כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
דבי אשרת בתערוכה ״נגה ללב״
דבי אשרת בתערוכה ״נגה ללב״. צילומים: עדי כהן ציזנר

דבי אשרת מאחה את הקרעים

פורטפוליו Promotion: בתערוכה ״נגה ללב״ בגלריה ND ברמת גן, דבי אשרת עוסקת באימהות אינסופית, בהכלה ובשאיפה לתיקון. את המסרים לבתה ולעולם היא מבטאת ברקמה עמלנית על מצע שקיקי תה

יריעת בד קרועה ורקומה תלויה בחלון הגלריה ומושכת את עיני העוברים ושבים, שנעצרים לרגע במרוץ היומיום. הסקרנים שבהם מנסים לתהות על עצם הנוכחות של גלריה ND בלב רחוב מסחר סואן ברמת גן. כמעט חבויה בין חנויות ירקות וחומרי בניין, מתקיני תריסים, חשמלאים ושאר בעלי מלאכה מהזן הישן והנכחד. בין כל אלה שוכנת הגלריה כנווה מדבר שקט, מזמין ועוטף סוד.

המסתורין של הגלריה מתחבר היטב לתערוכה המוצגת בה בימים אלה: תערוכת היחיד של דבי אשרת ״נגה ללב״, שבעצמה עוטפת שכבות של סודות ומחשכים, שנפתחים ומתפענחים בהדרגה לעיני המתבונן. התערוכה מורכבת מעבודות בלתי שגרתיות, רקומות ומצויירות בעבודת יד עמלנית, סיזיפית, על גבי שקיקי תה ריקים. גוף עבודות שמוקדש כולו לנגה, בתה של האמנית, המתמודדת עם הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD).

דרך התערוכה אשרת מישירה מבטה לעומק השבר הנפשי של בתה, מושיטה לה יד ומייצגת את זעקתה. ״ואני קוראים לי נגה, וחוץ משם יפה ומואר הכל אצלי שחור״, כתבה נגה ביומנה, ואמה, שליבה יצא אליה, מתכתבת איתה בעבודותיה, מנסה למצוא תיקון והקלה.

איך הגיבה בתך לידיעה שהתערוכה מוקדשת לה? היא לא מרגישה חשופה מדי?

״להיפך. היא שמחה על כך – היא רואה בזה קול קורא, קריאה גלויה לאנשים לחשוף את ההתמודדויות שלהם, להכיר בפגיעה ולא להתבייש בה. נגה סבלה מהתעללות נפשית בתקופת השירות הצבאי. הרבה תשומת לב מוקדשת כיום בחברה להתעללות מינית ולאלימות, אבל פגיעה נפשית היא לא פחות חמורה, וזה מסר שחשוב לה להעביר״, אומרת אשרת.

דבי אשרת

דבי אשרת

פוסט טראומה היא תסמונת ערמומית, ולא תמיד ניתן להבחין בפגיעה בזמן אמת. אצל נגה היא החלה לתת אותותיה יותר מעשור לאחר האירועים שעיצבו את הטראומה. כמעט במקביל לעשור שבו בחרה אמה לעסוק באמנות. הקשר בין השתיים עובר כחוט השני, או כחבל הטבור בין העבודות בתערוכה.

״אחרי קריירה בעיצוב פנים וקשרי אדריכלים, בערך בגיל 56, החלטתי להתמסר לציור. ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא״, מספרת אשרת על המהפך שהתחולל בחייה בעשור האחרון. ״הגעתי לשם דרך לימודים רוחניים, רייקי, פילוסופיה אינדיאנית וקלפי טארוט. בוקר אחד מצאתי את עצמי מציירת גריד ודרכו התחלתי לצייר״.

החיפוש הרוחני הוביל לגילוי אמנותי, ובהמשך הפך לכלי ביוגרפי, לחלק מחיי הבית והמשפחה. ״קיבלתי טיפ חשוב מהאמן גרי גולדשטיין, שאמר קודם לגלות את הקול האישי שלי ורק אחר כך למצוא לי מורה. כך, במשך כשנתיים ציירתי לבד ואחר כך הצטרפתי לסטודיו של רונית אגסי – אמנית נפלא ומורה שאיכותה החשובה הייתה שהיא התחברה אליי ועבדה איתי על פיתוח השפה שלי״.

היום, ממרחק הזמן, ניתן לזהות את השפה האישית הזו כבר בבחירת החומרים והכלים שלה. ״תוך כדי תהליך העבודה שלה הבנתי שאני רוצה להתמקד בנושאים הביוגרפיים. לא מעניין אותי לצייר שולחן, כיסא, פרח, נוף. אני מקיאה את נשמתי אל העבודות, והעבודה העיקרית של רונית הייתה להוציא ממני את מעצבת הפנים״, היא צוחקת.

כמו שנאמר: ״אפשר להוציא את הבחורה מעיצוב פנים, יותר קשה להוציא את המעצבת פנים מהבחורה״?

״ממש כך. עשיתי כל הזמן שיהיה יפה ומסודר. רונית ניסתה לפרוע. ואני חיפשתי את היופי והעדינות והאסתטיקה מול הצעקה״.

מה הייתה הצעקה הראשונית? התכנים שבערו בך?

״קודם כל רציתי לטפל בנושא של אמי ניצולת אושוויץ. המספר על היד שלה היה מוקד העניין, וחיפשתי חומר שייצג נכונה את מראה עור המזדקן. כך הגעתי לשימוש בשקיות תה – החומר הכי קרוב לדימוי העור. שתי העבודות עם המספר על היד של אמא נמצאות כיום באוסף יד ושם״, היא מדגישה את החשיבות של העיסוק בכאב המשפחתי.

״עם הזמן גיליתי עוד ועוד תכונות שנכונות לדבר: שקיק התה הקטן הוא באופן סימבולי גם ייצוג של הצרור הקטן שכל אחד יצא איתו מביתו, גם שק חבטות, גם חומר חי ומרווה״. שקיקי התה, שהפכו למצע לעבודותיה, נעים בין הסימבולי לבין החומרי. היא אוספת אותם, מייבשת, מטפלת בהם בעדינות, מרוקנת אותם, מאחה אותם זה לזה ויוצרת משטחי עבודה.

״יש המון דימויים שניתן למצוא בשקיק התה. זה גם משהו משומש – יש בזה וואבי סאבי – יופיו של הבלתי מושלם, בהשאלה מתרבות יפן. אבל גם באופן קונקרטי – גם באמא שלי השתמשו, התלאות שהיא עברה חקוקות בהמשך חייה. הכנת המצע, האיסוף, הייבוש, התפירה של השקיקים זה לזה הם מדיטטיביים עבורי. זה מפלט מרגעים סוערים וקשים״.

כבת הדור השני לשואה, גדלת עם ההסתרה והסערה הפנימית.

״שתיקה. אני גדלתי עם שתיקה. באתי לעולם עם ידיעה פנימית שאני צריכה להיות ילדה שמחה וטובה. יפה ובובה. לא להטריד אותם, לא להכאיב להם. בראייה לאחור, בשלב מסוים של חיי הבוגרים, הבנתי פתאום שעיצוב פנים הוא למעשה מסיכה שמיועדת כלפי חוץ״.

וכך גם החוקים והמגבלות שהטילה על עצמה נועדו להשכין שקט והרמוניה. ״אני הייתי כלי, היה לי תפקיד. אחי שצעיר ממני בשלוש שנים כבר היה פרא אדם – הוא היה יכול להיות מה שהוא רוצה. לי היה תפקיד, להכיל״, היא ממשיכה ומסבירה שמשם צמחה תערוכת היחיד שהציגה לפני כשנתיים בגלריה צדיק: ״הכוס של אמא שלך״, שאצרה שרי גולן.

הצלב הוא מסע הצלב, משא הייסורים של חייה של אמי וגם של בתי. אני מתייחסת לעבודות שלי כקלפי טארוט, הפרשנות נובעת מהצופה ובדרך כלל נוגעת באנשים בבטן הרכה

חתיכת התרסה…

״זו לא הייתה החלטה קלה, לתת לתערוכה את הכותרת הזו. חששתי מתגובתה של אמא שלי, ידעתי שהיא תיפגע. והיא אכן שאלה אותי ׳מה זה ומי חינך אותך?!׳. אבל אני אישה בת 60, כבר לא ילדה. ישבתי להסביר לה והיא הבינה״.

באותה תערוכה, היא מספרת החלה החשיפה של העבודות המוקדשות לנגה. ניצוצות ראשונים, שחלקם התפתחו והשתנו מאז וחלקם מופיעים עד היום, כמו מוטיב הצלב, מוטיבים של ספירלות ושל דמויות בובות ובעלי חיים, סולם, כנפיים. 

״הצלב הוא מסע הצלב, משא הייסורים של חייה של אמי וגם של בתי. אני מתייחסת לעבודות שלי כקלפי טארוט, הפרשנות נובעת מהצופה ובדרך כלל נוגעת באנשים בבטן הרכה״.

birds

במאמר לקטלוג התערוכה ״נגה ללב״, כותבת רות נצר שאשרת היא חוליה מקשרת בין שני דורות של פוסט טראומה. בין האם ניצולת השואה והבת שחוותה התעללות בצבא – עבודות האמנות שלה עוסקות בתיקון. תיקון פיזי, איחוי ותפירה של חומרים כתפירה של פצע ותיקון רגשי. הפעולה הנפשית, לדברי נצר, היא שממקמת אותה בתפקיד כפול של האם המכילה.

האמנות שלך קיבלה תפנית לסימביוזה עם הסבל של נגה?

״נגה היא בתי הצעירה. היא חוותה טראומה בשירותה הצבאי, ויצאה מזה כאילו כלום – הייתה דיילת באל על, למדה משפטים ומנהל עסקים, עמדה להתחתן ולפני שש שנים קרסה ועולמה התמוטט״, היא מספרת באומץ. אחרי שלמדו ההורים והבת את החוקיות החדשה של חיים בצלה של פוסט טראומה, החלו לרקום דרכים חדשות להבנה הדדית. לאיחוי הקרע הבין אישי ולתמיכה.

״זה החל כשנגה שאלה אותי אם אני רוצה לשמוע דברים שהיא כתבה. מאוד רציתי כמובן והיא החלה לקרוא לי, בתהליך שארך כמעט חודש. ובהמשך השתתפה בקבוצת פרויקט פלטפורמה – פרויקט תיאטרוני שבו נכללו הקטעים והיא גם שימשה כמפיקה.

״בוקר אחד קמתי עם התובנה שאני רוצה להשתמש בקטעי הטקסטים שלה באמנות שלי. היא הסכימה ואפילו שמחה. רצת לוודא שיש לזה אוזן קשבת. כמובן שלא הכול ניתן לחשוף. כשעבדתי על התערוכה עם האוצרת נורית טל טנא הבנו שהחלל שבו נציג צריך להיות מספיק גדול, כי צריך אוויר. העבודות זועקות מהקירות ויש קטעים קשים ממש״.

העבודות בגווני שחור, אדום וכתמי התה, תלויות סביב הגלריה במערך של סדרות. ביניהן יש כמה יוצאות דופן – שמיכת טלאים שנעשתה בעבודת תמיכה משותפת, כאשר אשרת הזמינה אנשים לשלוח מסרים ותמיכה לנגה. עבודת מיצב שבה בובות תינוק זערוריות שמורות בתוך שקיקי תה מבד, תלויות על בלימה, שמורות רק על ידי חוט אדום.

״החומרים והצבעוניות עברו צמצום מוחלט. אני מאוד מונוכרומטית, כמעט תמיד לבושה רק בשחור, לא יודעת לעבוד בצבעים אחרים״.

כאם לאישה פגועת נפש, אני משערת שבחיי היומיום זה לא כזה יפה. את נאחזת באסתטיקה?

״זו מעצבת הפנים שבי – האסתטיקה והיופי שומרים עליי. אנשים אומרים לי ׳לא רואים עלייך׳. נכון. יש התמודדויות שלא רואים״.

מוטיב נוסף שבולט בתערוכה הוא דמות העכביש – מוטיב מרתיע עבור אנשים מסויימים אך בעולם האמנות הוא מוכר דווקא מדמות האם העכבישה של לואיז בורז׳ואה ומעבודות הטווייה של קורי עכביש של האמן תומס סראסנו.

״העכבישה מביעה גם וגם – בפילוסופיה האינדיאנית העכבישה מייצגת את האמא הגדולה. היא טווה את קוריה ועוסקת בטוויית העולם ותיקון. ומצד שני היא לוכדת את הטרף והורגת את הזכר. אני חיפשתי את הריפוי – לרפא את הבת שלי – ואת הנקמה במי שפגע בה. נגה כתבה: הוא ממשיך את החיים שלו ואת החיים שלי הוא גמר״.

איך העבודה המשותפת שייכת לכאן?

״הרגשתי צורך לפנות לנשים בקבוצות הסובבות אותי, חברות, מכרות רחוקות, אנשים שחלקם עוקבים אחריי בפורומים של רקמה ברשתות החברתיות, ולבקש מהן שישלחו חיזוקים לנגה״.

את יודעת להסביר למה?

״הרגשתי צורך ליצור כמו פעם מעגל נשים. משהו שמאוד חסר היום בעולמנו. חיפשתי את האוהל האדום, את המעגל התומך של פעם״.

העבודות משולבות ברקמת טקסטים מתוך הדברים שכותבת נגה. אליהן נוספים מסרים של אשרת לבתה. ״המשפט ׳השארת אותי מפורקת׳ הוביל אותי לבובות תינוק מפורקות, שעשיתי להן חיבור ועיטוף, וחיברתי להן חוט אדום כחבל הטבור כמו דרך להיוולד מחדש. כשרקמתי ׳שלומי קשור בחוט אל שלומך׳ אני מנסה לעבוד ולעבור את זה יחד איתה״.

יש לך משאלה שנגה תצליח להיוולד מחדש?

״זה התהליך וזו התקווה, שתמצא ריפוי. שתצמיח לה כנפיים. גם לה וגם לי״.


דבי אשרת I נגה ללב
אוצרת: נורית טל טנא
גלריה ND, רחוב עוזיאל 52, רמת גן
נעילה: 15.3

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. מ ד ה י מ ה
    ריגשת אותי בטירוף על הבוקר

  2. איריס גל

    וואו, כמה השראה

  3. נירה כלב

    שתחשוב שלמרות שהיא נפגעה ,היא נפגעה תוך כדי שליחות בתפקיד צבאי למען המדינה , ואולי מכך תבין שזה הקורבן שהיא הקריבה(כמובן שלא מרצונה) ואולי תסלח לעצמה על מה שקרה לה. היא צריכה לעשות עבודה עם הגוף שלה כדיי לשחרר את הטראומה. אמא לא יכולה לעשות את זה במקומה.אולי ריפוי במחול יכול לשחרר אותה. רק שלווה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden