כל מה שחשוב ויפה
רודני אוונס
רודני אוונס, עד שיעלם האור. צילום: קרסטין רוסי

עד שיעלם האור: בסרט הזה עליכם לצפות בעיני הלב

איך אמן מתעוור יכול להמשיך ליצור אמנות חזותית? זו השאלה העומדת במרכז סרטו של רודני אוונס, המתעקש למצוא משמעות באובדן. הסרט יוצג בפסטיבל אפוס לסרטי אמנות ותרבות, שיפתח בשבוע הבא

״אם לעולם לא אראה אותך שוב
תמיד אשא אותך
בפנים, בחוץ
על קצות אצבעותיי ובקצוות המוח
ובמרכזים, במרכזים
של מה שאני
של מה שנשאר״
– צ׳ארלס בוקובסקי, חי על מזל [1]

השורות הללו, שעימן חתם המשורר האמריקאי צ׳ארלס בוקובסקי את אחד הטקסטים החודרים ביותר בספר המאגד את שירתו ומכתבים שכתב לחברים, מאהבות וקרובי משפחה, חרוטות על לוח ליבי מאז קראתי אותן לראשונה לפני שש שנים. איתן בחרתי להספיד את בן זוגי, שנפטר זמן קצר אחרי שהעניק לי את הספר.

תמיד חשבתי על מילות הסיום של המכתב הפואטי הזה כמעין רפסודה של אופטימיות, שבה אני יכולה להיאחז כשהקיצים מגיעים, בין אם הם טראגיים באופיים או מוכתבים על ידי ההיעלמות הבלתי נמנעת של חפצים, מקומות ואנשים. נדמה לי שבוקובסקי האיר במילותיו אמת פשוטה, שלרבים מאיתנו קשה להתמודד איתה לנוכח אובדן: שום דבר לא נמצא בבעלותנו המוחלטת, למעט הזיכרונות שלנו.

כך יכולתי לספר לעצמי שגם אם לעולם לא אחזה שוב בציור יפהפה שראיתי בתערוכה, אף פעם לא אעמוד שוב מול ארון הספרים של אבי אחרי שבית ילדותי שופץ ונפלו הקירות המוכרים, או שיותר לא אסתכל בעיניו של אהובי שהלך לעולמו – כל מה שאני צריכה לעשות זה לעצום את עיניי ולתת לדימויים לצוף בקרבי.

התובנה הזו שבה ועלתה בדעתי כשצפיתי בסרט הדוקומנטרי ״עד שיעלם האור״, שיצר הקולנוען והמרצה האמריקאי רודני אוונס, ושיוקרן בחודש הקרוב במוזיאון תל אביב במסגרת אפוס, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות. ״אם לעולם לא אראה אותך שוב״ במקרה של אוונס היא לא אפשרות היפותטית, אלא נקודת המוצא הקיומית של הבמאי שהולך ומאבד את ראייתו.

עד שיעלם האור

עד שיעלם האור

הסרט, שיצא בארצות הברית ב־2019, הוא סרטו השלישי באורך מלא של אוונס, יליד ניו יורק שגדל ברובע קווינס. סרטו הארוך הראשון, Brother to Brother, יצא ב־2004 וזכה לשבחים אחרי שהוצג לראשונה בפסטיבל סאנדנס. הסרט עסק במפגש בין נער הומוסקסואל שחור, שנזרק מבית הוריו בשל נטייתו המינית, ובין גבר חסר־בית שהיה דמות מפתח ב״רנסנס של הארלם״ (תקופת התחייה של תרבות ואמנות אפרו־אמריקאית בהארלם של שנות ה־20 וה־30 של המאה שעברה).

סרטו השני באורך מלא של אוונס, The Happy Sad, נוצר ב־2013. הוא מבוסס על מחזה פרי עטו של קן אורבן, ותיאר את סיפורם של שני זוגות צעירים בברוקלין, שמחליטים לחקור את גבולות המגדר והמיניות שלהם.

בסרטו השלישי אוונס שב במידה רבה לטריטוריה מוכרת: עיסוק בדמות אמריקאית צעירה, שחורה והומוסקסואלית (כמותו) המתמודדת עם האתגרים שמציבים החיים המודרניים בכרך הגדול. אך הפעם הקולנוען מגשש את דרכו באפלה של מחוזות חדשים לחלוטין – עיצובה של יצירה דוקומנטרית הנעוצה אך ורק במציאות ולא בבדיה, כמו גם התערטלות אישית והתמקדות בדמותו שלו.

בשנות ה־40 לחייו, הוא מסביר, החמירה מחלה גנטית נדירה שממנה הוא סובל. ההידרדרות במצבו מובילה בכיוון ברור: אובדן מאור עיניו. הסרט נפתח בווידוי בקולו של אוונס, שמצהיר כי ״ברור שהבחנתי שמשהו מוזר קורה לי, אבל לא חשבתי על זה יותר מדי״. ברקע נשמע קולה של רופאת עיניים, המבקשת ממנו בעדינות להמשיך להתבונן קדימה, אל תוך מכשיר הבודק את הראייה שלו. המסך מוצף באור צהבהב־לבן, המדמה עבור הצופים את הטשטוש שאליו נסוג העולם כפי שהבמאי רואה אותו.

המדריך לאמן העיוור

לכאורה, עבור הציניקנים שבינינו, הצהרת הכוונות הדידקטית של אוונס בפתיחת הסרט אינה מפתיעה. הבמאי מסביר שכדי להצליח להתמודד עם הטרגדיה הקיומית שלו, הוא פוצח במסע חזותי (לצד סדרת טיפולים רפואיים) שמטרתו להבין כיצד אמן שאמנותו תלויה ביכולתו לראות את העולם, יכול, אם בכלל, להמשיך וליצור בעלטה.

מבקר האמנות, הסופר והאמן הבריטי ג׳ון ברגר, כתב בספרו המכונן ״דרכי ראייה״ ש״היחסים בין מה שאנחנו רואים לבין מה שאנחנו יודעים אף פעם לא מאוזנים״. זוהי אמירה נכונה לגבי הקונפליקט שמתעורר בכל מי שמקדיש התבוננות ארוכה ליצירת אמנות, אך היא גם רלוונטית למחשבה על המטרה ששם לעצמו אוונס בעבודה על סרטו.

באולמות הקולנוע כבר כיכבו אינספור סרטים, עלילתיים ודוקומנטריים, שעסקו ביוצרים שיכולתם ליצור נפגעת בשל נכות. אחד הבולטים שבהם הוא Immortal Beloved מ־1994 שעסק בחייו, יצירתו בצל אובדן השמיעה ומותו של המלחין החרש לודוויג ואן בטהובן (בגילומו העוצמתי אך מלא פאתוס של גארי אולדמן). יצירה אחרת בז׳אנר היוצר החולה היא הסרט Blue, של האמן דרק ג׳רמן.

אם הסרט אודות בטהובן עשוי להזמין נימת ביקורת, הרי שסרטו של ג׳רמן לא מאפשר לצופה להתעטף בשריון הסקפטיות. סרט זה, היצירה האחרונה שג׳רמן יצר טרם מותו בשל סיבוכים ממחלת האיידס, הוא הרהור ויזואלי מצמרר על הראייה והצבע כמטאפורה לחיים ססגוניים, מורכבים, מלאים בכאב, באותה מידה שהם רצופי התעלות רוחנית.

כשהסרט נחשף ג׳רמן כבר היה כמעט עיוור לחלוטין; הוא ראה את העולם רק בגוונים של כחול. על רקע שוט בודד בגוון ״כחול איב קליין״ שממלא את המסך, Blue מציע לצופים חווית צפייה כמעט סטאטית אך מעוררת את כל החושים. בזמן שהכחול מתעצם, מתערפל ומתחדד, נשמעים ברקע קולו של ג׳רמן ושל אמנים אחרים ששיתפו איתו פעולה; כולם מספרים איך התפתח ובא לידי ביטוי חזונו של היוצר שנפטר ארבעה חודשים אחרי שהסרט ראה אור.

רודני אוונס לא מתיימר להציע לצופיו הזמנה למסע על־חושי מהסוג שהגה דרק ג׳רמן. הוא בונה תהליך כרונולוגי וישיר, שבו הוא מהרהר על חרדתו מפני העיוורון, באמצעות דו־שיח עם שלושה אמנים אחרים הסובלים מדרגות שונות של עיוורון: הצלם האמריקאי ג׳ון דאגדייל, הרקדנית האמריקאית קיילה המילטון והסופר הקנדי ריאן נייטון

אוונס, שבוודאי מכיר את שני הסרטים הללו ודומיהם, לא מתיימר להציע לצופיו הזמנה למסע על־חושי מהסוג שהגה ג׳רמן. נאמן לדבריו בתחילת הסרט, הוא בונה תהליך כרונולוגי וישיר, שבו הוא מהרהר על חרדתו מפני העיוורון.

הוא עושה זאת באמצעות דו־שיח עם שלושה אמנים אחרים הסובלים מדרגות שונות של עיוורון: הצלם האמריקאי ג׳ון דאגדייל, הרקדנית האמריקאית קיילה המילטון והסופר הקנדי ריאן נייטון. השילוב שאוונס בונה, המורכב מראיונות ומתיעוד של שלושת האמנים ושלו עצמו, בעודם מתנהלים במציאות חייהם ומנסים ליצור, לפרקים נחווה כמו התנסות פסיכואנליטית. ברגעים אחרים נדמה שהוא מנסה להציע לעצמו ולחבריו לדרך מעין מדריך הישרדות לאמן העיוור.

סופי קאל והומור שחור

אוונס נע עם מצלמתו בין שלושת האמנים שהוא איתר, מבלי לשתף את הצופים כיצד מצא אותם או למה נמשך לגוף עבודותיהם. כשמדובר בסרט שמשמש כסוג של יומן, זוהי בחירה תמוהה למדי. ההצדקה היחידה שהוא מציע לתחקיר המקיף שערך מגיעה בצורת הסבר שנשמע כמובן מאליו: ״אני מנסה להבין מה זה אומר לעבוד כקולנוען, תחום שבו הראייה היא מרכזית, מתוך הידיעה ששלי תיעלם בסופו של דבר. במובנים רבים, אני מחפש הדרכה כדי להבין כיצד להיות אמן עיוור״.

על אף שזוהי סוגייה תיאורטית מרתקת, רגעי החסד שמציע ״עד שיעלם האור״ נגלים דווקא בסצנות מינוריות שבהן אוונס נראה מדבר אל המצלמה בדירתו בניו יורק או מסתובב במסדרונות החשוכים של תחנות הרכבת התחתית, בדרכו ללמד קורסים בקולנוע באוניברסיטה. שם, בסיטואציות בנאליות וזניחות, בולט הקושי של היוצר להשלים עם הגורל שנכפה עליו.

אני מנסה להבין מה זה אומר לעבוד כקולנוען, תחום שבו הראייה היא מרכזית, מתוך הידיעה ששלי תיעלם. במובנים רבים, אני מחפש הדרכה כדי להבין כיצד להיות אמן עיוור

בפריים נוגה במיוחד, אוונס נראה כשהוא יושב על הספה בדירתו שטופת האור לעת שקיעה. הוא אוחז בספר האמנית Blind של האמנית הצרפתייה סופי קאל. בסדרת צילומים בעלת השם הזהה לשם הספר, שנוצרה ב־1986, קאל צילמה פורטרטים של אנשים עיוורים, אחרי שביקשה מהם להגדיר עבורה כיצד נראה היופי בעיניהם.

״אנשים חושבים שעיוורון משמעו חיים בחשיכה מתמדת״, הוא אומר, בעוד שאצבעותיו מלטפות מבלי משים את הכריכה הצהובה. ״אבל בעצם זה אור לבן. לפחות עבורי. יש הרבה מאוד אור״.

לעת ערב, בעודו מנווט במסע השבועי אל מחוץ לעיר, הוא נזכר בצחוק כיצד אמו רכשה עבורו מקל הליכה שאינו מיועד לעיוורים בטעות פרוידיאנית, כזו שנועדה להמתיק עבורה את רוע הגזירה יותר משהיא עשויה לסייע לו בפועל. ״אני תוהה אם אכיר בן זוג חדש״, הוא מהרהר בקול, תוך שהוא מנסה לפלס את דרכו בין נחילי האנשים שממהרים במעלה ובמורד גרמי המדרגות התלולים של תחנת הרכבת. ״נכות זו לא בדיוק תכונה סקסית. מי ירצה לטפל בגבר בן 40 פלוס שהולך ומתעוור?״.

ריאן נייטון

ריאן נייטון

את המענה לשאלה זו הוא מוצא אצל ריאן נייטון, הדמות האחרונה להופיע בסרט. נייטון, שאיבד את ראייתו בגיל 18, נודע בשל ספרים בהם תיאר את חוויות חייו כגבר עיוור דרך מעטה של הומור שחור; ספרו המוכר ביותר הוא Cockeyed: A Memoir. הוא גם נשוי ואב לבת צעירה, ומלמד כתיבה יוצרת באוניברסיטת קאפלינו. כשאוונס מספר לנייטון שהוא חושש שלא יצליח למצוא משרות הוראה בשל מצבו ההולך ומחריף, נייטון מודה שהיה בר מזל לקבל את העבודה הנוכחית שלו, לאור הדעות הקדומות שרווחות בשוק העבודה, אך מייעץ לאוונס שאם יציג את מצבו בקלילות סובביו יקבלו אותו באותו האופן.

״אני הבנתי שעיוורון הוא נקודת מבט על העולם. זה לא משהו שאני צריך להתחמק ממנו״, הוא מסביר. ״אני צריך להפוך את זה לנקודת המבט שלי כסופר. כתיבה על החיים שלך משנה את איך שחיית. אתה משנה את הזיכרונות. האופן שבו אתה כותב זיכרון הופך לזיכרון עצמו״.

ריאן נייטון: עיוורון הוא נקודת מבט על העולם. זה לא משהו שאני צריך להתחמק ממנו. אני צריך להפוך את זה לנקודת המבט שלי כסופר. כתיבה על החיים שלך משנה את איך שחיית. אתה משנה את הזיכרונות. האופן שבו אתה כותב זיכרון הופך לזיכרון עצמו

נייטון הוא הדוגמה המובהקת בקרב המרואיינים בסרט למי שהפך את העיוורון ליתרון, אולי מפני שנאלץ להתמודד עימו בגיל צעיר יותר מהאחרים. בסצנה פשוטה אך מכוננת בסרט, המצלמה מלווה אותו במהלך סדנת כתיבה שבה הוא מתיישב מול תלמידיו הצעירים ומנחה אותם באסרטיביות. כשהוא צריך לבקש מהם להגיד לו כמה מהם נמצאים בחדר ההרצאה, הוא עושה זאת בדרך אגבית.

המצלמה עוקבת אחריו כשהוא מדריך אותם במטלה לכתיבת יצירה שאינה סיפורת. ״נון־פיקשן היא אמנות ההשמטה״, נייטון אומר להם. ״זו אמנות הגריעה. בעצם, זה יותר קרוב לפיסול מכל דבר אחר״. במובנים רבים, זוהי הקבלה רלוונטית למצבו הפיסי של אוונס, וברור מדוע התעקש לכלול את אותו הרגע מתוך ההרצאה שנייטון העביר. נדמה שזו הגדרה מדויקת בפשטותה עבור המהלך שעובר מי שמתעקש לצלם סרט אחד אחרון בטרם יתעוור לגמרי.

לרקוד בלי עיניים, לצלם דרך זיכרון הגוף

הדמות הנשית היחידה בסרט היא קיילה המילטון, רקדנית ומחנכת בשנות השלושים לחייה. המילטון נולדה עם פגיעה גנטית והיא סובלת מעיוורון בעינה השמאלית; אל עולם המחול, היא מספרת לאוונס, הגיעה בזכות הוריה, שרצו למצוא עבורה תעסוקה שתסיח את דעתה מפני החרדה שמא תאבד את ראייתה בעינה המתפקדת. המילטון מגוללת את סיפורה האישי ברגשנות, לעיתים פורצת בבכי מול המצלמה. ניכר שאוונס תיעד אותה בשלב משמעותי בחייה, תקופה קצרה אחרי שחוותה הידרדרות בראייה בעינה הימנית והפכה עיוורת כליל לשלושה חודשים, עד שזכתה לקבל טיפול שהציל את ראייתה.

המצלמה מלווה את המילטון בעודה מתכוננת להעלות מופע יחיד בשם Nearsighted (קצרת רואי). ייתכן שההזדהות שלי נבעה מעובדת היותי אישה ורקדנית לשעבר, אבל דמותה של המילטון היא בעיניי זו שמעוררת את האמפתיה הרבה ביותר, דווקא בשל הכנות וההומור המתפקעים ממנה.

קיילה המילטון

קיילה המילטון. צילום: קרסטין רוסי

בניגוד לנייטון, היא לא מנסה להשיא עצות שיעזרו לאוונס אלא מתעקשת להנציח את החרדות, הדילמות והאמביציה שמניעה אותה אל מול האפשרות שתתעוור. באחד הפריימים הפותחים את המפגש עם דמותה, היא נראית כשמאפרת עומלת על עיטור פניה לפני שהיא עולה לבמה. כשהמאפרת מתלוננת בהלצה על כך שהיא מתקנאת בהמילטון על עור פניה המושלם, הרקדנית משיבה בציניות: ״אני שחורה, רקדנית שמנמנה שמתמודדת עם משקל עודף וכמעט עיוורת. לפחות יש לי דבר אחד להיאחז בו״.

בעוד היא מתכננת את הכוריאוגרפיה למופע שלה ומשחזרת שוב ושוב את הצעדים שנובעים ממנה בתנועות ידיים עגולות ונדיבות, קולה נשמע ברקע בקטעים מוקלטים משיחות שניהלה עם אוונס. ״הריקוד שלי הוא במיטבו כשהעיניים שלי עצומות״, היא מהרהרת. ואכן, המחול שהמילטון יוצרת – חושני, מתפרץ, בנוי מקטעים־מקטעים של חשיפה מלאת תעוזה ונסיגה – הוא האנטיתזה לתנועה פרפורמטיבית, כזו שנועדה בראש ובראשונה להיראות על ידי קהל.

קיילה המילטון: אני שחורה, רקדנית שמנמנה שמתמודדת עם משקל עודף וכמעט עיוורת. לפחות יש לי דבר אחד להיאחז בו. הריקוד שלי הוא במיטבו כשהעיניים שלי עצומות

קטעים דוממים, בהם נשימתה הכבדה מכתיבה את הקצב בו זרועותיה נשלחות לצדדים ומוטחות ברצפה, נארגים יחד עם רגעים בהם היא מתיישבת מול המצלמה ומנסה להסביר מהם האתגרים הפרקטיים בלימודי תנועה כשאינה יכולה לראות את הרקדנים הנעים לצידה. העיוורון שלה הוא מגבלה, המילטון מחדדת, רק אם הצופה מתעקש להתייחס למחול כרצף תנועות שיש לחוותן על פי כללים קבועים מראש. אבל בעיניה ״ריקוד הוא מחווה, זיכרון שחי איתנו״.

תובנה זהה לזו של המילטון גיבש זה מכבר האמן ג׳ון דאגדייל בן ה־60 – צלם אופנה בכיר לשעבר, שאיבד את ראייתו בגיל 33 בעקבות אירוע מוחי (שהגיע כתוצאת לוואי אחרי שנדבק באיידס). מעט אחרי שהתאושש מהשבץ והשתחרר מבית החולים, גמל דאגדייל בליבו שלעולם לא יפסיק לצלם. הוא נעזר באסיסטנטים ומשתמש בטכניקות צילום ישנות כדי ליצור הדפסי ציאנוטייפ ופלטינום.

כשהוא נזכר במאורעות הקשים שפקדו אותו לפני 30 שנה, הוא מודה שנאבק להישאר בחיים ורצה להתאבד, ״אבל כל פעם הייתה לי תובנה. הבנתי שאני אצא מבית החולים. הבנתי שאני אצליח ללכת לבד. הבנתי שאני יכול להחזיק מצלמה ולצלם, גם אם אני לא רואה. וכל פעם שהייתה לי תובנה כזו, זה עודד אותי ללכת קדימה״.

ההתבוננות בגוף עבודותיו של דאגדייל, סדרת תמונות שטופות גוני כחול רך הכוללות פורטרטים ורגעים מבוימים, היא אחד מהתענוגות האסתטיים המוצלחים ביותר שהסרט מספק. כשאוונס שואל אותו כיצד הוא מצליח, מבחינה טכנית ורעיונית, להמשיך ולצלם, דאגדייל מסביר בפשטות: ״כל התמונות האלה כבר היו קיימות בתוכי״.

ג׳ון דאגדייל

ג׳ון דאגדייל

בדיאלוג החזק ביותר בסרט, דאגדייל מבקש מאוונס לבצע עימו תרגיל שהוא נותן לאנשים בהרצאותיו על עבודתו. אוונס מתבקש לעצום את עיניו ולחשוב על ספר פתוח, כוס מים, פניה של אמו. ״אתה רואה שהצלחת לראות את כל הדברים הללו? הכל נמצא בתוך הגוף שלך״, דאגדייל מדגיש.

על סיפורו של דאגדייל והמילים המדודות שלו עומד הסרט כולו. לא על הצילום הרועד ועל הקומפוזיציות מלאות הצללים, שמבקשות לחקות את נקודת המבט ההולכת ומצטמצמת של המשתתפים; לא על המונולוגים הנבוכים של אוונס ולא על ההגיגים הקצרים שמבליחים מפעם לפעם ומשקפים את המחשבות המופשטות של יוצרם.

כדאי לצפות בסרט כולו, מפני שהוא מטפל בסוגייה שרבים מאיתנו לא נדרשים לה. אך אם פוקעת סבלנותכם, 20 הדקות הראשונות הן כל מה שאתם זקוקים לו כדי לזכות בתובנה רגשית ששווה יותר מכל עשייה קולנועית. השיח עם דאגדייל, שפניו קורנות וידיו נעות בהתרגשות בכל פעם שהוא מדבר על מלאכת הצילום, הוא המקבילה החזותית למילים של בוקובסקי שעימן פתחתי את הביקורת הזו. כך נראה אדם שמבין שהראייה האמיתית היא לא זו שהלכה לו מבלי שוב, אלא ראייה מסוג שני. ראייה זו, הפנימית, קיימת אצל כולנו; היא לא תימוג אף פעם, גם אחרי שהאור יעלם.


עד שיעלם האור | Vision Portraits
אפוס – הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות
78 דק׳, קנדה, גרמניה, ארה״ב, 2019
בימוי ותסריט: רודני אוונס; צילום: קרסטין רוסי, מארק טומס
הפקה: רודני אוונס, רוב וונדר

***
[1] תרגום ג׳וי ברנרד. במקור:

If I never see you again I will always carry you / Inside, outside / On my fingertips and at brain edges / And in centers, centers / Of what I am, of what remains.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden