כל מה שחשוב ויפה
דני קרוון, הכיכר הלבנה, תל אביב. צילום: לוקש קונופה
דני קרוון, הכיכר הלבנה, תל אביב. צילום: לוקש קונופה

דני קרוון: נון־קונפורמיסט

סרטו התיעודי של ברק היימן מאפשר הצצה בזמן הווה על אחת הדמויות החשובות והמעניינות שהטביעו חותמן בעולם הפיסול

ב״דני קרוון״, סרטו התיעודי החדש של ברק היימן (כאן 11) שכבר מופץ בבתי הקולנוע, אפשר לקבל שיעור תרבות דרך מי שחתום על 70 אנדרטאות ועבודות אמנות סביבתית ברחבי העולם. הסרט מאפשר הצצה אל מפעל זיכרון של איש אחד, לא כסרט ביוגרפי רגיל על פסל מפורסם, חתן פרס ישראל וסוללת פרסים נוספים, אלא תיעוד בזמן הווה, של אחת הדמויות החשובות והמעניינות שהטביעו חותמן בעולם הפיסול.

״אני לא רוצה להיות גיבור תרבות. במלחמה – עליך להיות גיבור, בתרבות אתה צריך להיות נון־קונפורמיסט״, מצהיר קרוון בציטוט שפותח את הסרט ומשמש הבטחה להמשך המעקב אחרי האדם היוצא דופן. והציטוט מגדיר אותו, כפי שייחשף בהמשך, אף כפילוסוף, מחנך ואיש פוליטי.

היימן יוצר ריאליזם ייחודי, שבו האמנות מספרת סיפור חיים והוא אינו מנסה להסתיר את המצלמה או את עצמו. היימן הוא במאי נוכח וקרוון מגיב לנוכחות הזו, שמאפשרת שרטוט פרופיל אמין, חי ובועט באמצעות השיטוט. הסרט מאפשר לנו להבין שדווקא ממרומי גילו של קרוון (בזמן צילומי הסרט – בן קרוב ל־90) מתגבשת תפיסת המרחק, ואז נחשפת גם תפיסת עולמו, שהיא גם תפיסתו הפוליטית. אנו נחשפים לחוויה עמוקה של יסודות הפעולה, ואלו נזקפים להישג דוקומנטרי מרשים ולא מפתיע, כשמדובר בבמאי דוקו עם עשייה עשירה כהיימן.

דני קרוון, אנדרטת חטיבת הנגב, באר שבע

דני קרוון, אנדרטת חטיבת הנגב, באר שבע. צילום: לוקש קונופה

המפגש הראשון של הצופים עם קרוון מתרחש באנדרטת חטיבת הנגב בבאר שבע. תמונה פותחת זו על רקע המדבר, עוברת בפילטרים חמים ומביאה את הזווית האסתטית לשיאה במלאכת מחשבת, המזכירה צילום משנות ה־70. המדבר משמש כסמל אותנטי לניסיון הרומנטי של האדם להתמזג עם הטבע.

זו פתיחה שלופתת אותנו כצופים משום שהנה, האדם מגיע עם בתו לנווה מדבר, אבל האנדרטה מוזנחת, המים לא זורמים. הוא מטפס אל ההישג הכביר שלו אבל זה אינו מורגש, ונוכח האכזבה מההזנחה, הוא אפילו נעלב. כאן מתרחש דבר נפלא, כשבאמצעות המצלמה מצטייר קו עדין כמו בפיסול, בין האיש למצג האמנותי שהטבע קבר.

קרוון מגייס את כל חושיו כדי לאפשר לנו להבין את הכוונה הפיסולית שלו. האם אלו קולות שרק הוא שומע? ״אם הטבע מציע לך הצעה אתה צריך להיות סתום לא לאמץ אותה״, הוא אומר ומוסיף ש״הטבע הוא הבוס הגדול שלי; אני בא למקום והוא אומר לי מה לעשות״.

קרוון מגייס את כל חושיו כדי לאפשר לנו להבין את הכוונה הפיסולית שלו. האם אלו קולות שרק הוא שומע? ״אם הטבע מציע לך הצעה אתה צריך להיות סתום לא לאמץ אותה״, הוא אומר ומוסיף ש״הטבע הוא הבוס הגדול שלי; אני בא למקום והוא אומר לי מה לעשות״

את הניסיון של היימן להבין או לחקור, קרוון מבטל ב״אתה לא תוכל להבין את זה; רק אמן אמיתי יוכל להבין את זה״. וכשקרוון מזכיר את ה״גרניקה״ והיימן שואל ״מה זה ״גרניקה״?״ – אחת היצירות המפורסמות של פיקסו על שם העיר גרניקה שהופצצה בזמן מלחמת האזרחים בספרד – קרוון מאבד את סבלנותו ופוקד על בתו ״תמי, בואי נלך מפה… אני מוכן לתת לך בחינם קורס אמנות… בושה וחרפה שבן אדם לא יודע מה זה גרניקה״.

חילופי דברים אלו היו יכולים להביך את הבמאי ולהיגנז בחדר העריכה, אך הרצון הבוער של היימן, להראות את האדם הטוטלי כפי שהוא, גובר על האגו; הבחירה להשאיר את האותנטי היא סימן ברור לרצון הכן שלו ללמוד את האיש. וכך, מטרים של בטון מאפשרים להדהד את קרוון שאומר ״זה מטריף לי את הדעת שלא שומרים על עבודות אמנות כמו שצריך״.

בשבילו זה ממש בילוי

היימן ממשיך ומלווה את קרוון במסלול האבסטרקטים שיצר בישראל וברחבי העולם. אבל בין לבין הוא גם מלווה אותו בזקנתו, בביקוריו אצל הרופאים המטפלים בו. בהתחלה אפשר לחשוב, רגע, למה זה מעניין? אבל התיק הרפואי של קרוון מתכתב באופן מופתי עם היצירות שלו. כך באים לידי ביטוי הזיכרון והשיכחה, האור והחושך, המופשט והפרטים הקטנים. 

קרוון, שיצר אנדרטאות זיכרון, מאבד בהדרגה את הזיכרון. האיש שצלל אל כוחות הטבע, נחלש בראיית האור. התוצאה היא תחושה של איבוד מידע לצד עיבודו מחדש. לא בכדי מעידה חוה, אשתו, שהוא אוהב ללכת לרופא ״בשבילו זה ממש בילוי״.

צילום: רותם אזולאי

צילום: רותם אזולאי

אקס מז׳ור, סרז׳י פונטואז, צרפת

אקס מז׳ור, סרז׳י פונטואז, צרפת. צילום: לוקש קונופה

birds

כשאנחנו מגיעים לאקס מז׳ור (הציר הגדול) בסרז׳י פונטואז, צרפת, המצלמה חושפת יריעת אמנות בלתי נתפסת, פסל אורבני שנמתח על פני שלושה קילומטרים, ושעליו עובד קרוון כבר 40 שנה, באופן שבנוי כמו יצירה מוזיקלית. 

המעבר שמתעד את קרוון על רקע היצירות שלו, בצילום המדויק של לוקש קונופה, מעורר השראה וערוך במכלול כמו אלבום של נוף מתמזג בנוף: פנימיות האדם והגיאוגרפיה האמנותית שלו. גם המוזיקה (שנכתבה במיוחד על ידי אלברטו שוורץ ויאנק דושינסקי) מתגבשת לפסקול יפיפה, שעיצב אביב אלדמע.

קרוון מרגיש שהאמנות שלו פוליטית, שדרכה הוא מגיב, והוא דואג לעבודותיו כמו אב מסור. בחדר העבודה שלו הוא אומר ״יש לי מעל 70 עבודות ברחבי העולם, והן במצב מאוד לא טוב. הן אמורות להישאר לתמיד ואם אני לא אדאג לתחזוקה שלהם אף אחד לא יעשה את זה״. בכך הוא מעורר דיון חשוב על מקומה של אמנות במרחב ועל חלקנו והמחויבות שלנו לדאוג לה. 

לקריאה נוספת

לקרוון משנה אידיאולוגית מרתקת על כל אחת מהעבודות שיצר; המקום, הזמן, הפוליטיקה, הצורך לשנות – מהקיר המפוסל בכנסת ועד המחווה לחסידי אומות העולם בוורשה; האנדרטה לצוענים בברלין, האתר בנירנברג, כיכר התרבות בתל אביב ועוד ועוד. ״אני אמן של מקום, המקום הוא חלק מהפסל״, הוא אומר, ואינו מתעלם ממה שלריק ולחלל יש להציע. בכך, בין היתר, מתבטאת גאונותו האמנותית. כשהוא מפשיל שרוולים הוא חושב על מה שהאדם צריך לזכור ואומר ״אין דבר יותר יפה מהפשטות, לעשות פשוט זה הכי מסובך״.

וכך הדיאלוג של קרוון עם המצלמה, ממשיך וגורם לנו לחשוב, לאורך 66 דקות שממשיכות ללוות גם אחרי הצפייה, האם יש קשר בין מרחב לזיכרון למקום? האם האמנות היא מעל הזמן? האם אקטיביזם הוא במעשה האמנות עצמו? מה ערכו המצטבר של הזמן על רעיון האמנות? האם תנועת האמן במרחבים גאוגרפיים היא זו התווה את החיבורים העמוקים בין האמן להיסטוריה? וכשמדובר באבסטרקט כשל קרוון, נדמה כי הפרספקטיבות הן כמו תנועה הנדסית בנפש האדם.


דני קרוון
ישראל 2020, 66 דקות
בימוי והפקה: ברק הימן
5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
This error message is only visible to WordPress admins

Error: API requests are being delayed for this account. New posts will not be retrieved.

Log in as an administrator and view the Instagram Feed settings page for more details.

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden