כל מה שחשוב ויפה
מורן דביר אביב
מורן דביר אביב. צילום: חיים יפים

מה קורה // מורן אביב דביר

השילוב בין אמנות ויצירה לחינוך, חברה ואקטיביזם הוא עמוק ומושרש בעבודות של מורן אביב דביר: במסע להמסת גבולות בירושלים ובהסכת הביתי ״אמנות טובה דיה״

מי?

מורן אביב דביר, אמנית רב תחומית ומלווה תהליכי יצירה. בת 36, גרה בדלפט, הולנד. 

אתר / פייסבוק / אינסטגרם

סטטוס זוגי?

חיה עם תום, אהוב ליבי מגיל 20, הכרנו כשהיינו פרטנרים לעבודה חינוכית בשנת שירות (הוא עבד עם הבנים ואני עם הבנות) בשבט אל־אטרש בנגב. יש לנו שלושה בנים: גפן (6) שדה (2.5) ולוטם (5 חודשים).

מה בצלחת? 

המעבר להולנד הביא איתו גם השתבללות נעימה לבית ואיתה התאהבות בבישול ואפייה. עד שהגענו לכאן, תום היה אחראי להכנת האוכל הטעים בבית. אחד האיחולים שלי לעצמי במעבר היה למצוא את עצמי במטבח, לחפש מה מפעיל אותי מעבר ללהאכיל את הילדים.

גיליתי שלראות את האוכל נוצר, לגעת בו בידיים, לבחור מצרכים במכולת של התורכים בשביל הבוריקיטס של סבתא אלגרה, לאכול לחם שאני אפיתי (גידלתי מחמצת בקורונה – כל הקלישאות נכונות) עם חתיכת גאודה מהשוק של יום שבת, ממלאים אותי ומסבים לי אושר בגוף ובנפש. יש לי חולשה גדולה לצִלְחוּת־אוֹצְרוּת של צלחת. מזל שיש סטורי לתעד בו מדי פעם את הסטייה הזו. 

איפה ומתי אפשר לראות את העבודות שלך ומה כדאי שנדע עליהן לפני שאנחנו רצים לשם?

אני בוגרת של בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים ותואר ראשון בחינוך ממכללת דוד ילין. השילוב בין אמנות ויצירה לחינוך, חברה ואקטיביזם הוא עמוק ומושרש בעבודות שלי. לתהליך היצירה בחיי יש ממדים תרופויטיים וביוגרפיים ולרוב אני פועלת מתוך המציאות הפרטית שלי והמציאות הקולקטיבית שאני שותפה לה.

שני פרויקטים שהעסיקו אותי בשנה האחרונה נובעים מהמרחק מירושלים ומנקודת המבט הרילוקיישנית על המזרח התיכון, וגם מהמפגש של שתי מהויות מרכזיות בחיי – אמהות ואמנות. הפרויקט הראשון הוא מסע להמסת גבולות מירושלים, שיצרתי וניהלתי אמנותית עם צוות מוכשר במסגרת ״מקודשת״ – עונת התרבות בירושלים.

יומן מסע להמסת גבולות

יומן מסע להמסת גבולות. צילום ועיצוב: אביגיל רוביני

מסע להמסת גבולות בירושלים

מסע להמסת גבולות בירושלים. צילום: גיל רוביו

המסע הוא פורמט חדשני (אחרי שבע שנים שאנחנו יוצרים מסעות פיזיים להמסת גבולות ברחובות העיר) של יצירת סאונד עם פסקול מקורי וחבילה מירושלים שמגיעה עד הבית לכל מקום בעולם. במסע פוגשים ממיסי גבולות מירושלים – אנשים שחיים את העיר, את היופי והפצע שלה, מתעקשים ופועלים מתוך ריבוי הזהויות שמתקיים בה ובתוכם. המסע מביא את ירושלים ואנשיה לכל מקום בעולם והופך להיות שכבה נוספת במציאות של המאזינה.

זה מסע שמתחיל בבית, ממשיך לסביבה הקרובה וחוזר חזרה הביתה. זהו מסע לתרגול הקשבה עמוקה, הקשבה למקום שבו אנו חיים והקשבה פנימה לקולות שבתוכנו. ירושלים ואנשיה הם השראה, יש להם פוטנציאל להוציא אותנו מאזור הנוחות. המסע מזמין לחיכוך ארוך ומחמם, בדומה לתהליך כימי של המסה. 

הפרויקט השני הוא ההסכת הביתי – אמנות טובה דיה. לפני שש שנים גפן בכורי הפך אותי לאימא, ומאז הכל השתנה. אבל משהו בי, הגרעין שלי, גם נשאר אותו הדבר. כשאני חושבת על מה זה להיות אימא, אני מרגישה שזה שילוב עדין ומתוחכם בין ניהול אמנותי להפקה – ואני צריכה את שתי האיכויות הללו כדי להמשיך לגדול בזמן שמגדלת; כדי להמשיך להעמיק בעצמי בזמן שמסתכלת עמוק בעיניים לילד שלי; כדי להמשיך ליצור גם אחרי שיצרתי חיים.

אמנות טובה דיה

אמנות טובה דיה. איור: ינפוש

birds

פעם בחודש, בליל ירח מלא, אני נפגשת עם אימאנית אחרת לדגור ביחד ולשוחח על הצירוף הזה, אמנות ואמהות, באמצעים הכי ביתיים שיש. ההסכת הוא המשך ישיר למופע האחרון שהעליתי בתיאטרון תמונע לפני שלוש שנים – ״שביל החלב״; מונודרמה שבה אני דוגרת, במעלה מגדל של ארגזי תנובה, על פירות הדר, ומתכתבת בעל פה עם טקסטים מכוננים כמו סיפור הבריאה וספר הילדים ״ויהי ערב״.

בעבודה אני דוגרת על מחשבות על אימהות מזרח תיכונית, על שפת אם ושפות המקום, על לגדל בנים ועוד. במהלך המופע אני מצליחה לרדת מהעץ הגבוה שאליו עליתי בין היתר בעזרתו של הקהל – מישהי מהקהל מוזמנת להיות שותפה לדגירה.

בכל היצירות שלי לקהל יש מקום פעיל והוא מוזמן ליצוק תוכן חדש לעבודה. זו אחת הדרכים מבחינתי לשמור על חיות, רלוונטיות ודינמיות של היצירה. אלו הזמנות עדינות ולא מחייבות לשותפות רגעית, בתקווה שתהדהד, כפי שאמנות טובה יודעת לעשות, בעוד רגעים של החיים. 

איזה אמן מפורסם פגשת ואיך היה?

הדס עפרת הוא זוכה פרס ישראל לאמנויות הבמה וממקימי בית הספר לתיאטרון חזותי – החממה שבה טיפחתי את דרכי האמנותית. תמיד הערכתי והסתקרנתי מעולם הדימויים והנוכחות הפרפורמטיבית של הדס, אבל השיא של ההשראה והמפגש איתו היו כשהזמנתי אותו להיות ״ממיס גבולות״ באחד המסעות שיצרתי בירושלים. זכיתי להגיע לסטודיו שלו בבית בעמק רפאים, להתכתב איתו על היצירה שיצר לכבוד המסע ולראות מקרוב את החומרים והמחשבות שמהם הוא מרכיב דימוי וחוויה. 

נעמי יואלי היא השראה גדולה עבורי בכל הקשור בסטוריטלינג ופעולת הדיבור והטקסט. לשמחתי היא ליוותה אותי ביצירה ״ציפור מהספרים״ שיצרתי במסגרת תיאטרון הקרון בירושלים. הדמות של ציפורה המורה לטבע הצרפתייה היא הרבה בזכותה. 

שביל החלב, תיאטרון תמונע

שביל החלב, תיאטרון תמונע. צילום: הילה בשארי

שביל החלב, תיאטרון תמונע

שביל החלב, תיאטרון תמונע. צילום: חיים יפים

מהו פרויקט החלומות שלך וכמה כסף צריך כדי לממן אותו?

חוויה תרבותית בין־דורית היא עולם שמעניין אותי (מוזמנים לראות את ספרייה בלילה שיצרתי בזירה הבינתחומית בירושלים). יש לי חלום להקים מרחב אמנות ותרבות שמקדש את המפגש הבין־דורי דרך אמנות ויצירה: המפגש בין אבא לילדה בת 6, בין אמא לילד בן 50, בין סבא לנכד, דודה לאחיין. הבין־דוריות מזמנת חיכוך של מגוון שפות, חוויות, זיכרונות ומטענים פרטיים ומשותפים.

מעניין אותי להקים בית שיארח סוגים שונים של יצירות ופעולות בין דוריות. לבנות בית ולארח זה עסק מאוד יקר שדורש תקציב ואמונה גדולים. מעניין איפה אמצא שותפים לחלום, בהולנד או בישראל.

לקריאה נוספת

מה פריט הלבוש האחרון שקנית?

מעיל גשם איכותי שעוטף אם ותינוק, נוח לרכיבה על אופניים (אי אפשר לדעת מתי יירד כאן גשם בהולנד ואין לנו אוטו, אנחנו תמיד מדוושים). ובשביל שזה לא ישעמם אותי, הוספתי סיכה לדש של סירת אוריגמי מוזהבת מחנות המעצבים האהובה עליי בדלפט.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden