כל מה שחשוב ויפה
סתיו פורגס, מה שצריך
סתיו פורגס, מה שצריך, הגלריה העירונית כפר סבא. צילומים: רן ארדה

כנסו כנסו: הבית המדומה (האמיתי) של סתיו פורגס

תערוכת היחידה הראשונה של סתיו פורגס, בגלריה העירונית בכפר סבא, היא מרחב ביתי משובש המזמין את המבקרים להתארח (אחרי חודשים של מציצנות זום לבתים של אחרים)

כשסתיו פורגס חשבה על כותרת לתערוכת היחיד הראשונה שלה, משחק המילים ״Leaving room״ נראה לה נכון וממצה: ״רציתי שאנשים ייצאו מהבית (שלהם) וייהנו, אחרי שהיו סגורים המון זמן. ורציתי שיישאר הומוריסטי ומוזר״, היא אומרת. כי ככה זה אצלה – הומוריסטי ומוזר, כמו השם ״בוטיק שווארמה״, שליווה את פרויקט הגמר שלה בבצלאל ושאיתו היא מזוהה בפרויקטים השונים שעשתה מאז: עבודות אמנות שבמסגרתן הקהל הוזמן להסתפר, להתארח בבר, לרכוש בגדים ולקבל טיפולי מניקור.

משחק המילים בין Living room (חדר מגורים) לבין Leaving room (לעזוב את החדר) נשמע מדויק וממצה את תחושת המחנק והסגר של רבים בתקופת הקורונה. מגבלות קפריזיות והכרחיות, שינויי הרגלים קיצוניים וניטור כל יציאה למרחק מדוד, מעוררים מחשבה על המרחב האישי והחברתי שבו אנו חיים.

אבל אז אמרה לה האוצרת, הגר רבן, שבגלריה עירונית התערוכה חייבת לשאת גם כותרת בעברית. ״אמרתי אוקיי, מה שצריך. וזה נשאר ככה״, מסבירה פורגס את המרחק הרב בין הכותרת האנגלית והעברית – שתיהן מוזרות ושתיהן משדרות מידה של התבייתות עם נימה של מרדנות.

סתיו פורגס, מה שצריך סתיו פורגס, מה שצריך סתיו פורגס, מה שצריך סתיו פורגס, מה שצריך סתיו פורגס, מה שצריך

אנחנו נפגשות בגלריה העירונית כפר סבא, במה שנראה כמו סלון. כמה צעדים ממנו יש מקרר ופינת אוכל, בכיוון השני יש גינת עציצים או אולי מרפסת. מאחורי הקיר נסתר חדר שינה. מה עוד צריך בבית?

פורגס בישלה הכלאה בין דירה שכורה של אישה צעירה לאולם מתנ״סי שהפך לגלריה. אחרי ההפתעה הראשונית היא מצליחה לעורר במבקרים תחושת ביתיות, גם אם זו נשארת ברובד הסמלי, מלווה באי־נוחות של חדירה לפרטיות. אחרי הסתגלות למרחב המוזר, החצי ריק/חצי מלא באופן מוגזם, מתחיל מסע גילויים שעובר מחדר לחדר, כמו חיפוש בלשי אחר פרטים מזהים ומסגירים.

״ביום ההקמה נבהלתי. אמרתי להגר: מה אנשים יראו, למה הבאתי אותם לפה? פתאום הרגשתי מעמסה רגשית כבדה, בגלל העובדה שאני מביאה אותם לסוג של בית. כל האנשים שפיתחו חרדות חברתיות, כל התקופה שאסור היה ללכת לבתים של אחרים, והנה אני מזמינה אותם להיכנס״. יותר מזה, היא רוצה שנתרווח ונרגיש בבית.

ביום ההקמה נבהלתי. אמרתי להגר: מה אנשים יראו, למה הבאתי אותם לפה? פתאום הרגשתי מעמסה רגשית כבדה, בגלל העובדה שאני מביאה אותם לסוג של בית. כל האנשים שפיתחו חרדות חברתיות, כל התקופה שאסור היה ללכת לבתים של אחרים, והנה אני מזמינה אותם להיכנס

פורגס מבקשת לאפשר לבית (כלומר, לתערוכה) לשוב ולהיות המקום שהיא מכירה מילדותה: פתוח, מארח, מלא חיים וקירבה אנושית – מרחב של כנות והכנסת אורחים. אך היא מודעת לכשלים ולקשיים שהערימה המציאות החדשה: הרתיעה מלגעת ב״דברים של אחרים״, החשש ממחלה המועברת בדרך בלתי נראית, האיום שבמפגש בין זרים – כל אלה מתקבצים בדירה המאולתרת, יחד עם הרהיטים שנאספו מהרחוב, הפתקים על המקרר, העציצים והתמונות על הקירות.

כמעט בכל דבר שהיא נוגעת בו, פורגס מצליחה ליצור עירוב בין הבנאלי והמוכר לזר והמאיים. היא מקרבת את הצופים בפתיחות ורוחב לב (אירוח מסוגים שונים הוא ריטואל שמלווה את כל הפעולות שלה), אך היא לא מגישה תפריט מוסבר עד הסוף. תמיד רוחש סביבה אי שקט, שמותיר את הצופים דרוכים על המשמר, כמו מוזמנים במסיבה ששואלים את עצמם ״מה פספסתי״.

סתיו פורגס

סתיו פורגס. צילום: איתן טל

סתיו פורגס, מה שצריך

גם הפעם היא יצרה חלל מעורב – ביתי / אל־ביתי, במלוא המובן הפרוידיאני, של המחריד, המאיים, האורב לנפש במחשכים ובמקום הכי בטוח. סדקים שעלולים להתפתח לשבר. רוע שעלול להתגלות מתחת לשכבות של קיטש מתקתק. ואולי להיפך, חיק חם ומנחם, אינטימיות בלתי צפויה, שעשויה לצוץ דווקא במקום המנוכר והסתמי ביותר.

פורגס מבינה דבר או שניים בניכור. לפגישה שלנו היא מגיעה הישר מבית מלון. בחודשים האחרונים היא מתגוררת במלון nyx תל אביב, שהעמיד לרשותה חדר מגורים וסטודיו. זה נשמע זוהר, אך לא ממש, כמו הרבה דברים בחיים.

הימים הם ימי קורונה, ובתי המלון ברחבי הארץ (והעולם, אם כבר חושבים על זה) מחשבים מסלול מחדש. חלקם מחזרים אחר הקהל שצמא למיקרו־חופשות, בזמנים הזעומים שמותר לפתוח. אחרים הגדירו את עצמם כ״דירות זמניות״, לאנשים שאיבדו את ביתם (יש לא מעט גירושים ופרידות בתקופה הזו) או למי שרוצים להתאוורר ויכולים להרשות לעצמם. או למי שאין להם ברירה.

אחד מאלה הוא מלון NYX מקבוצת פתאל, שבעקבות ההיכרות עם סתיו פורגס וחבורת האנשים הצבעונית שמקיפה אותה פתח תוכנית רזידנסי ספונטנית. המלון הקצה 12 חדרים למגורי אמנים ופורגס מצאה עצמה בתפקיד היועצת המקצועית לפרויקט, ולא במקרה.

בשלוש השנים שעברו מאז סיימה את לימודי האמנות בבצלאל הצליחה לבסס את מקומה כאמנית מעניינת וכתופעה סוחפת, שמתמחה בעיקר ביצירת סביבה פעילה ומבלבלת: בתערוכת הבוגרים בבצלאל (ואחר כך ביריד צבע טרי) זה היה בוטיק טראשי של ביגוד ממותג בהפוך על הפוך, גלאם לעניים, תחת הכותרת (המוזרה וההומוריסטית) ״בוטיק שווארמה״. בשבוע העיצוב ירושלים הקימה סלון שכלל חלל אירוח, קיר שזירת פרחים, דנס־בר ודי.ג׳יי, סדנת קעקועים, מניקור ומספרה.

ערב הקורונה יצרה הפקת צילום בחוף הים, עם תסרוקות מופרזות וציפורניים מטופלות בהגזמה, ושפע פרחים מחתונות שהתבטלו. מעין ״פעולת הצלה״ לפרחים שיילכו לפח, רקוויאם לעסקים שנאלצו להיסגר ואירועים שנדחו למועד לא ידוע.

היא אולי לא מגדירה זאת כך, אבל אצל פורגס הכול נכנס תחת הגדרות האמנות. לא מאוד מפתיע שכשפותחים את המקרר מוצאים בתוכו שפע של פרחים, ובתוך עציצי הצמחייה החיה שבתערוכה משולבים איברים כמו אוזניים ואצבעות (מלאכותיות) בסגנון דייוויד לינצ׳י – קריפי אך משעשע.

סתיו פורגס, מה שצריך סתיו פורגס, מה שצריך סתיו פורגס, מה שצריך

birds

את ההשראה היא מביאה מהבית, ההורים ובעיקר הדודות (הרבות) שבחיקן גדלה, בסביבה נשית, תומכת ושיתופית, מתקשרת ומהבילה. ״הסלון ממש דומה לבית שלי (ביחידת דיור ליד ההורים, במושב שורש), אבל עכשיו אין לי בית, חלק מהדברים נמצאים פה. המיטה הגיעה היישר מהמלון, כי רציתי שזה יהיה הכי דומה למיטה שבה אני ישנה, והם שיתפו איתי פעולה״.

על המיטה כיסוי מנומר, טראשי כמו שהיא אוהבת, ועל שידת הלילה מונחים שני פסלוני ראשים – דיוקנאות ההורים של פורגס, בהדפסת תלת מימד. פסלים מודפסים נוספים מופיעים ברחבי התערוכה, לפעמים הם נראים כקישוטים מצועצעים, לפעמים כמוטציות מעוותות. אלה הם תוצרי שיתוף פעולה עם חברת הדפסות תלת מימד, שנתנה חסות לתערוכה.

הפלסטיק המבריק של הפסלונים המודפסים, העץ של הרהיטים, הפרחים, השמיכות, כל אלה הם צבעים על הפאלטה של פורגס. ריבוי הטקסטורות, החומרים והפריטים המתחרים על תשומת הלב, הם חלק מהגירוי והמשיכה שהיא משדרת לצופים. היא שואפת לסקרן, לייצר דיאלוג – לבלבל ולפתור חידות.

הרגשתי שלעשות בית זה הדבר הכי רלבנטי כרגע. בתקופת הקורונה כל מה שאני מרגישה וחווה התעצם. המוח שלי מתפוצץ, כי מישהו הזיז לי משהו והקצב השתנה

את האזורים השונים ב״בית״ מגדירים מרחבי צבע עזים – ורוד לקיר הסלון, צהוב ל״גינה״ (הלכודה בין הקירות, על שטיח דשא סינטטי), טורקיז למראשות המיטה. ״הרגשתי שלעשות בית זה הדבר הכי רלבנטי כרגע. בתקופת הקורונה כל מה שאני מרגישה וחווה התעצם. המוח שלי מתפוצץ, כי מישהו הזיז לי משהו והקצב השתנה״.

זו הסיבה שהיא מזמינה את המבקרים בתערוכה להתנהג כמו במרחב ביתי אמיתי: אפשר לשבת על כיסא בגינה ולעיין בעיתונים, להניח ראש על הכרית ולעשות סלפי, להשקות את העציצים. הכניסה לבית המדומה בתערוכה היא מעין הגשמה של המציצנות לתוך בתים של אחרים דרך מסכים, שהפכה לחלק מהחיים בשנה האחרונה.

כפי שמתארת רבן: ״תהליך היצירה שלה שואף תמיד לייצר במה להיכרות קרובה ולתחושה של אינטימיות עמוקה בין אנשים. מתוך הרקע האישי והפרטי שלה, היא מתמודדת עם שאלות החיים הגדולות: מה בעצם אנחנו צריכים בחיים? מה אמיתי בעולם? וגם: מהי אמנות, וכיצד יש לבחון אותה?

״אין לה ענין במסירת ׳רעיון׳  לקהל באופן חד־כיווני, אלא בתהליך יצירתי חי, רלוונטי ופעיל בעולם, שנוכחות הקהל ותגובותיו הם חלק הכרחי ממנו. פורגס מאפשרת לנו להתארח בעולמה ולשוחח על עולמנו, ובתוך כך לקחת חלק ביצירת אמנות שאיננה עיסוק שולי או פריבילגי, אלא יכולה וצריכה לחלחל לכל רובד בחיים האנושיים. אנחנו, מצידנו, מוזמנים לשבת על הספה, להגיד איך אנחנו אוהבים את הקפה שלנו – ולדבר על זה״.


סתיו פורגס I מה שצריך Leaving Room
אוצרת: הגר רבן
הגלריה העירונית כפר סבא, גאולה 12 כפר סבא
נעילה: 7.4

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. קורין

    נהדרת! נראה מרתק

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden