כל מה שחשוב ויפה
אלה ליטביץ במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב. צילומים: אייל תגר
אלה ליטביץ במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב. צילומים: אייל תגר

אלה ליטביץ: הקללה, הברכה ומה שביניהן

בתערוכה ״ספק סביר״ במרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, אלה ליטביץ שואלת שאלות על מקום ועל גבולות; על אדמה ומים; על הנרטיב ההיסטורי והדמוקרטיה העכשווית

חגית: בוקר טוב אלה, מה שלומך? חזרת ליפו?

אלה: חזרתי, תודה. אצלך?

חגית: אני בטוב, תודה. נדמה לי שמתחיל שקט מבורך…

הרגישות של התקופה דווקא מתאימה לנושא התערוכה שלך ״ספק סביר״, שמוצגת במרכז לאמנות עכשווית CCA בתל אביב. את מטפלת בדרך מקורית בנושא הגבולות הנזילים ושדות מוקשים, מציאות צבאית ביטחוניסטית ומעורערת

אלה: אני מתעניינת במקום, מהו מקום או איך מגדירים אותו, מה אנחנו מלבישים עליו ומה יש בו. השבועות האחרונים רק חידדו את המורכבות הטמונה במקום הזה. שאלות על ערכים

חגית: התערוכה סובבת סביב קאסר אל יהוד – הנקודה שמזוהה עם מעבר בני ישראל לתוך הארץ, שלימים זוהתה גם כמקום ההטבלה של ישו לנצרות

אלה ליטביץ

אלה ליטביץ

כניסת בני ישראל לארץ המובטחת והפיכתם מעם נוודים לישות פוליטית, זה אחד הטקסים הראשונים שקורים לנו כעם. בני ישראל מתפצלים, יש פילוג – חציים עומדים על הר הברכה וחלקם על הר הקללה ובאמצע שכם. הברית הזו שאנו מקבלים בצורה חצויה מורכבת מברכה וקללה, כמה סימבולי

אלה: מעמד הברכה והקללה, שקרה עם כניסת בני ישראל לארץ המובטחת והפיכתם מעם נוודים לישות פוליטית, הוא ברית שבה ניתנו החוקים הערכיים של איך אמורים להתנהג במקום הזה.

זה רגע שעניין אותי והוביל ליצירת העבודה ״הקללה הברכה או שטח כלוא בין שתי פונקציות״. זה אחד הטקסים הראשונים שקורים לנו כעם, בני ישראל מתפצלים, יש פילוג – חציים עומדים על הר הברכה וחלקם על הר הקללה ובאמצע שכם. הברית הזו שאנו מקבלים בצורה חצויה מורכבת מברכה וקללה, כמה סימבולי

חגית: בהחלט. וגם חכם – אפשר להבין שהכול דואלי, שאנחנו לא מקשה אחת. תסבירי איך את מייצגת את זה בעבודה?

אלה: הפסל מורכב משני מגדלים, האחד מקוביות סבון נבלוסי (שכם) והשני מקוביות בוץ שהכנתי מקאסר אל יהוד. ביניהם חלל כלוא, שבו ניתן להשקיף מלמעלה. אתר הטבילה, קאסר אל יהוד, היה העניין הראשוני שלי שהוביל לתערוכה הזו.

חגית: רציתי לשאול אותך על קאסר אל יהוד – איך הגעת לשם? מה המשמעות של המקום עבורך, עבור הצליינים הנוצרים? מה את חושבת על כך שדווקא המקום הכל כך נוצרי הזה נקרא על שם מעבר היהודים?

אלה: קאסר אל יהוד הוא אתר הטבילה של ישו, ומפאת החשיבות הדתית שלו נפתח לקהל המבקרים כמובלעת מאחורי גדר המערכת. הוא גם מזוהה עם המקום שבו בני ישראל חצו את הירדן אל הארץ המובטחת, והמקום בו אליהו עלה השמיימה.

קאסר אל יהוד נמצא על הגבול בין ירדן לשטח שנפל תחת השלטון הצבאי הישראלי ב־67׳ והגבול הלאומי בו מסומן באמצעות קו של מצופים במים (כמו בבריכת שחייה).

חגית: ואת עוסקת גם במבנה העומק של הגבול

בשנות ה־70 כשהיו חדירות מחבלים רבות, ארץ המנזרים כונתה ״ארץ המרדפים״, ובנסיון להשתלט על הסיטואציה, ישראל מיקשה את כל האזור. לדעתי – כך היא איבדה שליטה על הקרקע, שכן האדמה זזה והמוקשים איתה

אלה: זהו גם גבול תת קרקעי, של שני לוחות טקטונים שנפגשים ויוצרים את השבר הסורי־אפריקאי, ולכן האזור נמצא בתזוזה מתמדת, גדה אחת נעה צפונה בזיגזג לעומת הגדה השנייה. האדמה נעה, נפתולי הירדן משתנים אבל הגבול הלאומי נשאר וסטטוס האדמה אותה הוא מפריד גם כן.

לפני 67' הירדנים הפנו לאתר הטבילה המקורי על הגדה המערבית של הירדן, לאחר 67׳ טענו שהאתר נמצא על הגדה המזרחית. אונסקו פסק לטובת הירדנים.

משני צידי הנחל נבנו מנזרים לאורך הירדן, בצד המערבי חולקה האדמה בין מספר כנסיות, מה שמכונה ארץ המנזרים. בשנות ה־70 כשהיו חדירות מחבלים רבות, ארץ המנזרים כונתה ״ארץ המרדפים״, ובנסיון להשתלט על הסיטואציה, ישראל מיקשה את כל האזור. לדעתי – כך היא איבדה שליטה על הקרקע, שכן האדמה זזה והמוקשים איתה

חגית: ומה קורה היום?

אלה: בשנים האחרונות המוקשים מפונים ולאט לאט תתאפשר כניסת קהל לאזור. מאחורי הגדר ישנו גם גשר עבדאללה – גשר שחיבר בין ירושלים לעמאן. האגדה אומרת שזו נסיעה של 40 דקות. ב־67׳ ישראל פוצצה את הגשר וכשעומדים על השארית בצד המערבי, ניתן לראות שהנהר כבר לא זורם תחתיו, אלא שינה את מסלולו. שם עובר גם קו החשמל הירדני שמעביר או היה צריך להעביר חשמל ליריחו ומספר מוצבים ישראלים שננטשו אחרי הסכם השלום עם ירדן, ובהם חיות מושבות עטלפים. הטבע חזר להשתלט על מה שננטש ויש שם טבע חזק (זה נושא שעוסקים בו גם בביתן הישראלי בביאנלה לאדריכלות בוונציה כרגע)

חגית: הטבע אדיש לפוליטיקה של המקום. אבל כשאת מגיעה לשם את באה כישראלית למקום כל כך טעון, נידח ואף מסוכן

אלה: האדמה בתוך המוצבים עולה ובולעת את מה שנשאר מאחור – משם לקחתי את רגבי האדמה שיצקתי בברונזה, facts on the ground שומרת על הרגע לפני שהיא נסדקת ומתפוררת שוב.

אחד המקומות הכי מרגשים באזור הוא שפך הירדן, המקום בו הירדן נשפך למקום הנמוך ביותר בעולם. בקאסר אל יהוד גם עניין אותי מאוד קו הגבול, גם כי מעטים המקומות שבהם ניתן להגיע עד הגבול עצמו (שולחת לעבודה של פנחס כהן גן ״לגעת בגבול״), גם כי הוא קו מצופים, וככזה הוא זז ונע. זה אוביקט פשוט שבתפקידו כקו גבול נהייה פתאום טעון. רוחב הנהר ברוב ימי השנה הוא מספר מטרים מועטים

חגית: מה משך אותך לשם?

אלה: יש לי עניין במקומות האלה שאי אפשר להגיע אליהם, שדות המוקשים כפי שהזכרת, האזור שמעבר לגדר המערכת, החלל שקיים בעבודה ״הברכה והקללה״, ובעבודות קודמות, אדמות ממדינות שאנו לא יכולים להכנס אליהם, קו התפר הירושלמי וה־no man's land שיצר.

אני רואה בהם מעין עולמות בתוך עולמות. הטרוטופיות. איך תא שטח אחד מכיל כל כך הרבה מיתולוגיות שלא תמיד עומדות בקנה אחד עם הממשי ואיך הכל יכול להתקיים במקביל למעשה בלי לסתור אחד את השני

חגית: את הולכת מאוד רחוק בחיפוש אחר דברים שנראים מאוד פשוטים. למה כל כך חשוב לך שהבוץ, הסבון, האדמה, המים השורש והאבן – יהיו ״הדבר האמיתי״. הרי באמנות אפשר להסתפק בייצוג…

אלה: איך את יודעת אם הם הדבר האמיתי? כי כתבתי כך בטקסט. מה המשמעות של הדבר האמיתי? אני בדיוק מתעניינת בשאלות הייצוג (כמו הדוגמה של קו הגבול). יש משמעות למטען שאנחנו מלבישים על הדבר האמיתי – הרי אבן סימון שבילים לצורך העניין היא רק אבן, אבל המשמעות שלה, שהיא מסמנת את הדרך הנכונה, מאוד טעונה, ועוד יותר ההסרה שלה.

יש המון ״רדי מייד״ בתערוכה, אבל אין לי בהם עניין דושמפי והם לא עסוקים באמנות כמו שהם יותר חסרים בנוכחותם בשטח מאשר נמצאים בחלל התערוכה. הרי אם אבני הסימון לא שם אז או שנעלם לו שביל, או שמישהו יילך לאיבוד. שלט סימון המוקשים נועד להזהיר מפני המוקשים, הסרתי אותו והוא לא נמצא כרגע על הגדר איפה שאמור להיות. החצב שהוא מוגן, נעקר. הספרים כבר לא על המדף והחביות שמגדירות גבולות גזרה – כבר אין גזרה אם הן לא נמצאות. השורשים אמנם נראים אמיתיים אבל הם ברונזה

חגית: שאלה טובה לגבי ״איך אני יודעת״. אני, הצופה בעבודה, תלויה בך. יש פה עניין של אמון, מעקב אחר הלך המחשבה שלך, וכמובן – אמונה בדבר 🙂

אלה: בהחלט, זה מחזיר לשאלות על אמונה, על מה אנחנו מתבססים. האם יש בכלל הבדל בין שתי גדות הירדן ברמת הקדושה? למה קיים הוויכוח היכן נטבל ישו? מים זה חומר נזיל שנמצא בתנועה, הנהר עצמו זז. מעט המטרים של קו גבול בין־לאומי גרר גם ויכוח דתי

birds

חגית: איך נעשתה עבודת הבדים הגדולה והמפוארת?

אלה: עבודת הבדים התאפשרה בזמן הקורונה, כשהאתר היה סגור, ולכן לא הייתה אבטחה ויכולתי להעביר את הבד מעבר לגבול ולטבול אותו שם

חגית: ושוב עולה השאלה – את רואה הבדל? יש משמעות לכך שהרחקת אל הצד השני של הגבול?

אלה: אלו בדיוק השאלות שהעבודה מעלה. הבדים הם בדים גיאוטכנים, מעולם חומרים שנועד לתשתיות ושליטה על קרקע – זהו בד שנועד להפרדה בין שכבות קרקע ולניקוז.

העבודות נולדו מהמקום. העבודה שנתנה את השם לתערוכה היא בעיקר פעולה – בעברית ״ספק סביר״ הוא מונח משפטי. נטל ההוכחה הוא על המדינה וזאת מפאת חשיבות זכות החירות. שם העבודה באנגלית A high degree of Certainty הוא בדיוק אותו הספק רק מכיוון הפוך – מהיבט רמת הוודאות. מידת וודאות גבוהה או ספק סביר הם שניהם מצבים בהם נשאר המקום להטיל ספק

חגית: התערוכה מאוד מופשטת, מרומזת, וזה יוצר הילה של חוסר ממשות למקום הזה

אלה: אני אוהבת את הניסוח – הילה של חוסר ממשות. בחרתי לתת מספיק אינפורמציה בלייבלים של העבודות, כדי שהקהל יוכל לקשר. אבל לא עניין אותי מהלך דוקומנטרי.

אני אישית אמנם התעניינתי בקאסר אל יהוד, אבל התערוכה לא מתעסקת במקום הזה ספציפית, אלא במקום הכללי ובשאלת המקום. אפשר לראות את זה גם קצת ברמה כרונולוגית – עם כניסת בני ישראל לארץ המובטחת מתחילה ראשית תקופת ההתנחלות. תקופת הכיבוש. בחלל למטה ניסיתי לייצר משהו רליגיוזי ולא דוקומנטרי, ככל שמתקדמים בתערוכה אנחנו גם מתקדמים בזמן, עמוד הספרים הוא כבר עניין עכשווי.

עבודה נוספת, שלא נמצאת בתערוכה, הוצגה ממש לאחרונה בארטפורט, ומתייחסת לעבודת הקיר ״שאי שלום ירושלים״ של דני קרוון ז״ל – שנפטר השבוע. העבודה מדברת על מקום הדמוקרטיה והערכים כרגע

אלה ליטביץ, אתמול, מחווה לדני קרוון. צילום: מל

אלה ליטביץ, אתמול, מחווה לדני קרוון. צילום: מ״ל

חגית: תסבירי?

אלה: דני קרוון יצר את הקיר שאי שלום ירושלים עם בניית בניין הכנסת ב־66׳ באמצעים כביכול מאוד פשוטים (ואני אומרת כביכול כי ככל שהעמקתי בעבודה הבנתי כמה היא מורכבת). באמצעות אבן גיר מקומית, אור וצל הוא הצליח לייצר תבנית נוף מקומית. הוא התנגד לחתום את שמו על העבודה, כי לא קיבל אישור לציין את שמות הסתתים הערבים שעבדו איתו. כשחוק ועדות הקבלה הלא דמוקרטי עבר בכנסת הוא גם ביקש לכסות את הקיר.

הוא יצר את הקיר לבניין שאמור לחגוג ולהגן על הדמוקרטיה הישראלית שהולכת וקורסת מאז, והכנסת כבר לא מייצגת את עולם הערכים שייצגה

חגית: ואיך העבודה שלך התחברה לזה?

אלה: העבודה שלי ״אתמול״ בנויה מיציקות בזלת – בזלת היא אבן וולקנית, התפרצות של חומר כתוצאה מכוחות חזקים מתחת לפני הקרקע. יציקות בזלת הן למעשה בזלת שנגרסה, הותכה שוב ונוצקה לתוך תבניות, מושטרה. אצל קרוון בקריאה מאוחרת ישנה התייחסות לירושלים של מעלה – בקשת העליונה בקומפוזיציה ולירושלים של מטה, הגשמית בקשת התחתונה. בעבודה ״אתמול״ החלק של הקשת התחתונה חסר.

העבודה נקראת ״אתמול״ כי היא מעין מונומנט למה שכבר קרה – כשאנחנו אומרים שהדמוקרטיה קורסת, היא למעשה כבר קרסה

חגית: ובקצה התערוכה אנחנו פוגשים את עמוד הספרים

אלה: נציב מלח. אני מביאה ציטוט של נתן שחם שמאוד אהבתי על המבט לאחור ומה אפשר ללמוד ממנו – לא אחת הוזהרנו מהמבט לאחור. אשת לוט הייתה לנציב מלח ואורפיאוס יצא מן השאול בגפו. אף על פי כן, אנו מתרפקים על העבר בהנחה מוטעית שאפשר להקיש ממנו על העתיד

חגית: מאוד מעניין. אף פעם לא קישרתי בין המבט לאחור של אורפאוס ושל אשת לוט

אלה: העמוד יושב על ״יזכור״ ונגמר ב״ישראל – עתיד מוטל בספק״. הוא מסודר לפי סדר כרונולוגי של מאורעות המדינה מנקודת המבט הפטריוטית הזו

חגית: אלה ספרים שפונו מבתים של אנשים ונמצאו על ספסל בעיר

אלה: זה מדף ספרים שבשבילי הוא מוכר מאוד, משערת שבהרבה בתים היה כזה

חגית: האמת שכן. זה ממדף אלבומי הניצחון ומורשת הקרב הבטחוניסטית הישראלית. מאוד מגוייס, העמוד שלך… ומצד שני, כל ההקדשות יוצרות איזו תחושה של עלה נידף, של אבל, של זמניות ופגיעות

אלה: של שפה מליצית, של ימים שלבר המצווה נתנו אלבום ניצחון, שבסיום בית הספר היסודי היה צריך להכיר כבר את מלחמות 25 השנים… של סיפור שמסופר מנקודת מבט מסויימת, במחשבה על בניית נרטיב והיסטוריה.

הוא כמו עמוד תומך, אבל הוא רעוע ולא ממש ישר, מוחזק מעצם הלחץ. יש המון צירים מבחינתי בתערוכה וגם עמוד הספרים מתפקד כאחד

חגית: בכל בחירה שאת עושה (כמו בחיים) יש נרטיב מסויים שנראה לעין, וגובר על נרטיבים אפשריים אחרים. אבל לא נוכל לסיים את השיחה בלי קצת אופטימיות. את אישה צעירה, אמא לילדים, אמנית, יוצרת. יש בתערוכה משהו מאוד שלם עם עצמו. תחושה שזה אמנם אזור סכנה, אבל יש בו גם קדושה וגם זרימה היסטורית. את אופטימית?

אלה: זה אולי אזור סכנה אבל זה הבית וזה מקום שאני אוהבת ורוצה להאמין בו. מקום שבחרתי מחדש לחיות בו אחרי שבע שנים באירופה. מקום שלא מפסיק להפתיע אותי ואני רוצה להאמין שיש בו עתיד ושיש בו מספיק אנשים טובים שרוצים שיהיה לו עתיד.

אם לפני שבועיים לא היה נראה שאפשר לשקם את השבר הזה, שיחות בתוך הקהילה המעורבת שאני חיה בה גרמו לי להאמין שיש מספיק אנשים עם רצון שכן, אז כן, אופטימיות זהירה


אלה ליטביץ I ספק סביר
אוצר: סרג׳יו אדלשטיין
המרכז לאמנות עכשווית תל אביב, רחוב צדוק הכהן 2, תל אביב
נעילה: 19.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden