כל מה שחשוב ויפה
יהודית שלוסברג יוגב על רקע ״אסון. טבע!״
יהודית שלוסברג יוגב על רקע ״אסון. טבע!״. צילום: אמיר בולצמן

יהודית שלוסברג יוגב רצתה לשרוף ולפוצץ מבנים, אז היא התחילה במוזיאון

כלב רץ במהירות ביער. הוא נכנס למוזיאון. עשן מתחיל לעלות מגג המבנה, עד שנפער בו חור ענק ובוער. יהודית שלוסברג יוגב מציגה במיצב הווידאו את ״אסון. טבע!״, 11 דקות מצמיתות ומעוררות מחשבה

יובל: הי יהודית, בוקר טוב. מה שלומך בימים אלו?

יהודית: בוקר אור יובל, שלומי טוב, עסוקה

יויובל:ל אפשר לשאול במה?

יהודית: בטח, אני מקימה מרכז אמנות עכשווית חדש בירושלים 

יובל: הו! תגידי כמה מילים לפני שנעבור ל״אסון. טבע!״ שלשמו התכנסנו?

יהודית: כן… האמת שהדברים קשורים. זה מרכז אמנות עכשווית בתוך אתר עין יעל. קוראים לו ״ענאנה״ והוא עוסק בקשר בין טבע לתרבות, שזה גם מה שמעסיק אותי בעבודה אסון! טבע

יובל: וואלה. שאלה אחרונה לגבי המרכז: מתי הוא אמור להיפתח? מה התכניות?

יהודית: לקהל הרחב הוא עתיד להיפתח בקיץ ובאמצע החודש הבא נכנסים אמנים לחללי עבודה במקום

יובל: יפה, נשאיר משהו לפעם הבאה, ובואי נעבור למוזיאון פתח תקוה. ביקרתי בשבוע שעבר בתערוכה ״קבלת קהל״, נכנסתי לחלל הקטן שבו מוקרנת העבודה שלך והתחלתי לראות ומה אגיד לך – וואוו. זה התחיל אינטנסיבי ולקח לי זמן להבין מה אני רואה ומה נשרף שם וממש הייתי מרותק למסך

יהודית: תודה רבה. מאוד מרגש לשמוע. העבודה הזאת באמת מאוד אינטנסיבית לצפייה והייתה גם אינטנסיבית מאוד כתהליך עבודה

יובל: ספרי בכמה מילים מה קורה שם ואז נלך אחורה

יהודית: זו עבודת וידאו שמתפתחת להתרחשות בחלל. היא נפתחת כשכלב שועט, דרך הפארק שסובב את מבנה מוזיאון פתח תקוה, אל פתח הכניסה למוזיאון. ריצת הכלב וכניסתו למבנה מצולמת מלמעלה (מרחפן) ומעט אחר כך עשן מתחיל להיתמר מגג המוזיאון עד שנפער בו חור בוער, ולמעשה הצופה חוזה במוזיאון שבו הוא יושב כשהוא עולה באש

יובל: וזו לא רק ההקרנה, יש גם עשן שיוצא ממכונת עשן מה שבכלל מעצים את החוויה

יהודית: נכון, בזמן שמיתמר עשן מגג המבנה, בווידאו מתחיל לבקוע עשן גם ממכונת עשן בחלל. העשן מסונכרן והוא בנוי ממש באופן דרמטורגי ביחס לוידאו. מה שקורה זה שהמפגש של ההקרנה עם העשן הופך את ההתרחשות לתלת־ממדית ומאוד פיזית, השריפה כאילו יוצאת מהמסך השטוח ומקיפה אותך

יובל: לגמרי. אז בואי נלך אחורה: מאיפה הגיע הרעיון לעבודה, מה הייתה נקודת המוצא

יהודית: בספטמבר 2019 פנתה אלי אור תשובה, האוצרת היקרה, והזמינה אותי להשתתף בתערוכה מתוכננת במוזיאון, שתעסוק ביחסים של המוזיאון עם החוץ, סביב המחשבה על קהל והקשר שלו למרחב הזה. המחשבה הזו על מבנה ועל חוץ ופנים זרקה אותי אחורה לרצון קדום לשרוף ולפוצץ מבנים. לפני הרבה שנים תכננתי לצלם עבודת וידאו של פיצוץ במדבר, עבודה שלא צלחה, אבל המבנה שלה השתמר בעבודה הזאת

יובל: לא רוצה להיות פסיכולוג אבל את יודעת להגיד מאיפה הגיע הרצון לשרוף ולפוצץ מבנים? למרות שנראה לי שהרבה אנשים היו שמחים, מה שנקרא, לשרוף את המועדון

יהודית: האמת, אני בעצמי לא כל כך יודעת להגיד מאיפה מגיע הרצון הזה, אבל אני יודעת שמזה כמה שנים אני חיה בתחושה של התנגשות חזיתית בין טבע לתרבות, וככה במרבית העבודות האחרונות הנסיון שלי הוא לשחזר, לחקות או לפברק עוצמה של כוחות טבע מעשה ידי אדם, תוך נגיעה בארכיטיפים של ידע, כוח, הרס ויופי.

בהתבוננות ברוב העבודות שלי, בדיעבד, אני מוצאת שיש בהן צורות שאוצרות בתוכן פוטנציאל של התפרצות, משהו שיוצא משליטה אך בתוך גבולות מוגדרים ואסתטיים; צורות שנוגעות בסף ההרס, או ברגע ההרס עצמו. הרגע הזה מחזיק מקסימום יופי וזו נקודת מפגש שמעניינת אותי

בהתבוננות ברוב העבודות שלי, בדיעבד, אני מוצאת שיש בהן צורות שאוצרות בתוכן פוטנציאל של התפרצות, משהו שיוצא משליטה אך בתוך גבולות מוגדרים ואסתטיים; צורות שנוגעות בסף ההרס, או ברגע ההרס עצמו. הרגע הזה מחזיק מקסימום יופי וזו נקודת מפגש שמעניינת אותי.

בעבודה הזו התווספה לכך העובדה שמדובר בתצוגה במוזיאון. זו פעם ראשונה שאני מציגה במוזיאון ואיזה רגש חתרני כלשהו דחף אותי להתגרות בו כנראה…

יהודית שלוסברג יוגב

יהודית שלוסברג יוגב. צילום: נוה בן שמואל

יובל: אז אור פנתה אלייך ואז מה? איך התגבש הרעיון, ומשם לביצוע – שגם הוא לא פשוט, החל מהכלב ועד צילומי הרחפן

יהודית: אז הרעיון הופיע אצלי מראש בשלמותו כמו סוג של חיזיון. הכלב ששועט אל המוזיאון ואז האנרגיה החייתית הזאת שנפגשת עם המוזיאון ומייצרת איזה סוג של שריפה.

ולעומת הרעיון שהופיע באחת, הביצוע היה מורכב בטירוף וארך כשנה וחצי. חשוב להגיד שכל מה שראית בעבודה הוא אמיתי, אין שום עריכת אפקטים. אז העבודה בנויה משלושה ״פרקים״, שכל אחד מהם כלל ניסיון לשלוט בלייב בכוח טבע אחר. שאספר לך על צילומי הכלב?

יובל: ברור

יהודית: 🙂 אז כדי לצלם את הכלב שרץ בפארק היישר אל פתח הכניסה למוזיאון, היה ברור שאני צריכה לעבוד עם מאלף כלבים. שיחה עם אור העלתה שיש מאלף כלבים שמאלף באופן יומיומי בפארק פתח תקווה. חשבתי שזה נפלא לעבוד עם מישהו מקומי שמכיר את המקום ופניתי ל״דורון מאלף כלבים״.

התכנון של הצילום היה מאוד מורכב מבחינה טכנית – צלם הרחפן המעולה – ברק ברינקר – היה צריך לעקוב אחרי הכלב הרץ מהרחפן תוך כדי שהכלב נשאר כל הזמן במרכז הפריים. אז בבוקר הצילומים מגיע דורון המאלף עם הכלב ואז אני מבינה (מה שלא הבנתי קודם) שמדובר למעשה במאלף כלבי תקיפה.

לא הייתי בטוחה שנכון מוסרית להמשיך את הצילומים, אבל הדבר העיקרי שהבנתי זה שבאמנות אין דבר כזה בכאילו. אם אני מדברת על אלימות שקשורה בשריפת המוזיאון האלימות הזאת מתגשמת במציאות, והרצון לשלוט בחיה הוא לא פשוט. הוא גם מפחיד

לכלב מחובר זמזם שהמאלף מחזיק בידו ובמידה והכלב בטעות תוקף מישהו בפארק המאלף יכול להרוג אותו בלחיצת כפתור. למותר לציין שיום הצילומים הזה היה הדבר הכי מפחיד שעשיתי באמנות. המאלף צעק על אנשים בפארק ונוצרה סיטואציה מאוד אלימה של שעטת כלב שחוצה את הפארק. 

כמה פעמים במהלכה לא הייתי בטוחה שנכון מוסרית להמשיך אותה, אבל הדבר העיקרי שהבנתי זה שבאמנות אין דבר כזה בכאילו. אם אני מדברת על אלימות שקשורה בשריפת המוזיאון האלימות הזאת מתגשמת במציאות, והרצון לשלוט בחיה הוא לא פשוט. הוא גם מפחיד

יובל: וואוו. אבל ממש. זה די מדהים, ועוד יותר שזה אכן עובר בעבודה. הלב שלי ממש דופק חזק עכשיו כשאני מדמיין את זה (אני בדרך לא כזה דרמטי…)

יהודית: חכה שתשמע על השריפה, אני לא יודעת אם תחזיק מעמד

יובל: קדימה

צילומים: שגית מזמר

יהודית: בהתחלה חשבתי שהשריפה תיעשה כאפקט בעריכה אבל אז פרצה הקורונה, מה שנתן לי בערך עוד שנה של עבודה. הזמן הזה גרם לי לחשוב ולהבין (ביחד עם איתמר מנדס פלור, שגם צילם את העבודה) איך אפשר לייצר שריפה של המוזיאון באמת.

אז כדי לקיים ערכים של שריפה אמיתית על חוסר השליטה שיש באקט שכזה, הקמנו קונסטרוקציה ענקית – 8 מטר גובה, מתחתיה מיקמנו משטח דיקט מוגבה מהרצפה. בראש הקונסטרוקציה מיקמנו את המקרן שהקרין את הווידאו על המשטח (זווית טופ־שוט), לצידו באותה זווית מיקמנו את המצלמה. הווידאו שהוקרן היה זה שצולם מהרחפן כך שהמצלמה למעשה צילמה את ההקרנה.

לקריאה נוספת

ואז בעזרת ברנר גדול התחלנו לשרוף ממתחת למשטח המוגבה עד שעשן התחיל להיתמר מהמשטח, אך נראה כבוקע דרך הגג שבווידאו. כשהמשטח התחיל להישרף, השריפה התקבלה בצילום כאילו מבנה המוזיאון נשרף כשהאש למעשה שורפת את הדימוי.

ליל הצילומים הזה היה כמו טקס פאגני לשליטה בכוח הטבע המשוגע הזה, אש. השתתפו בו קבוצה של חברים טובים והיתה שם ממש איכות של טקס. לכל אחד היה תפקיד וביחד תפעלנו את התזמון המושלם שבין הווידאו לשריפה האמיתית

יובל: מהמם. האמת שאחרי שצפיתי בעבודה הלכתי לקרוא את הטקסט והסתכלתי על הקרדיטים והכי התרשמתי מהשמות שאספת לטובת העבודה. אגב, זה אחד המאפיינים ששמתי לב אליהם בתערוכה, שרוב מוחלט של העבודות היו של אמניות ואמנים ששיתפו פעולה עם עוד אנשים, כמעט ולא היו עבודות שהן נטו סולו

יהודית: אתה ממש צודק. העבודות שלי כמעט תמיד נוצרות בשיתוף פעולה עם יוצרים נוספים, השותפות היא אינטגרלית וממש חשובה עבורי, ובמובן מסוים אני יוצרת מתוך תפיסה של קבוצה.

בעבודה הזאת היו שותפים גם אמיר בולצמן (אמן סאונד ומלחין) שעשה את הסאונד אך גם את התיכנות של החלל והעשן חוץ מצלם הרחפן (ברק ברינקר) והצלם איתמר מנדס פלור – שדרך שותפותו העמוקה בפרויקט (ובפרויקטים רבים נוספים שעשיתי בעבר) הצלחנו לפצח ולהבין איך לבצע את השריפה, איך לצלם את הכלב רץ בתקריב (לצורך הצילום איתמר בנה מתקן מיוחד למצלמה שמוקם בחלק האחורי של הרכב וכדומה).

ובאמת גם אל אירועי הצילום שעשוים לארוך שעות רבות אני מתייחסת ממש כסוג של טקס/הרפתקה וככאלה לרוב משתתפים בהם גם אנשים/חברים שאינם אנשי מקצוע או בעלי תפקיד בצילום עצמו

יובל: אז שאלה אחרונה: מה את רוצה שיקרה למי שרואה את העבודה? איזו חוויה היית שמחה לעורר? כי לא כל יום אנחנו רואים את המוזיאון נשרף

מכיוון שאני עוסקת בטווח הגבולי שבין קסם (אפקט) לבין חיזיון, אני מעוניינת להחזיר לשולחן העבודה את האפשרות לייצר אפקטים שלא בעריכת פוסט פרודקשן, אלא אפקטים לואו־טק שהם נגזרות של פעולות ממשיות

יהודית: זו שאלה מאוד מעניינת. אני חושבת שבמובן מסוים קודם כל הייתי רוצה שהצופה יחווה בלבול בין התצוגה לממשי, שיהיה רגע שבו יחווה איזה סוג של חיזיון, שהחומר יבקע מתוך הווידאו. מכיוון שאני עוסקת בטווח הגבולי שבין קסם (אפקט) לבין חיזיון, אני מעוניינת להחזיר לשולחן העבודה את האפשרות לייצר אפקטים שלא בעריכת פוסט פרודקשן, אלא אפקטים לואו־טק שהם נגזרות של פעולות ממשיות.

כי תראה, מדיום העבודה המרכזי שלי הוא הווידאו, אבל העבודות שלי מתנגדות לעמדה הפסיבית שלו, מתמרדות נגד הקלות שביצירת הדימויים. הווידאו בשבילי הוא לעולם נגזרת של התרחשות ממשית שנוגעת בפעולה טוטאלית. חומר הגלם לעבודה הוא יציאה להרפתקה ולכן אולי מה שאני רוצה שהצופה יחווה, אולי, הוא סוג של הרפתקה שמחזירה את האמון בכוח של האמנות לחולל קסמים. ואולי גם קצת לעורר את הספק אם המוזיאונים היום אכן עושים זאת?

יובל: אהבתי. כשאמנות טובה, אין שום דבר שמשתווה אליה, לא משנה מה המדיום


אסון. טבע! | יהודית שלוסברג יוגב; מוסיקה: אמיר בולצמן
מיצב וידאו, 11 דקות בתערוכה קבלת קהל, מוזיאון פתח תקוה
אוצרת: אור תשובה
צילום, ליווי וייעוץ: איתמר מנדס פלור; צילום רחפן: ברק ברינקר; תכנות: אמיר בולצמן; מאלף כלבים: דורון אילוף כלבים, פתח תקוה; עריכת וידאו ופוסט: דן רוברט להיאני, רננה אלדור; פוליס: טל שטיינברג; כלבה: אלבי

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden