה.

כמה חודשים מאוחר יותר נפגשנו במבצר בלוודרה וצעדנו יחד לרחבה שבה עמדו שבעת עצי הזית שאבא שתל ב־1978. שם, להפתעתי הרבה, הראה לי קרלו משטח בטון לבן ועליו בכתב ידו של אבא, חרוטות המילים: ״עצי הזית יהיו הגבולות שלנו. שדרת עצי הזית לזכר ג׳ורג׳יו לה פירה״.

ההפתעה מהמפגש הלא צפוי עם אבי היכה בי. לא זכרתי את עיגול הבטון הזה. זה היה כמו לקבל ממנו דרישת שלום, ובו בזמן מסר דחוף לעולם, במיוחד בתקופה שבה נראה ששכחנו את משמעות השלום.

מעגל אנושי סביב עצי הזית

מסתבר שבמשך כמעט 50 שנה, עיגול הבטון הלבן, שהיה חלק מהיצירה המקורית, היה חבוי מתחת לחצץ ולעשב. קרלו ראה נקודה לבנה באחד מצילומי האוויר שצולמו במהלך התערוכה ב־1978, והחליט לבדוק את פשרה. הוא ערך במקום חפירות ״ארכיאולוגיות״ וחשף את משטח הבטון העגול עם כתב ידו של אבי, ועם משאלת ליבו שהדהדה את חזון השלום של ראש עיריית פירנצה המיתולוגי ג׳ורג׳ו לה פירה.

המסר של אבא מילא אותי בתקווה. נזכרתי במלחמות שנערכו במשך מאות שנים בין ערי המדינה השונות באיטליה, ובעיקר בין פירנצה לערי המדינה הסובבות אותה – סיינה, לוקה, פיסטויה, פרטו ופיזה. היום בכל האזורים האלה פרושים אלפי עצי זית. עצי זית במקום גבולות, שמן זית משובח במקום מלחמות עקובות מדם.

אבא, שכל חייו קידם דיאלוג בין הישראלים לפלסטינים, עודד הבנה ופיוס בין העמים ותמך באומץ בכל פתרון אפשרי לשלום ביננו לבין שכנינו, השאיר מסר של שלום ופיוס עבור כולנו. יום אחד גם אצלינו יהיו עצי זית במקום גבולות.

ב־29 בספטמבר נחנכה מחדש שדירת עצי הזית של אבא במבצר בלוודרה, בטקס מרגש בנוכחות ראשת העיר שרה פונארו, מנהל המחלקה לתרבות בפירנצה ג׳ובאני בטאריני, מאוריציו צ׳רטיני מקרן ג׳ורג׳יו לה פירה, האב פרנצ׳סקו ברנרדו ממנזר סאן מיניאטו אל מונטה, קרלו פרנצ׳יני ה״ארכיאולוג״ וקהל גדול ומכובד.

״בתקופה המאופיינת במלחמה, סכסוך ופילוג, חתירה לשלום פירושה מתן קול לחלקים באוכלוסיה המאמינים ונאבקים למענו״, אמרה ראשת העיר פונארו. ״עם שתילת שדרת עצי הזית מחדש ושיקום משטח הבטון עם המסר של דני קרוון, אנחנו מקדמים פרויקט אמנותי, סביבתי ותרבותי ייחודי ויוצא דופן, ומעבירים מסר חשוב מעין כמוהו״.

״שיקום שדרת עצי הזית במבצר בלוודרה והפיכתה ליצירה קבועה מסמל גם מעבר היסטורי של המבצר עצמו״, הוסיף בטאריני. ״ממקום תצוגה לתערוכות ולפרוייקטים זמניים בלבד, למקום שמציג יצירה סביבתית חשובה כפרוייקט אמנותי קבוע״.

לסיום האירוע, הזמין אותנו האב פרנצ׳סקו ברנרדו להחזיק ידיים וליצור מעגל אנושי סביב עצי הזית, כשכל אחד מאיתנו אמר את המילה ״שלום״ בשפתו. השמש שקעה לאיטה על הנוף הקסום, והתרגשות גדולה אפפה את כולנו. אני חשבתי על אבא שמסתכל מלמעלה על המחווה החשובה והמרגשת הזו, ועל השורשים שעצי הזית שלו שולחים למעמקי אדמת הגבעה שמשקיפה על פירנצה, העיר שכל כך אהב.