כל מה שחשוב ויפה

האוצר הלבנוני והאמנית הישראלית: מיכל רובנר פותחת את הביאנלה לאדריכלות בוונציה

הביאנלה ה־17 לאדריכלות נפתחה בוונציה תחת הכותרת ״איך נחיה ביחד״. האוצר, האשים סרקיס: ״בכל מה שקורה בעולם יש לנו משאב אחד שלא תלוי בדבר – וזו אהבה״

איך נחיה ביחד? את השאלה הזו העלה האוצר האשים סרקיס ככותרת הביאנלה לאדריכלות בוונציה, כשנה לפני שהתפרצה מגיפת הקורונה ושינתה סדרי עולם. כעת, כשהביאנלה נפתחת באיחור של שנה, הוא מציין שיש משהו אירוני בשאלה על ״חיים ביחד״, בזמן שכל מדינה מסוגרת לעצמה ומעדכנת חדשות לבקרים את כללי הכניסה ודרישות הבידוד.

אבל לדברי סרקיס, המגפה עצמה היא חלק מאותן בעיות שהבאנו על עצמנו ושהעולם צריך להתמודד איתן, ומוטב ביחד. ״השאלות הגדולות שבהן ביקשה הביאנלה לעסוק – משבר האקלים המחריף, עקירת אוכלוסייה מאסיבית, אי־יציבות פוליטית ואי־שוויון גזעי, חברתי וכלכלי גובר – אף החריפו בתקופת המגפה״, אומר סרקיס.

עם פתיחת הביאנלה ה־17 לאדריכלות בוונציה הוא מדגיש: ״אנחנו לא יכולים לחכות לפוליטיקאים שיציעו דרך לעתיד טוב יותר. ככל שהפוליטיקה בעולם ממשיכה להתפצל, להתבדל ולבודד, אנו האדריכלים והעוסקים בתרבות יכולים להציע דרכים חלופיות לחיים יחד״.

״המילה תרבות והמילה תרבית הן קרובות. לצלחות הפטרי שהצגתי בביאנלה בוונציה ב־2003 קוראים באנגלית Culture Plates, פרויקט שמזמין את הצופים להסתכל על המין האנושי, על קבוצת בני האדם. והשאלות על מצבנו כחברה וכתרבות אנושית רלוונטיות היום ממש כפי שהיו אז״, אומרת גם האמנית מיכל רובנר.

מיכל רובנר Culture C1

מיכל רובנר Culture C1 ונציה 2021. צילומים: סטודיו מיכל רובנר

מיכל רובנר. צילום: אבי מוסל

מיכל רובנר. צילום: אבי מוסל

האשים סרקיס

האשים סרקיס. צילום: Andrea Avezzù, הביאנלה בוונציה

המערבולת האנושית בצבעי אדום־שחור־לבן, כמו איתות סכנה, משקפת את התנועה המתמדת של בני אדם, כמעין כוח־טבע אינסופי. היא מזכירה גם התרחשות שמימית במרחק שנות אור וגם את וירוס הקורונה

רגע לפני שהחלו להישמע אזעקות במרכז הארץ, זכיתי להצצה נדירה לעבודתה של רובנר, מבכירי האמנים הישראלים, שהייתה בדרכה לביאנלה בוונציה. האוצר סרקיס הזמין אותה להציג בתערוכה כאורחת כבוד, ועבודתה החדשה – Culture C1 (ה־C לציון Covid) – היא פיתוח עכשווי שמהדהד את אותה עבודה מפורסמת ופורצת דרך מ־2003, עם אותן דמויות כמעט־מופשטות של אנשים בתנועה, שהפכו לאחד המוטיבים המזוהים עם יצירותיה בעולם כולו.

רובנר עצמה לא ידעה שעבודתה היא היצירה הראשונה שיפגוש כל מי שנכנס לתערוכה הבינלאומית בביתן המרכזי בג׳רדיני – האתר הראשי של הביאנלה. סרקיס בחר למקם אותה באופן בלעדי בחלל הכניסה לתערוכה, והסביר שהוא רואה בה עבודת מפתח.

ואפשר להבין למה: המערבולת האנושית בצבעי אדום־שחור־לבן, כמו איתות סכנה, מוקרנת בגובה הרצפה, מושכת את המבט ומאיימת בו זמנית. מצד אחד משקפת את התנועה המתמדת של בני אדם, כמעין כוח־טבע שופע, עוצמתי ואינסופי; מצד שני היא מזכירה התנהגות של קבוצות שמתבדלות ונפרדות זו מזו, מתנגשות ומתערבבות זו בזו, באופן הרמוני או בהתנגשות אלימה, וחוזר חלילה.

היא מזכירה גם התרחשות שמימית, סופר־נובה או תנועה גלקטית, שנקלטת על עדשת טלסקופ ממרחק אלפי שנות אור. ולבסוף, לא ניתן להתעלם מהתחושה שהדימוי מזכיר גם את וירוס הקורונה. את התרשימים למטרות המחשה ואת צילומי ההגדלה ממיקרוסקופים עוצמתיים, שהדגימו בפנינו באינספור מהדורות חדשות ותשדירי הסברה בשנה האחרונה, את נוכחותו המאיימת והבלתי נראית של הווירוס.

העולם אינו שייך רק לאנושות. אחד ההבטים שאליו מכוונת כותרת הביאנלה, ״איך נחיה ביחד״, מתייחס לכל צורות החיים שחולקות עימנו את הכדור – בעלי חיים וצמחייה, אוקיינוסים ורכסי קרחונים ושלל תצורות טבע – הנתונות להשפעות האדם

״אחת השאלות ששואלים אותי תמיד לנוכח העבודות הללו, היא מיהם האנשים האלו? ולפעמים שואלים אם זה ׳הם או אנחנו?׳. זו שאלה טובה״, אומרת רובנר, בעוד שהיא עצמה רואה במארג האנושי מערכת אחת של השפעות הדדיות. ואולי זה מה שזיהה אצלה סרקיס.

אבל העולם אינו שייך רק לאנושות. אחד ההבטים שאליו מכוונת כותרת הביאנלה ״איך נחיה ביחד״ מתייחס לעולם בראייה מרחיבה. סרקיס עודד את האדריכלים והאמנים שהוזמנו לתערוכה לחשוב על כל צורות החיים שחולקות עימנו את הכדור – בעלי חיים וצמחייה, אוקיינוסים ורכסי קרחונים ושלל תצורות טבע, הנתונות להשפעות האדם. וגם זה נושא שקרוב לליבה של רובנר.

מיכל רובנר, אנוביס 2016

מיכל רובנר, אנוביס 2016

איך נוצר הקשר בינך לבין האוצר סרקיס?

״האשים ראה את העבודה שלי לראשונה במוזיאון וויטני בניו יורק ב־2002. זו הייתה תערוכת רטרוספקטיבה של אמצע הדרך״, היא נזכרת בחיוך. ״שנה אחר כך הצגתי בביתן הישראלי בביאנלה לאמנות בוונציה והוא הבטיח לעצמו שיעבוד איתי – כך הוא אמר לי, כשפנה אליי בעניין הביאנלה״.

סרקיס, במוצאו לבנוני יליד ביירות, הוא אדריכל ודיקאן הפקולטה לארכיטקטורה ב־MIT. רובנר מספרת שבפגישה בלובי מלון בניו יורק, מצאו עצמם יושבים ומדברים כמו שכנים טובים, ששוררת ביניהם הבנה עמוקה. הוא עקב אחר הקריירה והפרויקטים שלה, ובין היתר סיפר שהוא נוהג להציג את עבודותיה בפתיחת אחד הקורסים שלו באוניברסיטה.

המבנה המשוחזר של העבודה ״מקום״ עומד כיום בשדה שליד ביתה, שבוי לנצח במצב ביניים: בין בית לחורבה, בין בהקמה או בהתמוטטות, וחתך עמוק פוצע בו את הקיר השלם. אולי זה הסדק שבעדו נכנס האור, ואולי זוהי הצלקת המסרבת להתרפא על הפצע המדמם של מדינת ישראל

כשהוזמן לאצור את הביאנלה, נמצאה לו ההזדמנות המתאימה להציג את רובנר, וגם נסיבות השבועות האחרונים לא ריפו את ידיו. הביאנלה נפתחה בדיוק לפני שבוע, לפני הפסקת האש מול חמאס בעזה, ודעת הקהל בעולם לא יכלה להיות פחות נוחה.

רובנר נוהגת להתייחס בעבודתה למצב הפוליטי, ואחת מעבודותיה הבולטות, ״מקום״, שהוצגה בלובר בפריז ב־2011, היא מבנה מאבנים שנאספו ביישובים פלסטינים ויהודיים ונבנו מחדש בידי בנאים משני צידי המתרס. המבנה המשוחזר של אותו ״מקום״ עומד כיום בשדה שליד ביתה, שבוי לנצח במצב ביניים: בין בית לחורבה, בין בהקמה או בהתמוטטות, וחתך עמוק פוצע בו את הקיר השלם. אולי זה הסדק שבעדו נכנס האור, כדברי לאונרד כהן, ואולי זוהי הצלקת המסרבת להתרפא על הפצע המדמם של מדינת ישראל.

״תמיד מעניין אותי הנושא של חיבורים ושברים – החיים הם מהלך של בנייה ושבר ובנייה ושבר״, היא אומרת.

קיבלת תגובות קשות בגלל המצב בישראל כרגע?

״מעט, למרות שביני לביני התכוננתי לשאלות. אני מגיעה לכאן ממצב מאוד קשה ומקבלת בעיקר סימפטיה. האוצר, שהוא לבנוני, חיבק אותי ואמר לי תודה על העבודה הזו״, אומרת רובנר בשיחה מוונציה, ביום הפתיחה.

״כשאמרתי לו שאני באה ממציאות מטורפת הוא ענה לי ׳אני יודע שאני לא יודע מספיק, אני לא עוסק בפרטים׳. ואני מסכימה איתו, זה לא התחיל היום. בפתיחה הוא אמר דבר מאוד מרגש בעיניי: בכל מה שקורה בעולם יש לנו משאב אחד שלא תלוי בדבר – וזו אהבה. אני מרגיש שכולם באו והתגייסו לעבודה בהרבה אהבה״.

סרקיס התייחס בדבריו לעובדה שרבים ממשתתפי הביאנלה השנה לא יכלו להגיע בפועל ונעזרו בכוחות מקומיים להקמת עבודותיהם. עם זאת, הביאנלה היא מסימני הנורמליות ונעשה מאמץ מיוחד להפגין חזרה לנורמליות. עדיין אין לדעת איך ייראו ששת החודשים הבאים, אך בוונציה מקווים שתיירי האמנות והתרבות יחזרו לעיר.

איך באמת האווירה בעיר?

״כשהגעתי חשבתי שזו עיר רפאים כמעט, והנה, כשהתחילה הביאנלה, פתאום רואים אנשים מעולם האמנות והאדריכלות. הגיעו אוצרים ממקומות שונים מאירופה, הגיעו אנשים שמלווים אותי שנים״.

מיקום העבודה בתערוכה דרש שינויים ברגע האחרון, ורובנר – פרפקציוניסטית בלתי מתפשרת – הייתה מוכנה לוותר על הצגתה אם לא תיראה באיכות המתאימה. עם זאת, כמי שעובדת על פרוייקטי ענק בכל העולם, חלקם בניהול מרחוק, היא למודת ניסיון גם בגמישות ובקבלת החלטות מהירות כשהיא נתקלת בבעיות לא צפויות.

העבודות שלה בשנים האחרונות כללו הצבות קבע משולבות הקרנה בתחנות רכבת בלונדון ובנאפולי; תפאורת וידאו ארט לאופרה; עבודה מוקרנת בספרייה הלאומית במדריד, והקרנת ענק על גבי קיר בן אלפיים שנה בגובה 15 מטרים, צמוד לקולוסיאום, בפסטיבל הסופרים ברומא.

Contact בפסטיבל הסופרים ברומא, 2020. צילום: Simone d'Exea

Contact בפסטיבל הסופרים ברומא, 2020. צילום: Simone d'Exea

מיכל רובנר ברומא, 2020

צילום: Luca Pintacuda

״פסטיבל הסופרים נערך בעיצומה של הקורונה, באוקטובר האחרון. כשכל כך הרבה דברים התבטלו, הצליחו לקיים את הפסטיבל, שנערך תחת כיפת השמים. הזמינו אותי להציג עבודת ענק, על אחת מחורבות הכנסיות במרכז האזור העתיק של העיר. יצרתי את העבודה Contact שבה שתי דמויות, שמהדהדות את מריה אם הרחמים, אבל הן נראות גם כאחיות רחמניות או נזירות מקוננות. זה התחבר לריחוק החברתי, לצורך במגע אנושי ולקינה על המתים הרבים.

״באיטליה המשבר היה רגשי מאוד ומנהלי הפסטיבל התקשרו אליי בדמעות. אנחנו היינו פה בארץ ולא יכולנו להגיע, אז ביקשתי שהצוות המיוחד שעבד איתי בנאפולי יבוא להקים את ההקרנה. למרות שהעבודות שלי ברובן הן לגמרי סייט ספסיפיק, תמיד חשוב לי להתייחס לא רק למיקום ולקונטקסט המקומי, אלא גם למה שקורה בעולם״, היא אומרת.

״כשהאשים פנה אליי לראשונה בהזמנה להציג בביאנלה, אנשי הגלריה שלי (גלריה Pace בניו יורק) הרגישו שזה לא הדבר הכי דחוף, מול התחייבויות אחרות שעמדו על הפרק״, היא אומרת. ״אבל החזרה לביאנלה משמעותית בעיניי״.

birds
מיכל רובנר, Transitions, לונדון 2019

Transitions, לונדון 2019

Transitions, לונדון 2019

מיכל רובנר Documemnt מדריד 2020

Documemnt מדריד 2020

מיכל רובנר Cracks in the Wall, פלרמו 2019

Cracks in the Wall, פלרמו 2019

זו עבודה קטנה ביחס לפרויקטים שלך בעולם ובכל זאת את מעורבת עד לפרט האחרון.

״בוודאי. אין קשר בין הגודל לבין המשמעות של האיכות. ההקמה הייתה מאתגרת. דרך דלתות הכניסה הגדולות נכנס יותר מדי אור וחשבנו איך לפתור את זה. החלטתי לעבור למדיום אחר, ובמקום הקרנה מלמעלה, להציג את העבודה במסך לד (2.5X2.5 מטר). בסופו של דבר זה יצא לטובה. יש משהו מאוד מתאים במסך – הרי אנחנו כל הזמן מול מסכים.

״לעומת צלחות הפטרי הקטנות, שהצגתי בעבודה Data Zone בביתן הישראלי ב־2003, על גבי שולחן לבן. היום כל האנושות נמצאת באיזה ניסוי מדעי והכל עובר דרך המסך. כולנו גם הנושא וגם המתבוננים במערכות שלמות של נתונים״.

העבודות שלך עשויות מצילומים ולא מהדמיות מחשב (CGI)?

״אני תמיד מתחילה עם המציאות, מצלמת אנשים אמיתיים במקומות אמיתיים. כך החלקיקים האנושיים בעבודה שלי הם אנשים קונקרטיים הנעים דרך מצבים. זה יכול להיות הם, זה יכול להיות אנחנו״.

רובנר יצרה שפה ייחודית משלה בעבודות וידאו לא נרטיביות, שבהן הדמויות והדימויים נראים לעתים כמו נתונים הרצים על המסך, כמו שרשראות DNA או צמדי כרומוזומים. השילוב של עבודות מוקרנות ודיגיטליות עם סביבות פעילות בקנה מידה גדול, הביא את עבודותיה למרחבים יוצאי דופן, כמו תחנת הרכבת התחתית החדשה בקנארי וורף בלונדון. הגודל והאנרגיה של העבודה Transitions (בגודל 16X3 מטרים) הולמים את הקצב וההמולה האנושית והתחבורתית של המקום. לעומתה העבודה בביאנלה טעונה באנרגיה שונה, מתח פנימי ודריכות.

מיכל רובנר בביאנלה בוונציה

מיכל רובנר בביאנלה בוונציה. צילומים: סטודיו מיכל רובנר

״העבודה הזו מגיעה מהרגשה שאנחנו לא קבוצה קטנה, ולא חווים משהו אחר כאינדיבידואלים. כל האנושות חווה טלטלה. אנשים בכל העולם חווים חוסר יציבות, חוסר שליטה, איום. המגיפה, על רקע משבר האקלים העולמי, מדגישה שכולנו חלק ממארג אנושי אחד; אנושות אחת, האחראית לגורלנו ולגורל כדור הארץ, וצריכים לחפש מודלים חדשים. לצד מחוות מעוררות השראה של אחריות, עזרה, חמלה וסולידריות, אנו חשופים גם לרשלנות, אדישות, פערים כלכליים וחברתיים ואי־שוויון.

״אפשר לסמן את נקודת המעבר המשמעותית מהגדרת הקורונה כאפידמיה להגדרת פנדמיה – מגיפה כלל־עולמית – כרגע ההכרה שאנחנו כולנו בתוך מערכת אנושית אחת גדולה. חוויה קיומית שהיא יותר אינטנסיבית, שבה גם מה שמתרחש במקומות רחוקים משפיע על המקום שלנו״.


הביאנלה הבינלאומית ה־17 לאדריכלות, ונציה
נעילה: 21.11

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden