כל מה שחשוב ויפה
פרנסס מקדורמנד, ארץ נוודים
פרנסס מקדורמנד, ארץ נוודים

ארץ נוודים: בדקויות, בזרימת החיים, בעדינות, הלב נסדק

בסרטה הפואטי זוכה האוסקר של קלואי ז׳או, דמותה של פרנסס מקדורמונד מסרבת להיכנע לתכתיבים חברתיים ולבסס את עצמה בין קירות. בדרכים, כשהטבע משתרע לצדה, יש לה את הכוח האינטימי הבלעדי שמנחה את האדם: גופה שלה

המסך נפרש כמו תמונה צלולה של טבע נשכח מלב. החיים הם המסע שארץ נוודים (Nomadland), המבוסס על ספרה של ג׳סיקה ברודר, מנסה להוביל אותנו אליו.

סרטה הפואטי של הבמאית הסינית קלואי ז׳או (הרוכב, 2017) הפך אותה לאישה השנייה בהיסטוריה של תחרות פרסי האוסקר, שזוכה בפרס היוקרתי. הסרט שזכה השנה בשלושה פסלוני זהב – הסרט, הבמאית והשחקתרנית הטובים ביותר – הוא סרט שמבקרים יכולים להתענג ולהתמוגג מהכתיבה עליו, בשל המרחב האמנותי שהוא מאפשר, והיותו סרט לאה במידה, המשתהה על מרחבים, מטאפורות ודימויים.

המהלך הדרמטי המינורי מספק סיבה נוספת בשל היותו מונע על ידי שחקנית שהיא אמנית המבע, שעושה שימוש מופתי בפנים ובגוף, באופן שמצליח להדגיש פעולה רגשית לכדי אותנטיות כובשת: פרנסס מקדורמונד, הזכורה לטוב מ״שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי״, שגם עליו זכתה באוסקר. בארץ נוודים היא מגלמת את פרן, המופת של הסרט כולו באופן שבו היא מגישה את אמנות הסערה הרגשית השקטה.

ארץ נוודים הוא לא עוד סרט קצבי ומהיר; יש בו משהו שמתכתב עם ספרות. כמו בקריאת ספר, גם הסרט מתעכב על תיאורים ומטאפורות ולא רק על דיאלוגים. ככזה, יש בו מהרומנטיקה והאסתטיקה האיטית, כמו מבקש להאט את הקצב של העולם המתועש והקפיטליסטי, שנחשף גם הוא כפס ייצור של הבלית ברירה או מה שמכנים לא פעם, עבדות מודרנית.

הסרט מניח על מרבד אחד את העולם החדש והגשמי במהותו, כמתנגש עם העולם הישן, ההולך ונכחד, המתבסס על הרוח. ניכר שבבסיסו עומדות תפיסות תיאולוגיות (מה שמעבר לחומר, הפרידה עם המתים כזמנית ועוד), ובמרכזו העיסוק בבדידות האוניברסלית.

הדמויות השקופות שאמריקה שכחה ורמסה מאחור

פרן השבויה בכוח הזיכרון המתמשך, לוקחת את הצופים אל עבר התפיסה השורשית שהגוף הוא הבית: הבית שאת נושאת בתוכך ויש בו אינסוף מקום, ולא האבנים והעצים – שנוכחים מאוד מבחינה מטאפורית בסרט – באופן גולמי בטבע ובאופן מסורס בפרבר הבורגני.

בתחילת העשור השני של המאה ה־21, פרן מאבדת את חייה הקודמים. על רקע השפל הכלכלי שהתרחש באמריקה שלוש שנים קודם לכן, המפעל שבו עבדה נסגר, בעלה נפטר. היא כבר לא צעירה, ומחליטה לקנות טנדר, להפוך אותו לקרוון מגורים ולנדוד בחיפוש אחרי עבודות מזדמנות כמקור פרנסה. השלגים הנערמים בשולי הכבישים, מסמלים את הקור ואת הניכור שמשתלטים על העולם.

הסרט מניח על מרבד אחד את העולם החדש והגשמי כמתנגש עם העולם הישן, ההולך ונכחד, המתבסס על הרוח. ניכר שבבסיסו עומדות תפיסות תיאולוגיות (מה שמעבר לחומר, הפרידה עם המתים כזמנית ועוד), ובמרכזו העיסוק בבדידות האוניברסלית

התחנה הראשונה שלה תהיה אמזון, החברה האמריקאית שמסמלת יותר מכל את התאגידים הקפיטליסטיים והיעדר המגע של הצרכנות. גם במפעל עצמו השמש אינה זורחת אלא מארגזי הפלסטיק הצהובים והאטומים והעובדים אנונימיים.

אלא שהסרט מלמד אותנו שלכל עובד יש שם ואישיות ושם פרן תפגוש את לינדה מיי, עובדת כמוה, שתחשוף אותה לבוב וולס ולקהילת הנוודים שהוא מנהיג. בהמשך היא תפגוש בקהילה של וולס, דמויות אחרות שיסייעו לה להבין את גורלה בדרך לשינוי הקטן של פרידה מהעבר שהיא כה מסרבת לשכוח. 

פרן, ויתר הדמויות שתפגוש, מתגוררים ומתניידים בקרוונים, מסרבים להשתעבד לסחרור הקפיטליסטי. אלו הדמויות השקופות שאמריקה שכחה ורמסה מאחור: דמויות קטנות בתוך אמריקה הגדולה, כמו מציגות אמריקה בתוך אמריקה. הרעיון הזה לבדו מוצג בחזית הוויזואלית של הסרט כמו באלבום תמונות עם קומפוזיציה מחושבת, כשפרן מצולמת עם גבה מחוץ לבתים, מולה דלת או חלון של בית, והיא עם הגב למצלמה, בוחרת להישאר בחוץ. 

כדמויות חסרות בית, הן אינן יכולות להתקיים בכבוד מקצבה והן מבוגרות מידי מכדי למצוא עבודה קבועה, אבל הן אינן נכנעות לעוני. פרן עצמה מתנגדת להגדרה ״הומלסית״: יש לה את הגוף ואת הוואן והיא עדיין במסע החיים. ואולי לכן, לצד השכחה, הזיכרון ככח מניע של העבר נוכח מאוד בסרט, שמבקש מאיתנו הצופים, סבלנות, חמלה ובעיקר לפתוח את הלב. 

פרן מתנגדת להגדרה ״הומלסית״: יש לה את הגוף ואת הוואן והיא עדיין במסע החיים. ואולי לכן, לצד השכחה, הזיכרון ככח מניע של העבר נוכח מאוד בסרט, שמבקש מאיתנו סבלנות, חמלה ובעיקר לפתוח את הלב

דמותה העקשנית של פרן, שכמו מסרבת להיכנע לתכתיבים חברתיים ולבסס את עצמה בין קירות, חותרת לחירות האנושית הבלתי ממוסדת. בדרכים, על הכביש לבדה, כשהטבע משתרע לצדה, יש לה את הכוח האינטימי הבלעדי המנחה את האדם: גופה שלה. 

שותפות גורל בין נשים נוודות

הסרט מדייק את הפרטים הקטנים כמשלים גדולים. כך, לדוגמה, יש פס רץ של אכילה, לצד עשיית צרכים. אישה שעושה פיפי לעיני המצלמות זכורה לנו ממעט מאוד סרטים (בשלוף עולה לי כמובן ״רוצחים מלידה״ אבל יש עוד כמה בודדים כאלו). שרשרת הפעולות היומיות נעות בין תחזוק הצרכים הגשמיים, תחזוקץ הוואן, כביסות, הרכבת פאזל, איסוף ופרידה מחפצים שהיו פעם חיים – לתחזוק הערכים האנושיים – הקשבה, כבוד, אהבה. הרעיונות האלה מרתקים אותי כחלק ממסע אנושי שכולו פרידות מעצמנו ומאנשים שאהבנו. 

הדימוי של פרן, עומד בניגוד גמור להחפצה המקובלת של נשים בתרבות האמריקאית. כך, המצלמה מבקשת לדייק כל קמט על פניה כמשהו שלם ויפה, כל שביב שיער קצר וסורר, כנאה. היא חפה מאיפור ולבושה כמו מתריסה כלפי הלבוש הנשי והמצועצע שכפוי על נשים במרבית הסרטים. 

כך, החסד הגדול באמת, הוא היופי האנושי הבוקע בסרט שממנו מבהיקה הפשטות האנושית. הרומנטיקה שמבצבצת במפגש של פרן עם דייב, שותפות גורל שנחשפת בשיחות בין נשים נוודות, חידוד פערים במפגש של פרן עם אחותה הבורגנית, היכולת לבודד את המסגרת מהאני לכדי פירוק מושלם שמתלכד למורכב, כפי שקורה במפגש של פרן עם נוודית חולה בשם סוואנקי אלו ועוד, חושפים את הבשלות של הגיל בעומק המסע באופן מופתי (משום שעם ההזדקנות נחשפת האישיות). לצד זה, כמובן, ניצב העיסוק בבלתי מתפשר. בדקויות, בזרימת החיים בתוך מערכות יחסים קטנות, ובעדינות, נסדק לב הצופים. 


ארץ נוודים (Nomadland)
ארצות הברית ,2020, 107 דקות
בימוי: קלואי ז׳או
משחק: פרנסס מקדורמנד
4 כוכבים

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden