״להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא״ - מפגן הגאונות של טרנטינו

במבט לאחור, קוונטין טרנטינו הוא במאי הרבה יותר מבריק ממה שהערכתי בשנות העשרה שלי. הברק והתעוזה, והדרך שלו להפוך את הקולנוע ל״מלבין חטאים״ באופנים אסתטיים, מקוריים ויוצאים מן הכלל – היא יכולת שאוצרת בתוכה גאונות, ושמורה לבמאים יחידי סגולה.

לאחרונה צפיתי ב״להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא״ (Kill Bill: The Whole Bloody Affair) סרטו הרביעי של טרנטינו, שיצא לאקרנים בגרסה חלקית ומצונזרת בשנת 2003. הסרט עלה לאחרונה בגרסה מלאה – רצף של 275 דקות – בבתי הקולנוע בישראל (שיפתחו בקרוב) ובמקביל זמין לצפייה באמאזון.

הופתעתי מכמה היצירה הזאת לא איבדה מקיסמה במהלך השנים, ואפילו להיפך. היא ממשיכה לעורר רגשות מעורבים, מקצה הסף התודעתי של הצופה – לפרקים היא מחרידה ומוציאה מהדעת וזה נפלא ומטלטל; ולפעמים היא מצחיקה, וזה אירוני עד כאב.

במבט מפוכח של היום, טרנטינו הוא פילוסוף אדיר, בקיא במיתולוגיה היוונית ובז׳אנרים ספרותיים, ואלה הופכים את סרטיו האלימים לתענוג שהצופה מתמוגג ממנו. לצד זה, טרנטינו לא מנסה להתחכם, הוא בסך הכול עושה שימוש במנועים של נפש האדם (ושל הקולנוע), והתוצאה משולבת ומשולהבת ויש בה ניצנים של פריחה ספרותית ותיאטרלית וערבול של תרבויות מטרגדיה ועד אנימציה.

כשלא מפחדים מכלום, אז לא מפחדים מכלום והתוצאה מפתיעה בהתאם. לצופים המתחסדים שבינינו מוטב להימנע. או לקרוא קודם את הרזומה של טרנטינו, כדי להגיע מוכנים. רק כדי להבין שפשע וולגרי במקרה הזה הוא אמנות. פעם דיברו על זה שצריך לצמצם את הפער בין הצופה לשחקן, כדי להתמזג ולהזדהות איתו כגיבור. קוונטין טרנטינו הקדים את זמנו כשהציע צפייה בנורא מכול, מתוך בחירת עמדה ולא מתוך מיזוג טוטאלי.

הוא מצליח לעשות את זה באמצעות ריבוי הז׳אנרים והדמויות. למעשה, אנחנו חווים סרט מסע קטלני, שיש בו סערה רגשית שנוכחת כל הזמן. זה מרגיש קצת כאילו הסרט הוא אקדח טעון בסאב־טקסט. וככה בדיוק, לדעתי, סרטים צריכים להיעשות.

הפמיניזם של טרנטינו הוא עוצמתי, אולי דווקא כי הוא פרדוקסלי – העצמה באמצעות אלימות וכאב. דמויות כמו או־רן אישיי ואל דרייבר הן בעלות מיתולוגיה וסיפור רקע משלהן, ואינן צומחות מפנטזיה גברית

ולמתגמגמים ולבלתי משוכנעים, שמסתייגים משפע הרציחות והאלימות בסרטיו (ובסרט הזה במיוחד) – אני מציעה לשנות רגע זווית. טרנטינו לוקח ז׳אנרים גבריים (סמוראים, מערבונים, קונג־פו) ומעביר את מרכז הכובד לנקודת מבט נשית. הכלה אינה עוד ״אישה בעולם גברי״ – היא זו שמגדירה (מחדש) את חוקי העולם.

טרנטינו מציע אקט קולנועי פמיניסטי, גם אם טבול באירוניה של הנקמה האלימה. הפמיניזם של טרנטינו הוא עוצמתי, אולי דווקא כי הוא פרדוקסלי – העצמה באמצעות אלימות וכאב. דמויות כמו או־רן אישיי ואל דרייבר הן בעלות מיתולוגיה וסיפור רקע משלהן, ואינן תוצרים של פנטזיות גבריות. הן דמויות בעלות טראומה בממדים אפיים, והן עומדות ברשות עצמן. הקרבות בין נשים אינם קרבות על גבר – אלא על זהות, שליטה וסיפור עצמי.

״להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא״ נפתח באימג׳ מתעתע בשחור לבן. אישה עם סימני חבלה קשים על פניה, שניכר שחוותה אלימות קשה, מתחננת בכוחותיה האחרונים ומתוודה שהתינוקת שיש לה בבטן היא של הדמות שמענה אותה. אנחנו לא רואים את ״ביל״ הגבר המענה (בגילומו של דייויד קרדין) רק שומעים את קולו ״נראה לך שאני סדיסט״, ונרתעים מהמראה של האישה שהתחינות לא עוזרות לה, כשירייה מפלחת את האוויר. זוהי תמונה קשה באופן קיצוני, כי אנחנו צריכים לזכור אותה כשנראה את המוות עובר דרכה וחוזר שוב ושוב לאורך הסרט.

האישה מתגלה מאוחר יותר ככלה בהריון מתקדם, ששרדה את מרחץ הדמים הנורא שהתרחש ביום חתונתה. זוהי ביאטריקס קידו (אומה תורמן), ובכינויה המקצועי ״הממבה השחורה״. הממבה השחורה היא אחד הנחשים הקטלניים בעולם – מהירה וממוקדת. המניע שלה – לחיות כדי להרוג, או במקרה של קידו לחיות כדי לנקום – הופך למנוע הדרמטי כולו.

ניסיון המחיקה של הגיבורה, בדמותה כאישה בהריון ביום חתונתה, הופך לסימבול כוחני. בניגוד למסורת הקולנועית שבה אלימות כלפי נשים מייצרת פאסיביות, כאן האלימות הופכת למנוע של תחיה וטרנספורמציה. התפתחות העלילה, שלאורכה מנסה הממבה השחורה להגיע לראש הפירמידה – לביל – היא הנדסה גיאומטרית מופתית של רגש, סחף עלילתי כדי לקלוע למטרה. ואם לא די בכך, הסוף המפתיע הוא לא פחות ממופת תסריטאי.

הגרסה המלאה של ״להרוג את ביל – סיפור הדמים המלא״ אינה סתם איחוד טכני של שני סרטים, אלא ניסיון לשחזר יצירה שאפתנית שנולדה מראש כסרט אפי שלם, ופורקה בחדר העריכה מסיבות מסחריות. כעת, במעין צדק קולנועי היסטורי, כאשר הסרט נצפה ברצף אחד, הוא מרגיש פחות כסרט אקשן ויותר כפואמה קולנועית ארוכה, על זיכרון, בגידה ואהבה.

הביקורת על הגרסה הזו היא גם מחשבה רחבה יותר על תפיסת האוטר (היוצר) של קוונטין טרנטינו, על מושג ״גרסת הבמאי״, ועל מקומה של אלימות סגנונית בקולנוע שבישר טרנטינו. הוא אחד מהוגי הפוסטמודרניזם הקולנועי, כשהוא מרחיב את התפיסה התיאטרלית של איבסן, בהפיכת הקהל לעדים במשפט של מרחץ הדמים המתרחש לנגד עינינו בסרט.

אבל אין חפים מפשע בסיפור הזה. טרנטינו אינו מציג אלימות ריאליסטית, אלא כוריאוגרפיה — מחול של צבע, דם ומחוות קולנועיות. דווקא הרצף הארוך חושף שהאלימות היא שפה, לא נושא. אנחנו בסך הכל, מוזמנים להירתע או להקשיב. להאמין או לחשוד. אבל שום דבר לא יעזור לנו להימנע. הכוח של להוציא מהאדישות ולהפוך אותנו לפעילי קשב, זה הכוח של טרנטינו בענק.

הגרסה השלמה של ״להרוג את ביל״ כפי שהגה אותו במקור טרנטינו, חושפת את הסרט לא רק כאפוס נקמה — אלא כיצירה על גוף נשי, זהות אימהית, שליטה פטריארכלית ושאלות קיומיות על זיכרון, מחילה וחירות.

הדיאלוגים קולחים ולעיתים פואטיים ונשמעים כמו שורות שהיה כותב ז׳אן ז׳נה בכלא. וזה החידוש, כי דווקא הרצף הארוך לא רק עומד במבחן הזמן, אלא אף מאפשר לראות את הסרט פחות כסרט אקשן ויותר כטרגדיה פמיניסטית במסווה של קולנוע ז׳אנרי. להיזכר בעדשה הישנה והאהובה של האחד והיחיד, טרנטינו.

---

להרוג את ביל: סיפור הדמים המלא
(Kill Bill: The Whole Bloody Affair)
יוצר: קוונטין טרנטינו
ארצות הברית, 2003, 2025. 275 דקות
5 כוכבים!