כל מה שחשוב ויפה
כל אנשי המלך, מוזיאון ישראל
כל אנשי המלך, מוזיאון ישראל. צילומים: מ״ל

כל אנשי המלך: צניעות וירטואוזית מצפון הודו

50 הדיוקנאות היפיפיים מחצרות המהראג׳ות והסולטאנים של צפון־מערב הודו במאות ה־16 עד ה־19, שמוצגים בתערוכה ״כל אנשי המלך: ציורי חצר מצפון הודו״, מצדיקים לבדם את הביקור במוזיאון ישראל

״אינני יכול לשאת את אלה שמותחים ביקורת על אמנות הציור, שכן הצייר עולה על רוב האחרים בידיעתו את האל. כל פעם שהוא מצייר יצור חי על כל איבריו אך אינו מצליח להפיח בו חיים, עולה בו בהכרח המחשבה על הנס שמחולל הבורא, וכך הוא קונה דעת עליו״.

ציטוט זה של אַכּבָּר, גדול הסולטאנים של האימפריה המוגולית־אסלאמית – שנוסדה בהודו ב־1526 ושלטה על רוב תת־היבשת כ־300 שנה – מופיע כחלק מטקסט הקיר של התערוכה ״כל אנשי המלך: ציורי חצר מצפון הודו״ במוזיאון ישראל.

זו לא תערוכה גדולה במיוחד, ואין בה שמות גדולים ונוצצים מהסוג שמושכים קהל. אבל דווקא הגילוי המפתיע של העבודות הצנועות, בחלל החשוך והאינטימי, עם היד הווירטואוזית של ציירי החצר, הם אלו שהופכים אותה לתערוכת חובה; מסוג התערוכות שיכולות להתקיים רק במוסד כמו מוזיאון ישראל, ושגם הן לבדן מצדיקות את הביקור בו.

התערוכה המרגשת, שאצרה מרים מלאכי, מציגה 50 דיוקנאות יפיפיים מחצרות המהראג׳ות והסולטאנים של צפון־מערב הודו, במאות ה־16 עד ה־19. באותה תקופה התפתחה בחבל ארץ זה אמנות ציור דיוקן ייחודית, ששילבה מסורות מקומיות ומרוחקות ושגשגה בחסות השליטים ובעבורם.

בציורים מתוארים מלכים, נשותיהם ואנשי חצרם יושבים בארמונותיהם, נפגשים עם נתיניהם, צדים חיות־בר או עסוקים בפעילויות אחרות. הציורים עתירי פרטים, אבל כפי שמציינת מלאכי, אין בהם כדי לזהות את הדמות ההיסטורית המתוארת בהם. כתובת זעירה המופיעה לעיתים בשוליים או בגב התמונה מגלה את שמות הנפשות הפועלות. מלבדה, רק פרטי הנוף שברקע מרמזים לעיתים על הממלכה המסוימת שהדמות המתוארת שלטה עליה.

לצד הציורים מוצגים בתערוכה גם דיוקנאות ריאליסטיים מאותה תקופה, המתארים בדקדקנות צילומית כמעט כל פרט בפניהן של הדמויות השלטוניות, ואף מוסיפים פרטים המלמדים על אישיותה ותכונותיה של הדמות. לצידם מוצגת החלופה המודרנית לציורי הדיוקן, שהגיעה להודו עם השלטון הבריטי – קבוצה קטנה של תצלומי מלכים משלהי המאה ה־19 ועד ראשית המאה ה־20.

הכשרה מגיל שש

ובחזרה לציטוט של אכבר, שנאמר בעקבות האיסור באסלאם לתאר דמויות אדם בציור. סיור בתערוכה יגלה שעל אף ההבדלים בין הציור ההינדואי לציור המוסלמי, מאות שנים של חיים בשיתוף חוללו השפעות הדדיות בין סדנאות האמנים שפעלו בחצרות המלכים והסולטאנים, והושפעו גם מציורי הדיוקן הריאליסטי המערבי. 

ציירי החצר היו ברובם בנים למשפחות אמנים, הוכשרו מילדותם לעבודת המכחול, והקימו לעצמם יורשים שימשיכו את דרכם. כך, כותבת מלאכי, נשמרו מסורות הציור והובטחה ההכרה העמוקה עם הספרות והשירה הקלסיות שעמדו ברקעו. אף שמשאת נפשם של האמנים היתה לזכות במשרה קבועה בחצר המלכותית, היו גם כאלה שנדדו לסדנאות אחרות, נחשפו לטכניקות חדשות, הושפעו והשפיעו.

המתלמדים החלו את הכשרתם בגיל שש. עד מהרה הם למדו לטחון מינרלים טבעיים לצבענים ולהכין את מצע הציור על ידי הדבקת שכבות של נייר זו לזו. על נייר זה, שמורק באבן ברקת, רשמו האמנים בדיו או הניחו שבלונה מחוררת לאורך קווי־המתאר של ציורם, והעתיקו אותו באמצעות פיזור אבקת פחם שחלחלה דרך החורים הקטנים אל הנייר. את השבלונות יקרות הערך האלה שמרו במשפחות האמנים מאות בשנים. 

לאחר מכן צבעו את הציור ומירקו אותו לסירוגין בכמה שלבים, הוסיפו פרטים עדינים ונגיעות בזהב, ולבסוף שבו ומירקו כדי ליצור את הבוהק האופייני. את עמידותו הגבוהה של הציור ההודי ורעננות הצבעים גם אחרי מאות שנים – כפי שאפשר לראות בתערוכה – אפשר לזקוף ליציבות הנייר, לדחיסות הצבענים ולמירוק החוזר והנשנה.

כל אנשי המלך, מוזיאון ישראל

birds

הלבוש, התכשיטים, החרב הגדולה, תנוחת הגוף, המקום בקומפוזיציה והגודל היחסי של הדמות המתוארת בדיוקנאות המלכים, אינם מותירים ספק שמדובר בראג׳ה (מלך), מהראג׳ה (מלך גדול) או לפחות פקיד גבוה בשירות המלך.

מי שמתמצא יותר בכתבים הקלאסיים ההודיים (או מי שיקרא את הכיתובים שצמודים לעבודות) יידע גם לקרוא את הסמלים והרמזים שהטמינו יוצרי הדיוקנאות בציוריהם: החזה הנפוח, המשול בכתבים העתיקים לחזהו של האריה; הפרח ביד, שמסמל עידון מלכותי; החרב, שמעידה על כישורי המלך כלוחם; ועיני השקד הגדולות יחד עם האף הישר, שנחשבו למופת של יופי.

בשונה מהציור המוגולי הריאליסטי המדוקדק, הדיוקן הראג׳פותי ממזג את מישור המציאות החיצוני עם מישור האמונה הפנימי – הרואה את העולם דרך האידיאלים המסורתיים ויונק מהמקורות הדתיים המקדשים את המלך. המרחב הגאוגרפי הנראה לרוב ברקע הדיוקנאות מציאותי ואלגורי גם הוא: דמות השליט היא חלק ממנו, ותיאור דיוקנו כולל את המרחב שהוא שולט עליו ואת שפע הטבע, שהוא מקור פרנסתה של הקהילה שהוא מולך עליה.

לעומת דיוקנאות הגברים, ציירי נשות החצר לא זכו לראות אותן במו עיניהם. הן התגוררו במעון הנשים המסוגר בארמון, נסתרות מעיני כול, ונפגשו פנים אל פנים רק עם המלך ובני משפחה. תיאוריהן בדיוקנאות שהזמין המלך או שהזמינו הן עצמן דומים זה לזה – כפי שמאבחנת מלאכי – שכן הם צוירו בעקבות אידיאל היופי הנשי, כפי שהוא מנוסח בספרות ובשירה ההינדואית.

לעיתים הן מתוארות יחד או בלוויית משרתותיהן, חוגגות או רוכבות על סוס. תמונות אחרות מתארות את געגועי גבירת החצר למלך ואת הכנותיה הקפדניות לקראת מפגש האהבים עימו, כמשל לנאמנותה ולהערצתה.

לקריאה נוספת

עם כינון השלטון הבריטי בהודו ב־1858 הפכו הממלכות הראג׳פותיות לטריטוריות כבושות, ומלכיהן פורקו מכוחם הצבאי. המצלמה, החידוש הטכנולוגי שהומצא כמה שנים קודם לכן והובא עם הבריטים להודו לצורכי תיעוד ומחקר, יצרה עניין רב בקרב האצולה המקומית, ועד מהרה החליף הצילום את ציורי הדיוקן.

תצלומי שכבת העילית ההודית מאותם ימים משמרים את תנוחות הגוף הרשמיות ואת התלבושות המלכותיות שבציורים. אולם, כפי שמסכמת מלאכי, גם באלה שנצבעו ביד אמן לאחר ההדפסה ניכר חסרונה של יד האמנים, שייפתה את המציאות והעניקו לה את הרגש והירידה לפרטים.


כל אנשי המלך: ציורי חצר מצפון הודו
אוצרת: מרים מלאכי
מוזיאון ישראל, ירושלים
נעילה: 22.5

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    האם יהיה נכון לומר שיש משהו מן הנאיבי בציוריהם וכן משהו מהציור המצרי בו תנוחת הראש היא על הצד ולפעמים גם רוב הגוף. הנאיביות היא בנוף, ברקע, ובפרטים הקטנים שלרוב הם
    מציאות של חלום האידיאל של יופי והרמוניה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden