כל מה שחשוב ויפה
קרקס הבריחה: שבוע העיצוב ירושלים 2021
אמירה זיאן
אמירה זיאן מתוך ״נושמות״ בגלריה דואק, משכנות שאננים

מגלים אוצרות // רונית רייק 

התערוכה ״נושמות״ שאצרה רונית רייק בגלריה במשכנות שאננים בירושלים, מבקשת להתבונן במרחב הנשימה שלנו בימים מאתגרים אלו. פרויקט החלומות שלה הוא להקים אוסף אמנות עכשווית ללא בעלים, על גבי פלטפורמות ניידות במרחב הציבורי

הפעם הראשונה

את עיסוקי באמנות התחלתי כסטודנטית לתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב. בשנים לאחר מכן, ביחד עם עבודתי כקרמיקאית, למדתי ועסקתי בעיצוב פנים ויזמתי פרויקט של יצירות אמנים ישראלים במיזם ייחודי של לוחות שנה שפועל מעל 30 שנה. הציגו בו בין היתר לאה ניקל, אורי ליפשיץ, מאיר פיצ׳חדזה, ידיד רובין, יאן ראוכוורגר, זויה צ׳רקסקי, מאיה כהן לוי, אסד עזי, שי אזולאי, נירית טקלה, גדעון רובין ואורלי מייברג.

״תתחדשו״, התערוכה הראשונה שאצרתי, הוצגה במשרדי חברת אלקטרה ב־2017. התערוכה עסקה בחדשנות, ערך חשוב התומך ביצירתיות, בחשיבה מחוץ לקופסה, בשינוי ובצמיחה. הצגתי בה כ־30 אמנים עכשוויים העובדים במדיות שונות ובפרקטיקות נרחבות. היה לי חשוב לחשוף בחברה אמנים צעירים שרק סיימו את לימודיהם בבצלאל ושנקר, בינהם אדוה קרמר, אפרת חכימי, ינאי נבון, נועם נבון, כרם נאטור וליהי שני; לצד אמנים ותיקים ומוכרים כמו אלה אמיתי־סדובסקי, אריה ברקוביץ, ראובן זהבי ואסנת בן דוב. 

ראובן זהבי

ראובן זהבי, מתוך תתחדשו. צילומים: מ״ל

קרן שפילשר

קרן שפילשר

אריה ברקוביץ

אריה ברקוביץ

חיפשתי ובחרתי יצירות שבהן השתמשו האמנים בחומרים ובמצעים שהם לאו דווקא שגורים בשדה האמנות, שנעשה בהן שימוש ועיסוק בחפצים יומיומיים בנאליים כמו מחבתות טפלון, שקי מלט, נעליים  וחומרים כנירוסטה, פורמייקה, קפה פלסטיק וגומי; חומרים המאבדים בהקשרם החדש מכוחם הפונקציונלי ונטענים במשמעויות חדשות המעניקות נפח נוסף ומבט עכשווי.

לשמחתי, החברה בחרה לא להסיר את התערוכה, לרכוש את כל העבודות מהאמנים ולהשאירן בחברה כתערוכת קבע.

התחנה האחרונה

בשבוע שעבר נתפתחה בגלריה דואק במשכנות שאננים בירושלים התערוכה ״נושמות״, שמבקשת להתבונן במרחב הנשימה שלנו בימים מאתגרים אלו, בתקופה שבה נכפה עלינו לעצור בפתאומיות באמצע החיים.

תנועת הנשימה, המהווה תנאי הכרחי לקיומנו, היא חרישית, שקופה ונסתרת מהעין. היא תמיד נוכחת, זורמת דרכנו ומוליכה את אנרגיית החיים בגוף. זו הפעולה הבסיסית הבלתי רצונית הראשונה שלנו עם הגיענו לעולם, וזו גם הפעולה האחרונה לפני שאנו נפרדים מהעולם. 

במילה נשימה אצורות המילים ״נשים״ וגם ״נשמה״. מכאן הרעיון להציג בתערוכה עבודות של אמניות המציגות, חיות ויוצרות בישראל. הן מתמודדות ומבטאות, כל אחת בדרכה הייחודית, את התחושות שאנו חווים כעת. הן מאפשרות לנו לבחון כיצד המפגש עם עבודתן משפיע עלינו הצופים; מעלה שאלות, מעורר מחשבות, יוצר מתח או מציף ברגש.

סמאח שחאדה, מתוך נושמות, גלריה דואק

סמאח שחאדה, מתוך נושמות, גלריה דואק. צילומים״ מ״ל

זויה צ׳רקסקי

זויה צ׳רקסקי. צילום: גלריה רוזנפלד

סיגלית לנדאו. צילום: יותם פרוים

מאיה אטון

מאיה אטון

רונית רייק

רונית רייק. צילום: ריקי רחמן

העבודות במגוון סוגי מדיה – ציור, צילום, וידיאו ומיצב – מעניקות לצופה חוויה של התבוננות פנימית ומודעות לחשיבות של המרווחים שבחיינו: למרווחים בין השאיפה לנשיפה. הן מזמינות את הצופה להתכנס פנימה על מנת לשהות לרגע במרווח המקנה את השקט – אזור הדמדומים בין שאיפת אוויר פנימה לנשיפת אוויר החוצה.

יש שהעבודות מביעות שאיפה לצאת מהגבולות הפיזיים ויש שהן כלואות בסבך מחשבתי, מכונסות פנימה ללא מוצא הנראה לעין. לעיתים הדמויות בעבודות שואפות לתוכן מהעולם החיצוני להן ולעיתים הן נושפות החוצה מעולמן הפנימי. התערוכה מזמינה לקחת אויר, לנשום עמוק ולצאת למסע לליבה של הנשימה.

משתתפות בתערוכה: מאיה אטון, אלה אמיתי־סדובסקי, מורג׳אן אבו דיבה, אורנה בן־עמי, שרון גלזברג, אמירה זיאן, לי ינור, ורדה יתום, סיגלית לנדאו, היאם מוסטפה, אורלי מיברג, טלי נבון, זויה צ׳רקסקי, לימור צרור, פאטמה שנאן וסמאח שחאדה.

מכל מלמדי השכלתי

אני מאד אוהבת ומעריכה את עבודת האוצרות של איה לוריא, מנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון הרצליה. מסקרנת אותי דרך חשיבתה, החיבורים המעניינים שהיא יוצרת בין התערוכות השונות שהיא מציגה בכל אשכול.

איה חושפת ומביאה מדי פעם אמנים נפלאים מהעבר ש״נשכחו״ או ״נדחקו״, עם השנים לצד, ולא זכורים בשדה האמנות המקומי, ובכישרון ורגישות חושפת אותם ומציגה אותם מחדש לקהל, לצד הצגת תערוכות נפלאות של אמנים ותיקים ומובילים.

birds

אהבתי מאד את מערך תערוכות דיוקן I ודיוקן II שהיא הציגה במוזיאון.אלו היו תערוכות שהתמקדו בדיוקן ובמשמעויותיו תוך הרחבה רעיונית של הדיוקן לנושאים הקשורים לייצוג עצמי, דיוקן מגדרי, דיוקן משפחתי, דיוקן קבוצתי, פנימי, וגם דיוקן של מקום וזמן.

תערוכת החלומות

מרתקים אותי חללים לא שגרתיים, לא קונבנציונלים. אני אוהבת לצאת ולהוציא אמנים מאזור הנוחות שבו הם רגילים לעבוד ו״לפתות״ אותם לצאת מהשגרה, ליצור בחללים אלטרנטיבים על גבי פורמטים מאתגרים ושונים ממה שהם מכירים. 

כשלמדתי אוצרות ב־2014, יזמתי בתיאטרון תמונע כנס בנושא זכויות יוצרים של אמני רחוב. באותה תקופה ובמשך שלוש שנים עבדתי יחד עם האמן ניהאד דביט מרמלה, בבית ספר תיכון בלוד, בפרויקט שיזמתי – ציור על קיר הבטון הגדול המקיף את בית הספר וגובל עם פסי הרכבת. בסופו של התהליך אצרתי במקום תערוכה של ציורי קיר שציירו אמני הרחוב שהנחו את הילדים, ביחד עם התלמידים ששיתפו פעולה בפרויקט מחמם הלב הזה.

נושמות, מראות הצבה

נושמות, מראות הצבה. צילומים: מ״ל

בפרויקט הגמר שלי בלימודי האוצרות, בחרתי לאצור תערוכה בחלל של חניון תת־קרקעי בתל אביב, שבו כל היצירות שהוצגו היו עבודות וידיאו שהוקרנו על הקירות החשוכים, תערוכה שאפשר היה לראות רק בשעות שבהן החניון היה סגור למכוניות.

תערוכת החלומות שהייתי רוצה לאצור קשורה לפרויקט שעליו אני עובדת בימים אלו, פרויקט תרבות להפצת אמנות עכשווית באופן נגיש וחדשני. מטרת הפרויקט להקים אוסף אמנות עכשווית ללא בעלים, על גבי פלטפורמות ניידות ונוכחות במרחב הציבורי, שישמשו לאמן פורמט ענק לעבודותיו.

אמנות יכולה להמציא את עצמה מחדש. אני מאמינה שאמנים יצירתיים המאתגרים את עצמם יכולים לנוע ממדיום למדיום, לצאת מהקופסה, להעז ולצאת מבין קירות הסטודיו האישי, המוכר והנוח אל מרחב חדש, שונה ומרענן. לפרמט את אופני היצירה שלהם ולפגוש ולהגיע לקהלים חדשים בדרכים חדשות ומקוריות.

הפרויקט יהיה לתצוגה ניידת של אמנות, הרחק מגבולות של מוזיאון או גלריה, והוא יכוון לקהל חדש שלא רגיל לצרוך ולא מכיר אמנות עכשווית. בפרויקט זה אמתח את גבולות המוכר והידוע למשהו אחר, שונה ומאתגר. אני מאמינה שאמנות ניידת שכזו תעורר שיח, תביא ענין ודיאלוג לכל מי שייחשף לנושא.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden