כל מה שחשוב ויפה
קמיל בראון מתוך עקורים בפסטיבל אפוס
קמיל בראון מתוך Uprooted: The Journey of Jazz

עקורים: פעימת הלב הנשכחת של ריקוד הג׳אז

הסרט התיעודי ״ריקוד הג׳אז – הסיפור האמיתי״ (Uprooted), שיוקרן השבוע בפסטיבל אפוס, בוחן שאלות על היררכיה חברתית וניכוס תרבותי בהיסטוריה של הג׳אז, ומזכיר לצופה עד כמה יפה הריקוד הזה

בימים שבהם הקהילה הצבעונית של העולם המערבי תובעת מהחברה הלבנה להכיר בהשלכות מרחיקות הלכת של הגזענות והאפליה המובנים בה, אך מתבקש כי גם עולם המחול ידרש לתת את הדין על חלקו בסוגיה. רק בשבוע שעבר לדוגמה, הגיעה רקדנית הבלט האפרו אמריקאית קלואי לופז גומז להסדר פיצויים תקדימי מול להקת הבלט של ברלין, בגין אפלייה והתעמרות מתמשכות.

בתוך האקלים הזה נוצר סרטה התיעודי של חדיפה וונג מ־2019, Uprooted: The Journey of Jazz Dance, המביא את סיפורו המורכב של ריקוד הג׳אז, שצמח מתוך חלקים בהיסטוריה האמריקאית שרבים היו מעדיפים לשכוח. ״עקורים״, שיוקרן השבוע במסגרת אפוס, הפסטיבל הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות, אינו (רק) סרט מחול. זהו סרט מרתק על היסטוריה חברתית ופוליטית, ששואל שאלות על היררכיות חברתיות, ניכוס תרבותי, וכוחה המרפא של אמנות. 

עשרות רקדנים, כוריאוגרפים, היסטוריונים וחוקרי תרבות – רבים מהם אוחזים בכל התארים הללו – מספרים את סיפורו הלא־ליניארי של הג׳אז, שהגיע עם ילידי מרכז ומערב אפריקה, דרך מסחר העבדים הטרנס־אטלנטי אל יבשת אמריקה. במדינת ארצות הברית המתהווה הם מופשטים מזהותם ומתרבותם כדי לשרת את האדם הלבן, שרואה בהם – במקרה הטוב -חפץ שניתן לסחור בו.

יד אחת אוחזת במגבעת, השניה מפלרטטת עם מקל הליכה

האנשים העקורים היו אנשים מושתקים, שחוקי העבדות גזלו מהם את השימוש בכלי הקשה, ולכן ריקוד הפך לאמצעי הכרחי שאפשר להם להתבטא, לתקשר, ולשמר תחושת קהילתיות. הריקוד החברתי Juba, שבאפריקה בוצע לצלילי תופים, הפך בחוות המטעים של דרום ארצות הברית ל־Pattin' Juba, כשטפיחות ידיים על הגוף מחליפות את התופים ומאפשרות דיאלוג קולי בין הרוקדים. בפטין ג׳ובה, הספוג בסבל ובכאב הרוקדים, מונחים כמה מהיסודות של ריקוד הג׳אז: אימפרוביזציה, חקר מקצבים, משחקיות וצעדי שאפל. 

ריקוד ה־Cakewalk לעומת זאת, נוצר כדי שיהיה אפשר גם לצחוק קצת: העבדים התלבשו כאדוניהם הלבנים, וחיקו באופן פרודי את ריקודי חצרות המלוכה האירופאיים שלהם. כשיד אחת באוויר, אוחזת במגבעת גבוה מעל הראש, והשניה מפלרטטת עם מקל הליכה, קל לראות איך הפך הריקוד הסאטירי הזה לבסיס שעליו נבנו בהמשך כל ריקודי הג׳אז של ברודווי (הכוריאוגרפיה במחזמר שורת המקהלה היא דוגמה מתבקשת). 

עבדים במטע

עבדים במטע

ריקודי הלבנים, בסיס הפארודיה של הקייקווק

ריקודי הלבנים, בסיס הפארודיה של הקייקווק

הפטין ג׳ובה מצא את דרכו אל אמצעי הבידור העיקריים של המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20: מופעי המינסטרל והוודביל. ברצף מערכונים, קטעי מוסיקה ריקוד ואקרובטיקה, הציגו שחקנים לבנים מאופרים בשחור (Blackface) את דמות העבד כרפה שכל וכעצלן. חסרי מודעות לאירוניה, כללו הלבנים גם את ריקוד הקייווק במופעים האלה.

השיח התרבותי, בין האוכלוסיה הלבנה לזו האפרו־אמריקאית, החל במידה רבה על רצפת הריקודים של אולם הנשפים סאבוי, בימי הרנסנס של הארלם. באחד המקומות הציבוריים הראשונים שבהם הותרה אינטגרציה, רקדה הקהילה האפרו־אמריקאית ריקודי ג׳אז חברתיים שצמחו מהרחובות, כשצלילי המוסיקה החיה מושכים פנימה סקרנים לבנים.

במעגל גדול רקדו יחד זוגות מעורבים בפינג פונג יצירתי וסוחף, כשמסביב מוחאים הצופים כפיים באקסטזה: בדיוק כמו בחוות המטעים. בקטע ארכיון נהדר אפשר לראות את האנרגיות והקצביות הבלתי נתפסות של הלינדי הופ, הג׳יטר באג והצ׳רלסטון – כולם מבוססי ג׳ובה. עוצמת הריקודים היתה כה קיצונית, עד שבעלי המקום נאלצו להחליף את רצפת העץ מדי שלוש שנים. 

ריקודי הג׳אז זלגו מהרחובות ומאולמות הריקודים האפרו־אמריקנים אל ברודווי והוליווד הלבנות. שם, יוצרים לבנים (ברובם) ״ליטשו״ את הטכניקה, וקודדו אותה כשפת הג׳אז. הם אלה שהפכו לשמות הקנוניים של הז׳אנר, בעוד תרומתם של יוצריה האפרו־אמריקנים של האמנות הזו – נשכחה

ריקודי הג׳אז האלה זלגו במשך שנות ה־30 מהרחובות ומאולמות הריקודים האפרו־אמריקנים אל ברודווי והוליווד הלבנות. שם, יוצרים לבנים (ברובם) ״ליטשו״ את הטכניקה, וקודדו אותה כשפת הג׳אז בשנות ה־40 וה־50. הם אלה שהפכו לשמות הקנוניים של הז׳אנר, בעוד תרומתם של יוצריה האפרו־אמריקנים של האמנות הזו – נשכחה.

בסצנה מרכזית בסרט שואלת המראיינת את החוקרת מלאני ג׳ורג׳ מה דעתה על רשימת האבות המייסדים של הג׳אז, שלהוציא הרקדנית והאנתרופולוגית החלוצה קת׳רין דנהאם, מורכבת כולה מגברים לבנים. ״זו רשימה חלקית בלבד״, עונה ג׳ורג׳ בכעס כבוש, ״שגובשה מתוך זוית ראיה קולוניאליסטית״.

ברשימה מופיעים שמות כמו ג׳ק קול, שהיה הכוריאוגרף של מרילין מונרו וריטה הייוורת׳, בוב פוסי הכוריאוגרף והבמאי האגדי של ״קברט״ ו״שיקאגו״ (הרקדנית גוון ורדון שעבדה עם שניהם נותרה אף היא עד לאחרונה נטולת קרדיט על תרומתה) וקת׳רין דנהאם.

קת׳רין דנהאם

קת׳רין דנהאם. צילום: Annemarie Heinrich

על דנהאם, אומרת דבי אלן – אותה יזהה הקהל הישראלי כמיס גרנט מ״תהילה״ – כי היתה לה ״פעימת לב אפריקאית שהגדירה את סגנון המחול של אמריקה״. מי שזכה לראות את דבי אלן רוקדת, או אפילו איך היא נעה בכסאה כשהיא מרואיינת בסרט הזה, לא יתקשה לראות את הדמיון לסגנון הריקוד הווירטואוזי של דנהאם.

בנוסף מקדישה וונג זמן מסך לכמה מיוצרי הג׳אז ששמם נפקד מרשימת המסטרים של הז׳אנר, כמו פרד בנג׳מין או ג׳ו ג׳ו סמית, שהיה יועץ הריקוד של ג׳ון טרבולטה בשגעון המוזיקה. אחרים מופיעים בסרט כאימג׳ שאין מאחוריו מילת הסבר, וחבל. במיוחד היה מסקרן לשמוע עוד על הרקדנים ליאון ג׳יימס ווילה ריקר שכיכבו במגזין טיים ב־1943, או על הרקדן והכוריאוגרף Talley Beatty שהשפיע על דורות של יוצרי ג׳אז.

זה בדם שלי, זה בקהילה שלי

הסרט מעלה שאלות מורכבות, כמו מה איפשר את הניכוס התרבותי של ריקוד הג׳אז? מדוע לא קידדו יוצרי הג׳אז האפרו אמריקנים בעצמם את המצאותיהם? ולמה הפך דווקא סגנון הריקוד הזה לבן החורג והלא מוערך של עולם המחול? התשובות מפותלות ומרובדות כצעדי הג׳אז עצמם. הן נוגעות לגזענות, לשוויון הזדמנויות, למנטליות של הקהילה האפרו אמריקאית, ולאופיו האלתורי של הריקוד.

חלק מההסבר נוגע גם לבלט. כמה מן המרואיינים טוענים שהסיבה לכך שהמאסטרים הלבנים הם אלו שנכנסו לרשימת היוצרים הקנונית, היא שהיה להם רקע בבלט או במחול מודרני. הממסד – הלבן כמובן – העדיף את הטכניקה שנולדה בחצרות האריסטוקרטיה של אירופה, על פני ריקוד עממי שהגיע מאפריקה.

יוצרים ששילבו בלט בטכניקת הג׳אז שלהם נחשבו לגיטימיים יותר, תוקצבו בהתאם, ואפשרו לרקדנים, לקהל ולמבקרים להתעלם מהשורשים העמוקים והמורכבים של הג׳אז. את העוולה הזו מבקש הסרט לתקן

משום כך יוצרים ששילבו בלט בטכניקת הג׳אז שלהם נחשבו לגיטימיים יותר, תוקצבו בהתאם, ואפשרו לרקדנים, לקהל ולמבקרים להתעלם מהשורשים העמוקים והמורכבים של הג׳אז. את העוולה הזו מבקש הסרט לתקן, ומנסה להבהיר שג׳אז היא צורת אמנות לגיטימית עם היסטוריה ארוכה ומפוארת, לא פחות מבלט או מחול מודרני.

עם זאת, כמעט כל המרואיינים בסרט (כהי עור ברובם) מזכירים בעיניים בורקות את הצפייה במחזמר ״סיפור הפרברים״ שעלה בברודווי ב־1957, כרגע מכונן בחייהם המקצועיים. בעיקר בגלל שג׳רום רובינס, היוצר הבמאי והכוריאוגרף של היצירה, יצר שפה בימתית מופלאה כשהלחים יחד בלט וג׳אז, כזו שהיטיבה לבטא את אופיין של הדמויות ולקדם את העלילה. הכוריאוגרפית והבמאית גרסיאלה דניאל לדוגמה, מספרת שזה המופע שגרם לה לנטוש קריירה כבלרינה בפריז ולעזוב לניו יורק כדי ללמוד ג׳אז. 

ג׳וזפין בייקר

ג׳וזפין בייקר. צילום: Walery

גם ג׳ורג׳ בלנשין, מגדולי הכוריאוגרפים של המאה ה־20, ומי שהקים את להקת הניו יורק סיטי בלט, מוזכר כאן, כמי שהושפע עמוקות מרקדנית הג׳אז ג׳וזפין בייקר, ושילב אלמנטים ג׳אזיים בהפקות הבלט המונומנטליות שלו. מה שאינו מוזכר בסרט היא העובדה שבלנשין יצר עבור בייקר כמה ממופעי הריקוד שלה. הוא גם היה הכוריאוגרף של האחים ניקולס – צמד רקדני ג׳אז מהוללים מהארלם – ואף עבד עם קתרין דנהאם בכבודה ובעצמה. כך שהדיפוזיה בין שני הז׳אנרים היתה בהחלט דו־סטרית. 

הצפיה בקטעי הארכיון המשובצים בסרט, כמו גם בקטעי המחול המרהיבים שצולמו בחדרי חזרות לרוחב היבשת, מתגמלת במיוחד. קמיל בראון משחזרת בליריות עדינה את ריקוד הג׳ובה, אגן נמוך וידיים חזקות ש״מדברות״ עם צלילי התוף המלווה אותה; ריקודי המועדונים הסוערים של הסבנטיז; או רקדן הסטפס גרגורי היינס בקליפ מ״לילות לבנים״ מסביר למיכאל ברישניקוב מדוע היגר מאמריקה, כולל המשפט האלמותי You're born, you're black, you can tap. 

התחושה המתגבשת היא שלאנשים בעלי צבע יש יכולות קמאיות לזוז ולבטא קצב. בכל גיל, בקריביים, בקובה, בברזיל או בברודווי, הכישרון והמקוריות המצטברים מול עיני הצופה הם עצומים. כמו שאומר פרופסור דרדן, אחד הדוברים הרהוטים בסרט: ״אתה לא צריך ללמד אותי איך לרקוד. זה בדם שלי, זה בקהילה שלי. הריקוד הוא חלק מחיי היומיום שלנו: כך אנחנו מבטאים את עצמינו, בשמחה, בצער, ובכאב״.

פרופסור דרידן

פרופסור דרדן

birds

הצפיה בסרטונים מגלה גם שהיפ־הופ, ברייקינג טוורקינג ונגזרותיהם הם ריקודים חברתיים שצמחו מהרחובות, ומהווים היום את החוליה החדשה בשרשרת האבולוציונית של ריקוד הג׳אז. לרבות מתנועות הריקוד בסגנונות הללו אפשר למצוא מקור היסטורי בקרב מייסדי הז׳אנר. ״הליכת הירח״ של מייקל ג׳קסון לדוגמה, היא לא דבר חדש: היא קיימת מאז המאה ה־19. 

את זה בדיוק מבקש הסרט שלא נשכח. גם כשהריקוד האקספרסיבי הזה מקבל פרשנות עדכנית, או הופך למשהו היברידי שקשה לזהות בו את מרכיביו האמנותיים השונים, אל לנו להתעלם מהשושלת התרבותית של הג׳אז, ומהמורשת הכואבת שלידתו ספוגה בה. במיוחד בחברה שבה יש נטייה לנשל שמות יוצרים בעלי צבע מתרומתם לאמנויות.

בזמן הצפייה בסרט לא יכולתי שלא להיזכר במילים של הסופרת טוני מוריסון, שתיארה בחריפות האופיינית לה את כור ההיתוך האמריקאי: ״הכור עצמו היה צבוע שחור, ובתוכו רק הקהילות הלבנות התערבבו אלה באלה, כשמה שהתיך אותן יחד היתה תחושת עליונות על האוכלוסייה הצבעונית״.

זה עדיין נכון למרבה הצער בהבטים רבים של החיים בחברה המערבית, וגם לתחום המחול יש עוד כברת דרך לעשות בנסיון להשתחרר מכבלי דעות קדומות. אבל אני בוחרת למצוא נחמה במילותיה של דבי אלן המסיימות את הסרט הנפלא הזה: ״העולם בנוי על שינוי. מה שישאר מקובע – ימות״.


ריקוד הג׳אז – הסיפור האמיתי
בימוי: חדיפה וונג
ארה״ב, 2020 | 94 דקות
פסטיבל אפוס

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. דפנה

    כתבה יפהפיה מלאה בקצב השחור המופלא הזה

  2. סופי

    כתבה מופלאה, רקדתי את כולה עד הסיום, תודה על התובנות והתוכן, ותודה שהבאת את הסרט לתודעה.
    כוראוגרפית כתיבה.

  3. שירי

    מרתק החיבורים שאתה עושה מהעבר אל ימינו. את כותבת מקסים!!

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden