כל מה שחשוב ויפה

יושי // אין מספיק זמן

הקליפ החדש של יושי, ״אין מספיק זמן״, מורכב כולו מצילומים של אלכס ליבק. ״היה ברור לנו מהרגע הראשון שאנחנו הולכים על חבל דק, בסיכון לאווירת פאוורפוינט. אבל הצילומים של אלכס: שברירי רגעים בזמן ובו־זמנית גם רסיסים של נצח״

לפני שהתחלתי לחשוב על קליפ לשיר ״אין מספיק זמן״, היה לי ברור שהשיר מדבר בעד עצמו: מהו הזמן הראוי לאהבה האולטימטיבית? הנצח. מה הדבר היחיד שצריך אחרי שמתארגנים על אהבה כזאת? עוד חיים שלמים.

באחורי ראשי ביצבץ לו עמיחי: ״אִלּוּ חָיִינוּ חַיֵּי נֶצַח לֹא הָיְתָה לָנוּ אַהֲבָה וְלֹא כְּאֵבָהּ״ (אדם חייו ארוכים מאוד, יהודה עמיחי), ואני מודה שאף פעם לא הסכמתי איתו יותר מדי בעניין הזה. לכן, באופן מתבקש ויומרני, ביקשתי את הנצח.

הרעיון לקליפ היה של הבמאי אורן שקדי, שגייס מיד את שחר אמריליו העורך. לאורן היה קונספט ברור ומפורט של הקליפ, מבלי שהיה לו מושג איך ייראה אפילו פריים אחד בו. הוא סיפר שכבר שנים הוא מעריץ את אלכס ליבק, חתן פרס ישראל לצילום, והציע שנבסס את הקליפ על הצילומים שלו.

פנינו לאלכס, שלשמחתנו נעתר ברגע להזמנה, ויחד ניגשנו למלאכת ליקוט קפדנית של צילומים שצולמו לאורך עשרות שנים. ביקשנו מאלכס צילומים שעוסקים בזוגיות, אהבה, זמן. כך התחילה תנועה של צילומים במיילים בין שלושתנו: אלכס נובר בארכיון, מוצא כמה צילומים, שולח לנו. חלקם צילומים איקוניים שהכרנו היטב, חלקם עלומים, מהאוסף האישי שלו.

יושי, אין יותר זמן

צילומים: אלכס ליבק

יושי, אין יותר זמן

חששתי שאני מפספס צילומים טובים. הרגשתי שאני חייב ללכת לתערוכה של אלכס, אז כתבתי פוסט בקבוצת הפייסבוק השכונתית: ״מחפש ספרים של אלכס ליבק״ – ותוך 60 שניות כל ספריו של אלכס נודבו על ידי השכנים. ביליתי את הלילה מול הספרים, מסמן את כל מה שיכול אפילו ברמז להתאים.

התחלנו לסנן ולבחור צילומים. אורן מתלהב מצילומים שאני לא מבין. אני מוחק מהתיקייה המשותפת צילומים שאורן חושב שחייבים להיכנס. שולחים לאלכס – ״בבקשה תמצא את זה, ואת ההוא, ואת זה ממש חייבים״. ואלכס, בזמנו, שולח מהערבה צילום אחד שאנחנו חייבים, מחסיר צילום אחר שאנחנו עוד יותר חייבים, ומוסיף עוד צילומים שלא ידענו שקיימים. כביכול לא התחלנו בשלב זה ״לעבוד״ על הקליפ. בדיעבד הסתבר שהיינו בעיצומה של העבודה. 

היה ברור לנו מהרגע הראשון שאנחנו הולכים על חבל דק, ויכולים להתרסק. לקחת צילומי סטילס ו״להלביש״ אותם על מוסיקה זה ריסקי. התוצאה בסיכון לאווירת פאוורפוינט. אבל, הצילומים של אלכס

היה ברור לנו מהרגע הראשון שאנחנו הולכים על חבל דק, ויכולים להתרסק. לקחת צילומי סטילס ו״להלביש״ אותם על מוסיקה זה ריסקי. התוצאה בסיכון לאווירת פאוורפוינט. אבל, הצילומים של אלכס. הרגשנו שאנחנו חייבים להבין איך לעשות את זה נכון. אין לי תשובה סדורה לשאלה איך בדיוק עשינו את זה, כנראה שלשחר אמריליו יש.

אבל אני יודע מה לא עשינו – לא השתמשנו בטריק, או בנוסחה שחלה על כל הצילומים בקליפ. משהו בסינגולריות של הצילומים דרש פיצוח מקומי, נקודתי. ואפרופו סינגולריות, מעבר לשאלה הסמי־טכנית ״איך עורכים את זה?״, ריחפה מעלינו שאלה עמוקה יותר: מה לשברירי הרגעים בזמן האלו שאלכס תופס, ולשיר הזה – שמבקש את הנצח?

יושי, אין יותר זמן

כל צילום של אלכס הוא רגע, שמעבר לתוכן הראשוני שהוא פורש בפניך, כאילו מתגרה בך ומכריז על עצמו: ״לעולם לא אחזור. הייתי ולא אהיה.״ אבל הצילומים של אלכס: אלו הסתברו כבעלי אופי דואלי – שברירי רגעים בזמן, אבל בו־זמנית גם רסיסים של נצח.

גם ״לעולם לא אחזור״, אבל גם ״תראי אותי. תמיד הייתי, תמיד אהיה״ (כשהנערה חובקת באצבעה את קנה הרובה של החייל, אנו מקבלים הצצה לסצנה נצחית). כנראה שזה אחד המפתחות לפענוח של השפה של הקליפ. אלכס הציע לנו, בעבודתו, כמה ממדים של זמניות: הרגע הדיסקרטי של הצילום, לעומתו – הממד הנצחי של הפריימים שהוא תופס, אך יותר מכך – התחושה שאתה בתוך סדרת צילומים הנמשכת על פני עשורים רבים, גם אם ראית רק צילום אחד.

אלכס מביא את משא השנים. בצילומיו אפשר לראות את השתנות הרחובות, המכוניות, הארכיטקטורה, האופנות. הזמן שעבר על המקום: אלכס תמיד מצלם את ״המקום״, הוא אוביקט נוסף שנמצא בכל צילום שלו

במילים אחרות, אלכס מביא את משא השנים. בצילומיו אפשר לראות את השתנות הרחובות, המכוניות, הארכיטקטורה, האופנות. הזמן שעבר על המקום הזה שאלכס מצלם בו (אלכס תמיד מצלם את ״המקום״, הוא אוביקט נוסף שנמצא בכל צילום שלו).

עכשיו, כשאני כותב את זה כך, אני מבין שריבוי המובנים של הזמן בעבודה של אלכס הוא כל כך אינטנסיבי, שנוצר מצב שבו מספיק לבחור בצילומים של ליבק שהנושא המפורש או המובלע שלהם הוא זוגיות, אהבה או יחסים – וכבר, בלי לעשות דבר, אנחנו בתוך העולם שניסיתי לדבר בשיר. ואת זה הבין אורן באופן כל כך אינטואיטיבי, מראש.

יושי, אין מספיק זמן

יושי, אין מספיק זמן. עיצוב: טל גוטברג; צילום: אסקף

birds

מבלי להכנס לפן הטכני (פרי עבודתו של שחר אמריליו – עבודת אפטר שהקדימה את העריכה עצמה, תנועה פנימית בתוך שכבות צילומים), אומר רק שלא היה לנו עקרון מסדר. לא ידענו מראש לאיזה צילומים אנחנו מתכנסים, איך בונים את הרצפים. מלבד האיש המבוגר על הספסל שסוגר את הקליפ, לא ידענו דבר.

הפריבילגיה שלנו, בשונה מאצירת תערוכת צילומים, הייתה כפתור ה־Play: לוחצים, והתערוכה יוצאת לדרך. כמה זמן מבקשים הצילומים של אלכס מהצופה? האם איפשרנו את הזמן הזה? (והנה עוד ממד נוסף של זמן – הזמן של הצופה) מה היחסים בין ״התמונה הגדולה״ לבין הפרטים בצילום?

בתערוכה הקלאסית הצופה ממלאת תפקיד אקטיבי בהחלטה הזאת (״ראשית אתבונן בכלב המסתכל במראה בשירותים הציבוריים״). בתערוכת הקליפ שלנו היינו צריכים לקבל אנחנו, עבור כל צילום, חלק נכבד מההחלטה הזאת (״לפני הכל, התבוננו בבעלים שלו שוטף ידיים בכיור״). 

מה שמאוד הפתיע אותי, היה שתמונות שבסיבוב הראשון מחקתי מהדרופבוקס, כשבאורח פלא התגלגלו לראף קאט ששלח שחר – פתאום היו נהירות לי. חשבתי רבות על מה הצילומים של אלכס עושים לשיר. פתאום אני חושב על מה השיר עושה לצילומים: קחי צילום, שעקרונית היה לך את כל הזמן להתבונן בו, שימי אותו בהקשר מוסיקלי (הצילום הזה על הביט הזה, ברגע ההרמוני והמלודי ההוא, ונעלם ברגע ההוא אל תוך הצילום הבא) – והצופה, שעכשיו היא גם המאזינה – מה היא רואה? ומה זה עושה למה שהיא שומעת?

הזדמנות הפז הזו לעבוד עם ליבק ועם האנשים המוכשרים המעורבים בקליפ הזה, פתחה בפניי צוהר ליחסי הגומלין, להזנה ההדדית בין שני המדיומים.

– – –

אין מספיק זמן
מילים ולחן: יושי; הפקה מוסיקלית, נגינה בכל הכלים ומיקס: עמרי אמדו, יושי
צילומים: אלכס ליבק; קונספט ובימוי: אורן שקדי; עריכה ואפטר: שחר אמריליו; טיפוגרפיה: טל גוטברג


*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden