כל מה שחשוב ויפה
דר לאור, קמפיין מוסררה 2018
דר לאור, קמפיין מוסררה 2018

הזוכים בפרס אדמונד דה רוטשילד // דר לאור

דר לאור נעה בחופשיות יצירתית בין פרויקטים שמנסים ״לתפוס״ את תמצית ההוויה הירושלמית החמקמקה, לאזורים שהיא נוטה אליהם באופן טבעי: עומס ויזואלי, רוויה צבעונית ודימויים היברידיים

פורטפוליו בשיתוף פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב


חגית: הי דר, מה שלומך? ברכות על הזכייה בפרס! איך את מרגישה בימים אלה?

דר: נרגשת מאוד, עדיין מעכלת את הזכייה…

חגית: באמת אירוע מרגש, במיוחד בתקופה לא קלה שכזו. איך עברה עלייך השנה המוזרה של הקורונה?

דר: ברמה האישית הייתה שנה די מטלטלת (כמו לכולם), אבל ברמה המקצועית היה נהדר (כמעט לא נעים לומר). אם היה לי ספק לגבי המקצוע שבחרתי בו, השנה האחרונה לגמרי הוכיחה לי שבחרתי טוב. סך הכל נהניתי מרצף עבודה סדיר ופורה

חגית: נגלה לקוראים שזה הפרס השני שלך מאז הלימודים, כי זכית ב־2019 במלגת המצוינות של אאא (בית לטיפוגרפיה) – זה עזר לבטחון המקצועי?

דר: תמיד עוזר לקבל חיזוקים מבחוץ, כמובן. חייבת להודות שבשלב שהמלגה הגיעה כבר נשאתי איזו מידה של בטחון מקצועי, זה עדיין היה נעים להפליא. אני נוטה להיות דיסקרטית משהו לגבי הפרויקטים שלי אז זה היה נחמד קצת ״לצאת מהארון״ בזכות הזכיה במלגה

חגית: בנימוקים לפרס רוטשילד לעיצוב תקשורת חזותית כתבו חברי ועדת השיפוט שאת ״מציגה זהות מקצועית מובחנת המתגבשת לכדי נקודת מבט מקורית, עכשווית ומקומית… מפענחת ברגישות רבה את הסביבה שבה היא (כלומר את) פועלת, ומציעה פתרונות מסקרנים המעניקים לצופה חוויה חזותית ותקשורתית רבת רבדים. המפגש עם עבודותיה, בין אם בערוצים מסחריים או תרבותיים, הוא חוויה עוצמתית המותירה חותם אצל המתבונן״.

קחי אותי עוד קצת אחורה, מאיפה הכל התחיל?

דר לאור. צילום: אמנון חורש

דר לאור. צילום: אמנון חורש

דר לאור, Offf TLV

דר לאור, Offf TLV, בשיתוף סטודיו רה־לבנט

אוהבים אמנות. עושים אמנות. 2020

אוהבים אמנות. עושים אמנות. 2020

דר: נולדתי ב־1988 בנתניה. כשהיינו ילדים אמי הייתה המנהלת של היכל התרבות העירוני ואבי הוא בכלל טיפוס נורא יצירתי – מנגן, מצייר, מפסל. באופן טבעי, מצאתי את עצמי בפעילות יצירתית מקסימלית – רקדתי בלט, ניגנתי על תופים, תפרתי, מה לא.

אחרי הצבא שקלתי ללמוד בלשנות – תמיד נורא חיבבתי משחקי מילים וחידודי לשון. הייתי באותה התקופה מלצרית בבראסרי. אני זוכרת את הפוסטרים שלהב הלוי היה מעצב, שבירכו אותנו תמיד בירידה לשירותים. כשראיתי את הפוסטרים הרגשתי שזה מנבא איזה שילוב לא־יאומן של תחומי העניין שלי – מחד, אסתטיקה ויצירה ומצד שני האפשרות להביע מסר, לשחק עם מילים. נרשמתי למכינה לעיצוב והשאר היסטוריה…

חגית: וההתמחות שלך במיתוג הגיעה תוך כדי הלימודים?

דר: לקח לי זמן למצוא את המקום ״המילולי״ שלי שוב בשדה העיצוב. כשנחשפתי למיתוג הכל התחבר לי – לייצר פתרון מנומק ומשכנע, זו רטוריקה במיטבה.

סיימתי ללמוד ב־2015 במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. כמה חודשים לאחר סיום התואר התחלתי לעבוד בסטודיו רה־לבנט. לא הייתי בטוחה אם יתאים לי כל הסיפור הזה של מיתוג אבל הייתי לגמרי מוכנה ללמוד. מהר מאוד הבנתי שזה מאוד מדליק אותי. מאחר ואז הסטודיו היה קטן (היינו שלושה מעצבים) הצלחתי לקבל פרויקטים גדולים וחשובים כמעצבת בלעדית.

העצמאות והאחריות שקיבלנו ברה־לבנט עזרה לי להבין שאני לגמרי יכולה לבד. אחרי כמעט שנתיים עזבתי, עשיתי רואד טריפ בארצות הברית וידעתי שכשאחזור אהיה עצמאית. השנה הראשונה שלי היתה לא רעה, אבל מן מדשדשת כזו. עסקתי יותר בלהגיב להצעות שהגיעו אליי מליזום משהו בעצמי. באיזושהי נקודה החלטתי לחזר אחרי לקוחות שרציתי לעצמי, וכך לאט־לאט בניתי את התשתית למה שהוא היום הסטודיו

חגית: שזה אומר?

דר: הסטודיו היום הוא בעיקר אני ומעצבת נוספת שעובדת איתי כפרילאנס. מ־2018 אני גם אסיסטנטית במחלקה שבה למדתי J לימדתי שנתיים עם אמנון אילוז (סטודיו רה־לבנט) בסטודיו מיתוג, ובסמסטר האחרון לימדתי עם אורית ברגמן בסטודיו איור ועיצוב

חגית: נשמע נועז. גם הרואד טריפ (היום זה בגדר פנטזיה רחוקה) וגם ההחלטה לצאת לדרך עצמאית ואף לפנות באופן יזום ללקוחות. איזה סוג של לקוחות את רוצה?

דר: בראש ובראשונה – אנשים טובים, נעימים, אינטליגנטיים, רצוי עם טעם טוב ותשוקה למה שהם עושים. הדיאלוג האנושי הוא מרכיב מאוד חשוב בסיפור הזה לטעמי. למי אני פונה? בעיקר ללקוחות מתחום התרבות, אמנות, חינוך, קהילה. פשוט כי אלו דברים שמעניינים אותי והלקוחות שעוסקים בתחומים האלה נוטים להיות יותר פתוחים ומאפשרים הרבה פעמים.

אבל אני משתדלת לא להיות מקובעת על תחום מסויים, אני מגלה סקרנות כלפי תחומים ושדות נוספים, מאמינה שגם לזה אגיע. לדוגמה, עכשיו אני בכלל עובדת על סדרת אריזות מזון. פרויקט שהגיע אליי באופן לא צפוי ואני מגלה שזה כיף לא נורמלי

חגית: אוכל תמיד מעניין J

חגית: יש לך כבר מושג מה תעשי עם הפרס? תשקיעי בסטודיו, תצאי לחופש?

דר: שאלה טובה, עוד לא לגמרי הגעתי לזה. חופש זה לא ממש הכיוון, נוצר פה איזה מומנטום מיוחד מבחינתי ואני סקרנית לגלות לאילו כיוונים מקצועיים הזכייה הזו עשויה להוביל אותי. מבחינת השקעה בסטודיו – אני נמצאת בקונפליקט הזה כבר זמן מה. מצד אחד הרצון והאפשרות לגדול, להתרחב, לקחת עוד פרוייקטים. מצד שני, אני לא בטוחה שהייתי רוצה להפר את האיזון הנעים שהגעתי אליו ולמצוא את עצמי מנהלת עסק הרבה יותר ממה שאני מעצבת.

חגית: מבינה אותך לגמרי. מקווה שתמצאי את האיזון. מה עשית בפרויקט גמר?

דר: פרוייקט הגמר שלי היה סרט אנימציה קצר בשם CUT. זה מן רצף אסוציאציות שקשור במין, מגדר, פמיניזם, יחסי כוחות. במהלך התואר הייתי נחושה לבדוק כל מיני מדיומים, אקלקטית לגמרי. שנייה לפני שסיימתי אמרתי ״שיט, לא עשיתי אנימציה״ אז פשוט הייתי חייבת לסגור את הפינה הזו

חגית: אהבתי את הפוליטיקה הנחבאת בהומור שחור (לבן). אני גם מחבבת את האנימציה שעשית בקמפיין של מוסררה, אז טוב שלא ויתרת על המדיום 👏🏼👏🏼👏🏼

דר: תודה J

חגית: איזה פרויקט שלך את הכי אוהבת / גאה בו?

דר: קשה לי לבחור פרויקט אחד אהוב במיוחד (זה כמו לשאול אמא איזה ילד היא מעדיפה). אני גאה במיוחד בפרויקטים שיש מאחוריהם מהלך סיפורי ואסטרטגי עמוק: מחקר, רפרנסים עשירים. הייתי אומרת ש״בלוק כתיבה״ שעשיתי למחלקת התרבות של עיריית תל־אביב הוא דוגמא טובה, וכן הקטלוג לתערוכה ״אחות, אחות״, שעשיתי עבור פסטיבל מנופים ב־2019, זה פרויקט שמאוד יקר לליבי.

אני שמחה על פרויקטים שמנסים ״לתפוס״ את תמצית ההוויה הירושלמית החמקמקה וזה נושא שאני עוסקת בו הרבה. שנית, מדובר בפרויקט תלת־לשוני – התמודדות עם ריבוי שפות היא אתגר מהנה עבורי, זו תמיד אפשרות ליצור עיצוב עשיר ומורכב.

התערוכה עצמה, שאצרו לי היא שולוב ורינת אדלשטיין, עסקה בנושאים של החלמה, פציעה, טראומה. חווית השיטוט בין המוצגים (בוודאי שבתוך חלל בית החולים ביקור חולים, הפעיל) עשויה היתה להיות מעמתת ורגשית עבור הצופה. כשניגשנו לעיצוב הקטלוג (עבדתי בזמנו עם נואי זהבי, שהיתה שותפה לכל שלב המחקר והפיצוח) היה לנו ברור שתפקידו ללוות אותך בתערוכה כמעין ״מבוגר אחראי״. מדריך פורמלי ומנחם דרך התערוכה, הפוגה מהאישי והאמוציונלי.

רצינו לעצב קטלוג כמעט לקוני, סטרילי, מוסדי. חיפשנו השראה בעולמות הבירוקרטיה הרפואית: מסמכים, מרשמים, תרופות, טפסים. הטיפוגרפיה של עמודי פנים הושפעה מהמחקר – גופנים מונוספייסד, קוביות בהן ״מולאו פרטים״. לצידם, נשתלו חומרי ארכיון ערוכים ורפרנסים טיפוגרפיים ארכאיים שהושפעו מארכיב בית החולים העשיר. הקטלוג כולו עוצב כפנקס והדפים האחרונים אפשרו מקום לניסוח רשמים או כתיבת מרשמים פיקטיביים להקלה בכאב (הרגשי כמו הפיזי)

דר לאור, אחות אחות, פסטיבל מנופים 2019

אחות אחות, פסטיבל מנופים 2019

דר לאור, בלוק כתיבה

בלוק כתיבה

חגית: ומה זה ״בלוק כתיבה״?

״בלוק כתיבה״ היה מתחם פופ־אפ לכותבים שקם (וכבר הספיק להיהרס) בבית הוניגמן (לשעבר) ברחוב סלמה, יוזמה של אגף תרבות בעיריית תל אביב, שעיקרה היה לאפשר לכותבי העיר חלל מאפשר ליצירה.

נקודת המוצא הרעיונית נסובה סביב המונח חלל כמעון טבעי (Habitat), חלל אדריכלי/אורבני וחלל יצירתי כמקום אליו מתנקזים רעיונות ומחשבות. ה״פריימינג״ הזה נהיה העוגן הוויזואלי ללוגו והשפה של המקום. זאת ועוד זיהיתי שהבניין, שהיה בעבר ״המשביר המרכזי״, טרם כוסה בגרפיטי היה כולו משובץ גריד אריחים לבנים ושמחתי לשלב בשפה גם קריצה לבניין המיתולוגי. למסגרות הגאומטריות הוספתי צורות גרפיות בהשראת גרפיטי ותרבות הרחוב של דרום תל אביב, תהליכי פיתוח רעיון, שרבוטים וסקיצות. רצינו לשמור על תחושה ״חיה״ ופורה בלי להיקלע לכאוס עיצובי

birds

חגית: את עושה גם אמנות /איור/עיצוב לא מסחרי, ללא לקוח?

דר: אחרי שסיימתי ללמוד הייתי מאיירת לעתים, אבל המעבר לניהול סטודיו הפך אותי למאוד תכליתית. אני לא כל כך מוצאת את הזמן לדברים שהם לא מסחריים. למען האמת? זה גם לא חסר לי כל כך. אני כרגע ברוויה יצירתית, לגמרי

חגית: אפשר לראות את היצירתיות והשפה העשירה בקמפיינים של מוסררה, לדוגמה

דר: קמפיין ההרשמה של מוסררה לשנת 2019 היה מהפרויקטים העצמאיים הראשונים שקיבלתי. מוסררה ממש לקחו איתי הימור והיום אנחנו נכנסים לשנתנו השלישית יחד, בעבודה על קמפיין ההרשמה ותערוכת הבוגרים.

ירושלים מראש סובלת מדימוי בעייתי ומדכדך, ולכן חשבתי שמחובתו של הקמפיין לתאר איזו חדוות עשייה ויצירה, ולא להיגרר למקומות עגומים, מאתגרים או אגרסיביים. היה לי מאוד חשוב לתאר איזו חוויה סינרגטית, אקלקטית, שופעת

ניגשתי לפרוייקט הזה עם איזו הבנה בסיסית של מה שמכונה ״מוסד הוראת אמנות בירושלים״. ירושלים מראש סובלת מדימוי בעייתי ומדכדך, ולכן חשבתי שמחובתו של הקמפיין לתאר איזו חדוות עשייה ויצירה, ולא להיגרר למקומות עגומים, מאתגרים או אגרסיביים.

מוסררה הוא בית ספר אינטימי, אלטרנטיבי, חברתי, מולטי־דיסציפלינרי. בהתאם, היה לי חשוב לתאר איזו חוויה סינרגטית, אקלקטית, שופעת. לא אשקר שאלה גם אזורים שאני נוטה אליהם באופן טבעי: עומס ויזואלי, רוויה צבעונית, דימויים היברידיים. עוד העסיקה אותי השאלה איך אומרים ״אני אלטרנטיבי?״. המסקנה הייתה שלא אומרים – מראים. כלומר שהדימוי צריך לשדר איזו מידה של מוזרות או אחרוּת.

המונחים וההשראות שאספתי עסקו במכונות מורכבות, מפעלי תעשייה, מעבדות ניסיוניות, חוות נמלים – שבעקבותן ניסיתי ליצור את המכונה שהיא מוסררה: סינרגטית, שופעת ומשונה. הדימוי הורכב מיחידות משנה שניתן היה לפרק ולהרכיב בהתאם לפורמט או על מנת להדגיש מחלקה מסוימת או תחום עשייה. האנימציה היתה חלק גדול מהחוויה שנוצרה וסייעה בחיזוק התחושה שחיפשתי של תנועה, עשייה, יצירה בלתי פוסקת

דר לאור, קמפיין מוסררה 2018

קמפיין מוסררה 2018

חגית: מה הפרויקט הגודל הבא? מה על שולחנך? (התחלת להגיד משהו על אוכל)?

דר: יש איזה מהלך מיתוגי די גדול בקנה, עוד מוקדם לדבר עליו אבל מדובר בלקוח אהוב במיוחד, בדיוק בתפר החביב עליי של תרבות־יצירה־אנשים. במקביל אני עובדת גם על סדרת אריזות מרגשת של מוצר בוטיקי מדליק; ספר בישול עם המכון הפולני; פסטיבל של תזמורת הבארוק ירושלים; ספר לתערוכה חדשה במוזיאון האיסלאם. שפע!

חגית: לגמרי. עשית דרך מאוד יפה. איפה תהיי בעוד חמש שנים?

דר: עוד 5 שנים אני מקווה להוסיף עוד כמה טריקים לארגז הכלים שלי. אני נהנית לעצב, אבל מרגישה שיש לי עוד מקום לגדול. אולי הייתי רוצה לעסוק בעוד תחומים? אולי לנתב את הפעילות שלי למקום חברתי, קהילתי, חינוכי?

חגית: סימני השאלה במקום, אבל אין לי ספק שתגיעי למה שמעניין אותך. נאחל שיהיו עוד הרבה הצלחות וסיפוק

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden